מחירות לעבדות

כיבוש שאלוניקי • מותו של אבי

הצבא הגרמני נכנס לשאלוניקי, העיר הנודעת בישראל ועיר מגורי משפחתנו מזה דורות רבים, ביום רביעי ה-9 באפריל 1941 בבוקר, שלושה ימים לאחר שהביס את הצבא היווני, שהיה ערוך בגבול אלבניה ובגבול בולגריה להגנה על המדינה. היה זה שלושה ימים לפני חג הפסח, שחל באותה השנה ביום שבת, ה-12 באפריל. באותה העת שכב אבי על ערש מַדְוֶהוּ זה כחודש ימים, לאחר שחלה בדלקת ריאות, שהביאה במרוצת הזמן להתפתחות צהבת, שלא נמצאה דרך להתגבר עליהן.

       את סדר-הפסח, מאליו יובן, ערכנו בעצב רב. אבי לא היה מסוגל אף לרדת ממיטתו, כדי להסב אל שולחן הסדר, אשר הוצב לידה. את ההגדה קראנו בחטף. אבי קרא בקול רפה כמה קטעים ממנה, ובמאמץ רב ערך את טקס שפיכת טיפות היין בעת הזכרת מכות מצרים.

       ביום שני שלאחר מכן, היה זה חול המועד, החלה גסיסתו. היה ברור, כי הגיעה שעתו להסתלק מן העולם. אחותי ואנוכי נלקחנו לבתי קרובים ללינת לילה. בבוקר המחרת, בדרכי הבייתה, ידעתי כי אבי נפטר. מצאתי את אימי בוכה ומקוננת, ולידה הוריה ואחיותיה בוכים גם הם. "נפלנו מצמרת העץ" חזרה ואמרה. בן  40 שנה בערך היה אבי במותו.

       טהרת המת נעשתה בבית. הלוויה ראויה לשמה לא נערכה לאבי. לאור המצב – הרי היו אלה הימים הראשונים שלאחר כיבוש העיר, והפחד שרר בכול – לא היה ניתן ללכת אחרי ארונו מהבית עד לבית העלמין, כפי שהיה נהוג. וכך נסעה העגלה, שהובילה את ארונו, בלי שאיש ילך אחריה. בני משפחה מעטים, ביניהם סבי, דודי – אחי אבי – וקומץ חברים ומכרים של אבי – בקושי מניין, גברים בלבד, כי הנשים לא היו משתתפות בלוויות לפי מנהג עירנו – נסענו לבית-הקברות בחשמלית. דודי יצחק, אחי אימי, שגויס כאשר פרצה המלחמה עם איטליה, כשתקפה זו את יוון מצד אלבניה ביום 28 באוקטובר 1940, לא נכח, כי טרם חזר מן החזית (לאחר ניצחונות ראשוניים של הצבא היווני וכיבוש שטחים באלבניה, תקף הצבא הגרמני את יוון והכריע בתוך ימים אחדים את צבא יוון; חייליו פורקו מנשקם ושולחו לחזור לבתיהם בכוחות עצמם).

       בשטח בית-הקברות נישא הארון על כתפיהם של ארבעה אנשים, לקיים את שנאמר: "עַל-כַּפַּיִם יִשָּׂאוּּנְךָ, פֶּן תִּגּוֹף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ" (תהלים צ"א, י"ב). הארון הוצב על אחת המצבות, שליד הקבר הפתוח. התפילות המקובלות במעמד זה נאמרו די בחופזה. קריעה. המת הורד אל הקבר וכוסה בעפר. אמרתי קדיש ביחד עם דודי חיים. חזרנו הבייתה. לאחר צאת החג ישבה המשפחה שבעה.

 אישיותו של אבי

אבי, זכרונו לברכה, היה איש צנום קמעה, גבה-קומה, בעל נימוס מעודנים. כבנו של  רב, ניתן לו בילדותו חינוך יהודי-מסורתי (אינני יודע באיזו מסגרת הוא למד). בשנים  שלאחר מכן רכש תואר של חזן – הוא הכינוי שנתנו יהודי שאלוניקי לשליח-ציבור – וגם שימש בפועל ככזה במשך שנים אחדות, לא כמקצוע, דבר שפטר אותו משירות בצבא היווני. הוא שלט שליטה די טובה בשפה העברית – בדיבור, בקריאה ובכתיבה.

        השכלה כללית הוא רכש בבית-ספר תיכון מסחרי גרמני, ומתוך כך הוא ספג את התרבות הגרמנית. במקביל הוא הרחיב את ידיעותיו, בכוחות עצמו, גם בתחומים אחרים, במיוחד בכימיה וברפואה. הוא שלט היטב בשפה הצרפתית, שהייתה שגורה בפיהם של יהודי העיר, וגם הייתה השפה הזרה הנהוגה ביוון. אהב מוסיקה וניגן בעצמו במנדולינה (ממנו למדתי  לפרוט על כלי זה). בהיות הקריאה אהובה על אבי מאוד, בעיקר בתחומים שעניינו אותו, רכש ספרים בכל הזדמנות, עד כי אוסף ספריו הגיע למאות, אם לא ליותר מזה. על-פי כל קנה-מידה הוא היה יכול להיחשב לאינטלקטואל ולמשכיל.

