2018 – הסרט מביא את סיפורו של משה העליון, יליד שאלוניקי שביוון, 1925, ילדותו בשאלוניקי, הגירוש למחנות ההשמדה והריכוז אושוויץ-בירקנאו, הפרידה מהמשפחה, האובדן, צעדת המוות, מחנות מאוטהאוזן, מלק ואבנזה באוסטריה, השיחרור, מחנה העקורים בסנטה מריה די בניו בדרום איטליה, ההיכרות עם חנה לבית ולדמן ז"ל, ההעפלה לארץ ישראל, הכליאה בעתלית, השחרור מהמחנה ותחילת החיים בתל-אביב, הגיוס לצבא, העבודה במערכת הביטחון, ההתנדבויות, הפעילות הציבורית, היצירות שחיבר: קורות חייו בספר "מיצרי שאול", בעברית, אנגלית ולאדינו. הפואמות שחיבר "במחנות המוות" והלחנת השיר "הנערה מן הלאגר", שהקדיש לאחותו אסתר-נינה ז"ל הי"ד. שיר נוסף שכתב והלחין "עליזה נהדרת", תירגם את יצירותיו האלמותיות של הומרוס "האיליאדה" ו"האודיסאה" מיוונית עתיקה ללאדינו והתרגום לעברית ע"י ד"ר אבנר פרץ, מחזה "בשדות מואב ופלשת", מחזה חדש "שלוש נשים בדרך לאובדן – שאלוניקי-בירקנאו"
משה נולד בשאלוניקי שביוון ביום 26 בפברואר 1925. הוריו היו אליהו אאיליון (כך כתבו את שם המשפחה בשאלוניקי; השם מקורו בשם עיר בספרד) ורחל לבית ברוּדו. הייתה לו אחות צעירה ממנו, אסתר (נינה). המשפחה הייתה משפחה מסורתית. סבו, משה אאיליון, היה רב.
בילדותו למד בבית הספר "תלמוד תורה", אחד מבתי הספר היסודיים של הקהילה. בתום לימודיו בו (6 שנים), עבר ללמוד בגימנסיה הרביעית לבנים בעיר (גימנסיה ממלכתית או עירונית).
ב-28 באוקטובר 1940 תקף צבא איטליה מבסיסיו באלבניה את יוון. צבא יוון הדף את האיטלקים ואף כבש שטחים באלבניה.
ב-6 באפריל 1941 תקף צבא גרמניה, בעלת בריתה של איטליה, את יוון מצד בולגריה, וכבש תוך כחודש ימים את כל יוון. לשאלוניקי הם נכנסו ב-9 באפריל. הפחד בין יהודי העיר היה גדול, בהיותם מודעים למעשי הגרמנים נגד היהודים בארצות שאותן כבשו (רדיפות, אלימות, החרמת רכוש, וכו'; על ההשמדה לא ידעו). עם כניסתם, הגרמנים סגרו את כל בתי הספר היהודיים, ואת העיתונים. לאחר מכן, המצב התייצב ובמשך למעלה משנה הגרמנים לא נקטו כל צעדים אחרים נגד היהודים. משה המשיך ללמוד בגימנסיה, ובד בבד פתח דוכן למכירת סדקית לפרנסת המשפחה, כי אביו, אליהו, נפטר ממחלה ב-15 באפריל 1941 (י"ח בניסן תש"א), ימים מספר אחרי כניסת הגרמנים לעיר.
רדיפות הגרמנים נגד יהודי העיר החלו בחודש יולי 1942, לאחר שפקדו על יהודי העיר, בני 45-18 להתייצב לרישום ב"כיכר החירות". מספר ימים לאחר מכן נקראו המתייצבים לעבודות כפייה (ברחבי יוון). עם התקרב החורף, דרשו המשפחות ממוסדות הקהילה לפעול לשחרורם מהעבודות. הקהילה נכנסה למשא ומתן עם הגרמנים ואלה דרשו 3.5 מיליארד דראכמות, סכום עתק. הקהילה פנתה ליהודי העיר שיתרמו ככל יכולתם, אך לא הצליחה לאסוף את הסכום. במהלך משא ומתן נוסף, הסכימו הגרמנים להוריד מיליארד אחד, תמורת זאת ביקשו את השטח של בית העלמין היהודי. הקהילה נאלצה להסכים. בסוף דצמבר 1942 נשלחו לבית העלמין פועלים עם כלי עבודה כבדים ואלה הרסו את כל בית העלמין, לא השאירו מצבה על מצבה.