       אבי עבד כמנהל חשבונות בחנות גדולה של כלי-בית ומטבח. ככל שאני יכול להעריך כיום, הוא השתכר די טוב, ופרנס את המשפחה ברווחה יחסית.

       לימים, כאשר חשבתי על מותו של אבי – בראשונה בתקופת שהותי במחנות הריכוז וההשמדה הגרמניים, לאחר שנודע לי דבר הרצח בתאי הגזים, ואני עצמי התנסיתי באימים ובסבל שבחיים במחנות אלו, ופעמים רבות לאחר שחרורי מן המחנות – עלו במוחי הרהורים, שאולי נעשה עימו חסד בכך שנפטר במיטתו. זאת מכיוון שבכך נחסכו ממנו התלאות של העקירה מן הבית ושל ההעברה לפולין והייסורים שבחיי המחנות, במקרה שלא היה מחוסל ממש ביום ההגעה לשם, וגם זכה להיות מובא לקבר ישראל, שלא כמומתים במחנות המוות, שאפרם פוזר לכל עבר. ואולם, רק לפרק זמן קצר נותר אבי טמון בקבורתו. גורל קברו היה כגורל קברותיהם של מאות אלפי היהודים, [יצחק עמנואל, בספרו "מצבות שאלוניקי", מכון בן-צבי, ירושלים, תשכ"ג (1963), כרך א', עמ' 11,  מציין "… יש לאמוד את מספר היהודים שנקברו בו לארבע מאות אלף אנשים ונשים מי"ב שנה ומעלה, וכנראה מספר לא קטן מזה של ילדים וילדות למטה מגיל י"ב." כן הוא מציין, שם, כי רבים לא יכלו לקנות אבן מצבה ולכן יש לשער, שמספר המצבות בשנת תש"ג לא עלה על 100,000], שנטמנו בבית-העלמין של העיר –  העתיק  והגדול מבין בתי-העלמין היהודיים במזרח הקרוב [מולכו, מ', "בית העלמין של יהודי שאלוניקי",  המכון  לחקר  יהדות שאלוניקי, תל-אביב, תשל"ה (1974),  עמ' 12] – במשך 450 שנה ויותר.

 בית-העלמין של שאלוניקי

ראשיתו של בית-הקברות של יהודי שאלוניקי בשטח קרקע מחוץ לחומת העיר, לצד דרומה, שם התחילו מגורשי ספרד ופורטוגל קוברים את מתיהם עם בואם לעיר. גבולות בית-העלמין הורחבו במרוצת השנים, ובעשור האחרון של המאה ה-19, לפני שנהרסה החומה הדרומית של העיר, הוא השתרע על-פני כל אורכה החיצוני של חומה זו, מן ההרים שבמזרח ועד קרוב לשפת הים במערב. לאחר הריסת החומה הנזכרת, התחילה העיר להתרחב בקצב מהיר לצד דרום, וכך נמצא בית-הקברות חוצה בין שני חלקיה, דבר שהיה לצנינים בעיני השלטונות, קודם הטורקיים ובהמשך היווניים, לאחר כיבוש העיר על-ידם ב-1912. אלה ואלה הפקיעו פעמים אחדות חלקות של בית-העלמין, וקיצצו בשטחו, על-אף התנגדותה של הקהילה היהודית ופרנסיה. כך, מייד לאחר הריסת החומה הפקיעו הטורקים שטחים מבית-העלמין לשם סלילת כביש ובניית גימנסיה (בה שוכנה האוניברסיטה של סלוניקי לאחר כיבוש העיר על-ידי היוונים). באשר לאחרונים, הם פעלו בעקביות להעברת בית-הקברות למקום אחר, כדי להפוך את המקום לפארק, כפי שתוכנן על-ידי אדריכל צרפתי לאחר השריפה הגדולה של 1917, שכילתה את רוב-רובה של העיר. הדבר עלה מפעם לפעם על סדר-היום לאחר יישובם של רבים מן הפליטים היוונים, שגורשו מאסיה הקטנה ב-1922, בשכונות בקרבת בית-העלמין (אלה חיללו לעתים את המצבות שבו). מוסדות הקהילה לא יכלו לעמוד בלחץ השלטונות, וכדי להציל את מה שניתן, עשו לפעמים ויתורים. כך, למשל, מסרו בסוף שנות ה-30, ללא תמורה, שטח של כ-30 דונם לטובת הרחבתם של מִתקני האוניברסיטה. תוך כדי כך נקבע בחוק מיוחד,כי שטח בית-הקברות כולו יהפוך לפארק סגור, ובינתיים נאסרה הקבורה ברוב שטחו.

       לאחר כיבוש העיר על-ידי הגרמנים פעלו אצלם גורמים יווניים שונים, ולא רק שונאי ישראל המוצהרים, כדי שיחרים את שטח בית העלמין כולו ויוציאו אותו מידי היהודים. הגרמנים, מתוך מניעיהם הם וברצותם להשביע את רצונם של התושבים הנוצריים, מצאו את ההזדמנות לכך. במרוצת המחצית השנייה של שנת 1942, נדרשה הקהילה לשלם כופר בן 3.5 מיליארד דרכמות (הסכום הופחת לאחר מכן ל-2.5 מיליארד) לשלטונות הגרמניים, תמורת שחרור הפועלים היהודיים, שנלקחו קודם-לכן על-ידם לעבודות כפייה ברחבי יוון. מכיוון שראשי הקהילה לא הצליחו לגייס את הסכום הנדרש, הם נאלצו לקבל את הצעת הגרמנים למסור את שטח בית-העלמין לידיהם תמורת מיליארד דרכמות מן הכופר [על-פי התרגום היווני של הספר של י' נחמה "In Memoriam", שאלוניקי 1974, עמ' 73-70]. ברגע שעבר השטח לרשותם, החליטו השלטונות הגרמניים להרוס כליל את כל אשר בו. את הביצוע הם הטילו על עיריית שאלוניקי. בדצמבר אותה השנה היא גייסה העירייה מאות פועלים ושלחה אותם לבצע את מלאכת ההריסה. הפועלים עקרו את 100 אלף המצבות, שהיו בבית-העלמין, בהתלהבות ובקנאות יוצאות דופן.

       באשר ליהודי העיר, מי שיכול, והם היו מעטים, הוציא את עצמות יקיריו והעבירם לקבורה בשטח אחר, שהוקצה על-ידי העירייה, לאחר ששילם לגרמנים מס מיוחד. במקום החדש נקברו יחדיו העצמות שהוצאו.

       זיכרון קלוש שמור עימי מן המאורעות, הקשורים בימיו האחרונים של בית-העלמין [את תמצית תולדותיו של בית-העלמין, שהבאתי לעיל, ליקטתי מן הספרים שהזכרתי קודם-לכן (בהערות 1 ו2- לעיל) וכן מכרך א', עמ' 239 -240 ומכרך ב', עמ' 118 -119 של הספר "זכרון שלוניקי" בהוצאת הוועד להוצאת ספר קהילת שלוניקי, תל-אביב, תשל"ב].  הדברים קרו חודשים אחדים לפני תחילת המשלוחים לפולין, כאשר הגזירות, שהחלו גוזרים עלינו הגרמנים מזה כמה חודשים, היו בראש מעיינינו. אף אם נודע לנו במשפחה, כי קיימת אפשרות להעביר את עצמותיו של אבי – ושל שאר מתי המשפחה – לקבורה במקום אחר, אינני בטוח, כי שקלנו כלל לעשות כן, ואם כן, הרי שלא יכולנו להרשות זאת לעצמנו במצבנו הכלכלי באותם הימים.

 הייתי דוּכְנַאי

הקדמתי את המאוחר למוקדם. אחזור עתה לסיפור המאורעות כסדרם. לאחר פטירתו של אבי הורע מצבנו הכלכלי, אף כי לא הגענו לידי פת לחם. דומני, כי בעלי החנות שעבד בה אבי העניקו לאימי סכום כסף כלשהו, פיצוי על שנות עבודתו הרבות במסגרתם, שאִפְשֵׁר את הקיום במשך זמן מה. גם משפחת אימי, הוריה ואחִיהָּ, תמכו בנו. וכך התאפשר לאחותי ולי להמשיך בלימודינו, כאשר נפתחו מחדש בתי-הספר, זמן מה לאחר שהגרמנים סיימו את ההשתלטות על יוון כולה. אני הייתי אז תלמיד הכיתה החמישית ב"גימנסיה הרביעית לבנים" של העיר (ביוון הגימנסיה ובית-הספר היסודי היו בני שש שנות לימוד כל אחד). מאחר שהגרמנים תפסו לצורכיהם את בית-הספר, שהיה קרוב לביתי, הועתקו הלימודים למקום אחר, מרוחק הרבה יותר, באחת השכונות שהתגוררו בה רק נוצרים, דבר שעורר את דאגתה של אימי. הספקתי לסיים את אותה שנת לימודים וגם להתחיל את לימודיי בכיתה השישית לפני שנאסר עלינו, היהודים, לבקר בבתי-הספר.