בתחילת 1943, הגיעה לשאלוניקי ועדה מגרמניה שהייתה צריכה להביא להשמדת היהודים. הצעדים שבאו ברצף בזה אחר זה כללו: ענידת טלאי צהוב, קביעת 5 אזורים בעיר, שבהם יכלו היהודים להתגורר (קראו להם גטו); הפסקת הלימודים של היהודים בבתי הספר היווניים; סימון הבתים ובתי העסק של היהודים. בד בבד נצטוו היהודים להתכונן לשליחתם לפולין, לאזור קרקוב. היה זה זעזוע גדול בשביל היהודים. הם עשו הכנות להעברה.
ב-15 במרס 1943 יצא המשלוח הראשון של היהודים לפולין. הוא כלל כ-3,000 יהודים שהתגוררו בגטו "הברון הירש", שנמצא כמה מאות מטרים מתחנת הרכבת של העיר, והועמסו על קרונות של בהמות – 100-80 בקרון. כעבור יומיים-שלושה הועברו יהודים מגטו אחר לגטו "הברון הירש" וגם הם נשלחו לפולין.
משה, אימו ואחותו, וכן הורי אימו, אחיה, אשתו ובנם התינוק, הועברו ל"ברון הירש" ב-5 באפריל. ב-7 באפריל הועמסו על קרונות וכעבור 6 ימים, ב-12 באפריל בחצות, הגיעו לתחנת הרכבת של אושוויץ. שם נפרדה המשפחה לקבוצות. כולם, פרט למשה ולדודו, הומתו באותו לילה. משה ודודו הושמו בהסגר במשך שבועיים ולאחר מכן הופרדו. משה הושאר באושוויץ והדוד הועבר לבונה (אושוויץ 3).
במשך כ-6 חודשים עבד משה בתנאים קשים, כולל מכות, בקומנדוס (קבוצות עבודה) שונים, שעסקו בחפירת תעלות ביוב, בגננות ועוד. כעבור כשלושה חודשים משה חלה, אושפז ונותח. לאחר מספר ימים התהלך באולם בית החולים. שם הכיר פולני שכעבור זמן מה התברר שהוא היה נזיר ופרופסור ליוונית עתיקה וללטינית. האיש הביע רצונו ללמוד יוונית חדשה. משה הסכים והתחיל לתת לו שיעורים. אחרי כל שיעור קיבל דברי אוכל (במשך יותר משנה, גם אחרי צאתם מבית החולים, המשיך משה לתת לו שיעורים ולקבל ממנו דברי אוכל, דבר חשוב מאד בתנאי המחנה). משה עבר 2 או 3 סלקציות, ביניהן הסלקציה הגדולה של יום הכיפורים של שנת 1943, אך לא נשלח להשמדה. בצאתו מבית החולים נשלח לבית ספר לבנאים של המחנה, ושם שהה עד אפריל 1944. התנאים בתקופה זו היו יותר טובים מאשר בקומנדוס אחרים. לאחר סיום הלימודים קיים תקופה מסוימת התכתבות עם אסירה מיוון, ידידה שלו משנות לימודיו בשאלוניקי. אחד המכתבים, ובו דברי עידוד לאסירה, נתפס על ידי חייל ס"ס. בעקבות זאת נשפט משה ונדון ל-20 מלקות ולהעברה לקומנדו עונשים, בתנאי עבודה קשים מאוד. בינתיים הצבא האדום היה בהתקדמות והגרמנים התחילו לפנות מחנות בפולין. מספר שבועות לפני פינוי אושוויץ עצמו הצליח משה לצאת מקומנדו העונשים. מצבו הגופני הלך ונחלש כתוצאה מן העבודה וממיעוט המזון. משה פונה מאושוויץ עם הקבוצה שעזבה אחרונה את המחנה ב-21 בינואר 1945. הצעדה הרגלית, שנמשכה יומיים בקור המקפיא הייתה קשה ביותר. לפי הכתוב בספרו – "מְצָרֵי שְְׁאוֹל" – ניצל ממנה בנס, ולדעתנו בכוח רצונו העז, כשכל המתמוטטים והנכשלים שלא יכלו לצעוד עוד נורו במקום. בתום הצעידה, הועלו על רכבת, שקרונותיה פתוחים, והועברו למאוטהאוזן. במחנה זה שהה אבינו מספר ימים והועבר למחנה מֶלְק. במחנה זה, עד לפינויו בתחילת אפריל 1945, עבד בחפירת מנהרות בשביל תעשיית הנשק של גרמניה. בהתקרב הצבא האדום פונה המחנה. האסירים הועברו במעבורות עד לעיר לינץ. מכאן הוצעדו 4 ימים עד מחנה אֶבֶּנְזֶה. כל אותם החודשים הלך והידרדר מצבו הגופני של משה, שהגיע לדרגת מוזלמן – עור ועצמות. באבנזה התנאים היו מאוד קשים. משה הועסק בפינוי קרונות שהופצצו על ידי בעלות הברית, עבודה מאוד קשה.