       תוך כדי כך התעורר הצורך שארתם לסייע בפרנסת המשפחה, עקב ההרעה הכללית במצב הכלכלי עם התפתחותה של אינפלציה דוהרת, שהורידה את ערכו של הכסף מיום ליום. הוחלט במשפחה, שאפתח דוכן למכירת מיני סדקית וסחורות אחרות – גרביים ולבנים לנשים ולגברים, ממחטות, חגורות וכיוצא באלה – שנחטפו על-ידי החיילים הגרמניים.  אלה  שילמו בעדם במרקים מיוחדים, שהיו בשימוש רק בארצות שכבשה גרמניה.

       למיטב ידיעתי העניק לנו סבי עמנואל, אבי אימי, חלק ניכר של סכום הכסף, שהיה דרוש לרכישה הראשונית של הסחורות.

       את דוכני מיקמתי תחילה בחזיתה של אחת החנויות – לאחר שקיבלתי רשות על כך מבעליה, שהיה כמדומני מכר של משפחתנו – לא רחוק מקצהו הצפוני-מערבי של רחוב אֶגְנָטִיאָ, אחד הרחובות המרכזיים של העיר. ואולם, מאחר שהתעוררו קשיים באחסון הסחורה לאחר שעות העבודה כמו גם בהחלפתי בעת הצורך על-ידי אימי, העתקנו את הדוכן אל מחוץ לחנותו של סבי, שסחר בשעונים, במשקפיים ובתכשיטים, ברחוב אגנטיא 80. אף כי המכירות היו טובות, הרי שבגלל האינפלציה שהוזכרה, כמות הסחורות הלכה ופחתה מיום ליום, והיה צורך להשקיע מדי פעם בפעם סכומי כסף חדשים לשם חידושן, דבר שלא היה קל לנו במצבנו הכלכלי. בעיסוקי זה המשכתי עד שהנהיגו הגרמנים את גזירת ההיסגרות בגטאות, שמנעה כמעט לחלוטין את חופש התנועה שלנו. את הגזרות הראשונות גזרו הגרמנים עלינו במחצית השנייה של 1942, רק יותר משנה לאחר כיבוש העיר. מה הייתה הסיבה לדחייה? לא ידוע לי. על כל פנים אני בטוח, כי איחור זה בהחלת חוקי הגזע עלינו היה הגורם הראשי, אשר הביא להרדמת ערנותנו ולהערכה מוטעית של כוונות הגרמנים כלפינו.

 חזיונות

זמן קצר לאחר כניסת הגרמנים לעיר פקד אותי מראה, מראה בהקיץ, וכן חלום לילה, שחזר ונשנה פעמים מספר לאחר מכן.

       מאז פטירתו של אבי נהגתי ללכת בוקר וערב לבית-הכנסת – זה המכונה "מונאסטרליס" – שנמצא לא הרחק מביתנו. יום תשעה-באב של שנת התש"א חל בשבת, וכנהוג נדחה הצום ליום א' שלאחריה. לאחר תפילת המנחה של יום השבת התאסף בבית-הכנסת קהל מתפללים – גם אני ביניהם – שהמתין לצאת השבת, כדי להתחיל בקינות. לפתע, בהביטי אל קהל הנאספים שהיה קטן במספרו, עברה-חלפה כבזק מחשבה במוחי, כי יתרחש מאורע לא-ברור כלשהו, ולא ירחק היום ומעטים ניוותר בחיים, כדי להתאבל על חורבן הבית.

       באשר לחלום, שכאמור חלמתי אותו פעמים אחדות, ראיתי בו, כי נמצא אני בקומה העליונה של בית מאוד גבוה ששכן בסמטה צרה. בידי החזקתי חפץ, שאינני זוכר מה היה טבעו, אותו רציתי להעביר לבית שמצידה השני של הסמטה. בעוד אני עושה כן, ותוך שאני מותח את גופי מעל למעקה, אבד לי שיווי המשקל והחילותי צונח במהירות אל הרחוב. בסמוך להגיעי לקרקע הופיע כומר בחלון של אחת הקומות התחתונות של הבניין, הושיט את ידו, תפס אותי בחוזקה ומשך אותי אל תוך הבית. ברגע זה התעוררתי בפחד, תוך שאני קופץ במיטתי.

 מִפְקַד יהודי שאלוניקי

אחד האירועים, שלא מצאתי כי הוזכר בספרות הדנה בשואת יהודי שאלוניקי, הוא מפקד יהודיה, שנערך על-ידי הנהלת הקהילה – בוודאי בפקודת הגרמנים – בקיץ 1941 (או אולי בקיץ 1942). לביצוע המִפקד הוקמו צוותים, שהורכבו מתלמידי גימנסיה יהודיים, שניים-שלושה תלמידים בצוות. על כל צוות היה לעבור בבתים של היהודים באזור מאזורי העיר או בקטע של שכונה, שהוקצה לו, ולרשום את פרטיהם האישיים בשאלונים המיוחדים, שהוכנו לצורך זה.

       הצוות שבו הייתי חבר, שכלל מלבדי עוד בן ובת, פעל במשך כמה ימים באחת השכונות היהודיות של העיר, שראשיתן במחנות אוהלים, שהוקמו מייד לאחר דליקת הענק של חודש אוגוסט 1917, כדי לשכן את המשפחות היהודיות שכל רכושן עלה באש. במרוצת הזמן התפתחו מקומות אלה לשכונות עוני, שבהן צריפונים, צריפי-פח ובתים קטנים דלים, שנבנו בצפיפות, תפסו את מקום האוהלים. הדליקה, שכילתה בתוך פחות משתי יממות את חלק הארי של העיר, פגעה בעיקר ביהודים, שהיו באותם שנים רוב מניינה של אוכלוסיית העיר, הותירה יותר מ-50 אלף מהם ללא קורת-גג, ושיקעה רבים עוד יותר אל תוך עוני, שאך מעטים הצליחו לצאת ממנו במרוצת השנים. אירוע זה, מבחינת הפגיעה החמורה שפגע בחיי יהודי העיר, נחשב לאחד המכריעים בתולדותיהם, ראשיתה של הירידה, אשר הסתיימה שנות דור לאחר מכן בהעברתם למחנות המוות על-ידי הצורר הנאצי ובהכחדתם. בין שני אירועים התרחשו אירועים נוספים, מהן  ביוזמת  השלטונות היווניים, שפגעו במצב הדמוגראפי, החברתי והכלכלי של יהודי סלוניקי, השפיעו על חייהם המסורתיים, ותרמו לירידה. דוגמאות לכך הם יישובם של רבבות פליטים יוונים ממגורשי אסיה הקטנה בעיר ובסביבתה, דבר שהפך את היהודים מרוב למיעוט; חוק מנוחת החובה ביום א' בשבוע, שאילץ את בעלי החנויות היהודיים, עם הזמן, לפתוח את חנויותיהם בשבתות; וההתקפות מצד ארגונים אנטישמיים, הידוע בהם EEE (שלושה אפסילון), שחלקן היו ממש פוגרומים.

       אחת יש לציין עם זאת. בשכונות אלו, בהיותן מאוכלסות בצפיפות בהמוני יהודים, שלא הצליחו – בעיקר בגלל מצבם הכלכלי הקשה – להדביק בתחומים מסוימים את ההתקדמות ואת רמת ההתפתחות, שהיו מנת חלקם של שאר אחיהם, אשר התגוררו בין נוצרים באזורים אחרים של העיר, התנהלו חיים יהודיים תוססים, הן חברתיים והן תרבותיים: פה השתמרו, יותר מאשר בכל מקום אחר, המסורות, ההווי והמנהגים היהודיים-הספרדיים המיוחדים, שהתפתחו והתגבשו במרוצת הדורות מן המסורות, ההווי והמנהגים המקוריים, אשר הביאו עימם המגורשים מספרד ומפורטוגל בבואם אל העיר; כאן גדלו והתחנכו, בגני-הילדים ובבתי-הספר של הקהילה, רוב ילדי ישראל של העיר; מכאן באו רוב חברי האגודות והמועדונים, ביניהם גם הציוניים, שפעלו בעיר; והן היו המרכז למגוון רב של פעילויות אחרות, שתקצר היריעה לפרטן.

       מעט מן המעט מכל אלה התגלה לנגד עיניי לראשונה בימי המִפקד בשכונה.

 הגזרות הרעות באות

במחצית השנייה של 1942 ניגשו הגרמנים, כאמור, להוציא אל הפועל את תוכניותיהם להשמדת היהודים בשטחי יוון שתחת שליטתם, ויהודי שאלוניקי בפרט. הפעולה המשמעותית הראשונה בתחום זה החלה עם הפקודה, שפרסם המושל הגרמני, שציוותה על היהודים בני 45-18 להתייצב ביום שבת, ה-11 ביולי, ב"כיכר החירות" של העיר לצורכי רישום, ואיימה בהטלת עונשים חמורים על אלה שלא יצייתו. ואכן, אלפים התייצבו במקום ובשעה שנקבעו (אני לא הייתי ביניהם, כי טרם מלאו לי 18). אך חלפו שעות מעטות, הגיעו ידיעות על התעללות הגרמנים במתייצבים. סופר בהן, כי החזיקו אותם בשמש הלוהטת במשך שעות, בעוד שאוסרים עליהם לשתות, לשבת על הארץ, לכסות את הראש או להרכיב משקפיים – דברים שגרמו לכך שרבים יתעלפו; כי הכריחו אותם לבצע "תרגילי התעמלות", והנחיתו מכות אכזריות על אלה שלא היו מסוגלים לעמוד בכך; כי שיסו בהם כלבים ללא סיבה נראית לעין; ועוד מעשים דומים.