ב-7 במאי שוחרר מחנה אבנזה על-ידי האמריקנים. אבא, שחלה בדיזנטריה, היה נפוח כולו, כך התבטאה אצלו חוסר התזונה. הוא טופל במשך כ-3 שבועות, והבריא לאט לאט.
בסוף יוני 1945 התחיל את המסע לחזרה ליוון באמצעות האונר"א עם עוד ניצולים יוצאי יוון. בדרך, בהיותם באיטליה, שוכנעו חלק מאנשי הקבוצה לעלות לארץ. לאחר תקופת הכשרה באיטליה, עלה ארצה במסגרת עליה ב' עם האונייה וג'ווד. זו נתפסה ליד קפריסין, תוך התנגדות מצד העולים. אנשי האנייה נכלאו במחנה עתלית, ושוחררו ממנו ב-17 ביולי 1946. באיטליה הכיר את אמנו, חנה ולדמן, שעלתה עמו באותה אוניה. משה וחנה עברו לתל אביב, והתחתנו ב-2 בפברואר 1947 כשהם מתגוררים בחדר כביסה בתנאים עלובים.
בשנים הראשונות, עד לגיוסו לצה"ל ב-19 באפריל 1948, עסק בעבודות שונות, כולל בסבלות ובסוף 1947 התחיל ללמוד פוליטורה. עם גיוסו לצה"ל הושם בחיל התותחנים. במרוצת כל מלחמת השחרור לחם בגליל, שם נפצע ואושפז במשך כחודש ימים. לאחר שחרורו מבית החולים חזר לסוללה שלו, שהשתתפה בכיבוש אילת.
בחודשים מרס-דצמבר 1950 השתתף בקורס קציני חת"מ, אותו סיים כחניך מצטיין. עד לשחרור משרות קבע, בספטמבר 1970, בדרגת סגן אלוף, מילא תפקידים שונים ביחידות הקרביות של החיל. תפקידו האחרון היה מפקד גדוד האיכון.
כ-3 חודשים לאחר שחרורו עבר לעבוד כסגן ראש היחידה באחד מגופי מערכת הביטחון, שם עבד עד ליציאתו לגמלאות ב-1990. במהלך התקופה מילא תפקיד של ראש אותה היחידה ולאחר מכן כראש אגף ארגון של הגוף. הוא המשיך לשרת במילואים, והועלה לדרגת אלוף משנה.
עם שחרורו מצה"ל ב-1970, התחיל להיות פעיל בענייני הטיפול בניצולי השואה ובהנצחה. הוא נבחר להנהלת "ארגון ניצולי מחנות ההשמדה יוצאי יוון בישראל" ומילא בו תפקידים שונים בנושאים הנזכרים. הוא שימש כיו"ר הארגון עד יוני 2015. בתפקידו זה פעל רבות בכל הנושאים הקשורים בטיפול בענייניהם של החברים הניצולים הנצרכים. הוא פתח את הארגון בפני הדורות השני והשלישי של הניצולים, והארגון הוא כיום הארגון היחידי של ניצולי יוון בארץ. עם פרישתו נבחר כנשיא כבוד של הארגון.
מאז שנת 2001 משה מכהן כחבר בהנהלת יד ושם, בוועד המנהל של מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל (ב-2016 נבחר כממלא מקום היו"ר), בוועד המנהל של הקרן לרווחה לניצולי השואה ובוועד המנהל של בית אבות רקנאטי, שבו מתקבלים ניצולי השואה יוצאי יוון בתנאים מיוחדים ושל המרכז למורשת קהילות שאלוניקי ויוון. מתפקידים אלה פרש בשנת 2016. בשנה זו נבחר כנשיא כבוד של המרכז למורשת. הוא גם היה חבר בוועד הבינלאומי של ניצולי אושוויץ.
—
משה העליון כתב, כאמור, את הספר "מצרי שאול", שעיקרו קורותיו בשנות ילדותו ובתקופת השואה. מהדורה שלישית ממנו יצא לאור בתחילת 2010. הספר יצא לאור גם בלאדינו ובאנגלית. כמו כן כתב ספר שירה בלאדינו "במחנות המוות" שתורגם גם לעברית.