       בימים שלאחר מכן נשלחו רבים מאלה שעברו את הרישום לעבודות כפייה מחוץ לשאלוניקי. הם עבדו בתנאים קשים מאוד, בעוד שניתן להם מזון בצמצום רב, לחם ומעט ירקות. רבים מאוד חלו במחלות מסוכנות, ומביניהם אחדים נספו. לאור המצב הקשה פעלו ראשי הקהילה להקלתו. בין היתר הם פתחו במשא-ומתן עם השלטונות הגרמניים, שבמהלכו דרשו אלה לשלם להם כופר של 3.5 מיליארד דרַכמות בקירוב בתמורה לשחרור עובדי הכפייה, סכום עתק, שהקהילה לא יכולה לאסוף. לבסוף שולם הכופר בחלקו על-ידי מסירת בית-הקברות היהודי לרשות הגרמנים, כפי שסופר קודם לכן.

       במרוצת חודש פברואר 1943, פרסמו הגרמנים את הפקודות המחילות את חוקי הגזע על יהודי שאלוניקי, תוך איום בעונש מוות על אלה אשר יפרו אותן. מבין הפקודות זכורות לי אלו, שהייתה להן השלכה ישירה על מהלך החיים של בני-משפחתי ושלי. על-פיהן הוטלו עלינו חובות אלו:

א.   לענוד באופן בולט על הבגד העליון, בצד הלב, טלאי צהוב בצורת מגן-דוד, שחולק לנו, ועליו מספר סידורי (האם הוכנו על-פי רישומי המפקד, שהשתתפתי בו?).

ב.   להתגורר באחד מחמשת מאזורי העיר, שנקבעו בפקודה (אותם אנחנו כינינו גטאות, אף כי רובם לא היו מגודרים).

ג.    להדביק על דלת הכניסה של בית, שבו התגוררנו, שלט עם מגן-דוד.

ד.   להדביק בחזית החנות שלט, המכריז כי החנות שייכת ליהודי (הדבר נגע לסבי).

       אין צורך לומר, כי הפקודות עוררו חששות כבדים בלב כולנו, אך הגרמנים טרחו להפיגם בדרכים שונות, ביניהן על-ידי פרסום הודעות מרגיעות באופן עקיף, באמצעות ראשי  הקהילה.

       במצב קשה במיוחד מצאו את עצמם אלה, שהיו חייבים לעקור מדירותיהם ולעבור  אל אחד הגטאות.  בדרך כלל הם עברו להתאכסן אצל בני-משפחה, קרובים, ידידים או מכרים, וברור כי ברוב המקרים נוצרו תנאי צפיפות בלתי-נסבלים. אנו, כמו גם משפחות הורי אימי ואַחִיהָּ יצחק, התגוררנו בבתים, שנמצאו בתוך תחומי אחד הגטאות, דבר שחסך מאיתנו את התלאות שבעקירה. משפחתה של אחות אימי עברה לגור בדירת סבי. לא ידוע לי כיצד הסתדרו שאר קרובי המשפחה, מכיוון שנותק עימם הקשר.

       באשר לעבודה, למיטב זכרוני בשלב זה המשיך עדיין סבי להפעיל את חנותו ואני את דוכני.

       בד-בבד עם אירועים אלה החלו מתהלכות שמועות, כי עומדים להעביר אותנו לפולין, לאזור קרקוב. מן השמועות התקבל הרושם, כי הוקם שם מעין מחוז אוטונומי של יהודים, המנהלים בו חיים סדירים, עובדים ומתפרנסים. להצדקת ההעברה העלו הגרמנים טענה, שהתקבלה על הדעת, כי הם רואים ביהודים יסוד בלתי-נאמן, או אף עוין להם, ומכיוון שהם נתונים במלחמה קשה בחזיתות שונות באירופה, הם חייבים לרכזם במקום אחד. ומעטים בינינו היו אלה, אם בכלל, ששאלו את עצמם, מדוע לא ירכזו אותנו במקום כלשהו ביוון עצמה, המרוחקת מן החזית העיקרית שלהם, החזית הרוסית, יותר מכל מקום שהוא בפולין?

 המשלוחים לפולין מתחילים

המשלוח הראשון משאלוניקי לפולין, שכלל את אנשי גטו "ברון הירש", שגבל בתחנת הרכבת של העיר, יצא ביום 15 במרס 1943. קרוב ל-3,000 איש, ביניהם משפחות על זקניהן, ילדיהן וטפן, לרבות חולים, מוגבלים בכושרם הגופני ונכים, הועמסו על קרונות, שברגיל היו מיועדים לבהמות, 100-80 נפש בכל קרון. כעבור יומיים-שלושה יצא משלוח שני עם מספר דומה של אנשים ובתנאים דומים.

       כאשר נודעו התנאים השוררים במשלוחים, קמה בין יהודי העיר צעקה גדולה. הועלו טענות קשות כלפי ראשי הקהילה, ובראש ובראשונה כלפי הרב צבי קורץ, שעמד בראשה, והם נתבעו לטפל בהפסקת המשלוחים או בשיפור תנאיהם. במאמץ להרגיע את הרוחות זימן הרב הראשי התכנסות, שדבר קיומה התפשטה בדרך כלשהי מאיש לאיש, בבית-הכנסת מונאסטרליס, ברחוב סינגרו, במרחק של כמה מאות מטרים מביתנו.

       ההתכנסות התקיימה לפנות ערב. אני, שהייתי מתפלל באופן קבוע בבית-כנסת זה מאז פטירתו של אבי, נוכחתי במעמד. בית-הכנסת היה מלא עד אפס מקום, כולל עזרת הנשים. הרב הראשי ופמלייתו תפסו את מקומם על הבמה המוגבהת, שלפני ארון הקודש. לאחר שנאמרה תפילת הערבית, קם הרב כדי לשאת את דברו. באותו הרגע נשמעו קולות מקרב הקהל, ששאלו כיצד ייתכן להוביל בני אדם, ביניהם ילדים ותינוקות, זקנים, חולים ונכים בקרונות סגורים שנועדו לבהמות, בתנאים תת-אנושיים. אחדים מבין הנוכחים טענו נגד המשלוחים עצמם. ברגע שהקולות השתתקו במקצת פתח הרב בנאומו. הוא ניסה להרגיע את הנוכחים ואולם דבריו, שלא הייתה בהם תשובה לנושאים, שהטרידו את הכול, לא שכנעו. צעקות זעם עלו מכל עבר. אחדים ניסו להתפרץ לעבר הבמה. שומרי הראש, תוך שהם עוצרים בעד המתפרצים לעלות על הבמה, הוציאו את הרב ומלוויו מן האולם המרכזי בדלת צדדית, שנפתחה אל אולם תפילה קטן, שם התפללו בימי חול, ממנו הייתה גישה עקיפה אל הרחוב.

       כפי שניתן היה לצפות ממהלך העניינים בעת הכנס, לא חל כל שינוי בעקבותיו בכל הנוגע למשלוחים לפולין. בהפרשים של יום עד כמה ימים נצטוו יהודים לעבור מן הגטאות השונים לגטו "ברון הירש", ובהפרשי זמן דומים המשיכו לצאת המשלוחים לפולין. בינתיים נאסר על היהודים לצאת כליל מן הגטאות, דבר שאילץ את סבי לסגור את החנות שלו (אינני יודע, אם נאלץ למסור את המפתחות למישהו) ואותי לחסל את דוכני.

 בגטו "ברון הירש"

עוד קודם לן, כאשר הערכנו במשפחה, שמתקרב תורנו להיות מועברים לגטו "ברון הירש", עשינו הכנות לכך. התחלנו בריכוז ובאריזה של החפצים, שהתכוננו לקחת עימנו לפולין – בעיקר דברי לבוש חורפיים (שאת חלקם קנינו במיוחד), אשר יענו לתנאי מזג-האוויר החורפי הקשה, שתיארנו לעצמנו ששוררים שם, אך לא חסרו גם כלי-מטבח למיניהם, ספרים וכדומה, תוך שאנו מקפידים שלא לחרוג מן המשקל המותר, כמדומני 20 ק"ג לנפש. כפי שקורה במקרים כאלה, היה צורך לפתוח מדי פעם בפעם חבילה שכבר נקשרה, כדי להחליף חפץ כלשהו שהוכנס בה בחפץ אחר, שהערכנו כי יידרש לנו יותר. במסגרת ההכנות אספנו את סכום הכסף, שהיינו עתידים להחליפו לזלוטים פולניים. מלבד זאת נקטנו צעדים, כדי להציל מקצת מרכושנו וכן דברים אחרים יקרים לנו (על כך ביתר הרחבה בפרק "קץ הפלאות"). על-פי צו, שפרסמו הגרמנים, נקבע יום א', ה-5 באפריל  1943 [בחלק התחתון של טופס הרישום שלי במחנה אושוויץ (ראה עמוד ……) רשום כי נעצרתי בסלוניקי ביום 6 באפריל 1943. ייתכן שזה יום הגעתנו ל"ברון הירש", ולא כפי שכתוב לעיל],  למעבר אנשי הגטו שלנו לגטו "ברון הירש". בערב שלפני-כן, לפני שפרשנו לישון, עשינו את ההכנות האחרונות לקראת המעבר. בין היתר קשרנו סופית את צרורותינו, הכנו את הבגדים שהתעתדנו ללבוש למחרת היום, ומסרנו העתק של מפתח דלת הכניסה לדירתנו לשכנים, שהתגוררו בקומה שמעלינו (הם הסכימו לקחת אותו, למרות האיסור שהטילו הגרמנים לקחת חפצים מן היהודים והאזהרה לעונש).

       בבוקרו של היום המיועד נוכחנו לדעת, כי חיילים גרמניים רבים מלאו את הרחובות של הגטו שלנו. עת היציאה מן הבית הגיעה. אף כי ידענו, כי רגע העזיבה בוא יבוא, הינה כאשר הוא הגיע, אחזו אותנו אי-שקט ודאגה. הוצאנו את חפצינו החוצה, ואימי נעלה את דלת הדירה. נישקנו את המזוזה, יצאנו אל פתח הבניין וחיכינו שהורי אימי ואחיה עם אשתו ותינוקם יעברו לאסוף אותנו (המרחק מהבתים שלנו ל"ברון הירש" היה גדול וסבי הצליח להשיג עגלה לצורך העברת החפצים).  אחדים מן השכנים  נפרדו  מאיתנו במִלים הנהוגות במקרים כאלה, תוך הבעת תקווה כי נתראה בקרוב. אינני יודע מה הרגישו אימי ואחותי באותם הרגעים. תחושתי הייתה, ולא ידעתי עד כמה אני טועה, שלא יעבור זמן רב ואנו נחזור לביתנו. העגלה הגיעה. הייתה זו עגלה רתומה לסוס. העמסנו עליה את חפצינו. העגלה יצאה לדרכה, מתנהלת באיטיות, כשכל המשפחה משתרכת אחריה. בדרכנו פגשנו עוד יהודים, משפחות ויחידים, שעשו את דרכם אל "ברון הירש", מקצתם הובילו את חפציהם בעגלות, אחרים נשאו אותם על כתפיהם.

       הגענו אל פתח הגטו. הורדנו את החפצים מן העגלה וזו עזבה. דודי ואני נכנסנו לגטו. התברר לנו, כי אין במקום יד מכוונת, מישהו שיפנה אותנו לאחד הבתים. אלה שהגיעו לגטו, בין יחידים ובין משפחות, הסתובבו ברחובותיו תוך המולה וקריאות, כשהם תרים אחר מקום להשתכן בו. גם אנו חיפשנו לנו מקום. מצאנו בית קטן פנוי. ריק היה מכל חפץ. דודי ניגש והביא את שאר בני המשפחה. כל אחד החזיק משהו בידיו. בהגיעם הם הניחו על הרצפה את החפצים שנשאו עימם. נפתחו חבילות אחדות, שמיכות נפרשו וכולנו ישבנו עליהן. בדרך כלשהי דודי השיג כמה מזרנים. אלה יועדו, כמובן, לנשים ולתינוק.

       מנוחה קלה. בעוד שהנשים פנו לנקות את הבית ולסדר אותו ככל שניתן, דודי ואנוכי יצאנו לרחובות הגטו. המראה שהתגלה לנגד עינינו היה מדכא: בתים חד-קומתיים רעועים, אחדים מהם מטים לנפול; צריפי פח; בית-כנסת נעול. באנו אל אחד מקצות הגטו. גדר גבוהה, שהוקמה כדי למנוע יציאה וכניסה, ניצבה לפנינו, אך מעבר מתחתיה רמז, כי בכל זאת היו כאלה שהסתננו דרכה, החוצה או פנימה. חזרנו לבית "שלנו". ישבנו על הרצפה לאכול ממה שהבאנו עימנו: לחם, שימורים וירקות טריים. שעות אחר הצהריים חלפו באיטיות. היה זה בתחילת חודש אפריל, והחושך ירד די מוקדם. הדלקנו מנורת נפט, והיא הפיצה אור קלוש בחדר. דודי נעלם לשעות אחדות. כאשר הוא הופיע שוב סיפר, כי יצא מן הגטו דרך אחת הפרצות, נפגש בחוץ עם מכר נוצרי, קיבל ממנו מצרכי מזון שונים וסיכם עימו, כי יבוא למחרת היום אל גדר הגטו ויביא מצרכי מזון נוספים. הורי דודי גערו בו והזהירו אותו לבל יעז לצאת שוב אל מחוץ לגטו. במעט הזמן ששהינו במקום הספקנו לשמוע סיפורים על עונשים כבדים, שהוטלו על מי שנתפס בכך. לילה. חושך. התנועה בחוצות הגטו פסקה. סידרנו את המצעים ושכבנו לישון.

       בבוקר שלמחרת התלוננו המבוגרים מבין בני המשפחה, כי לא עצמו עין במשך כל הלילה כמעט, וכי כל הגוף כאב להם. האשימו בכך בעיקר את המזרנים, שלכמותם לא היו רגילים, אך הזכירו גם את הבכי שבכה התינוק, פעמים אחדות במשך הלילה. בשבילי, ודומני שגם בשביל אחותי, השינה על הרצפה הייתה חוויה.

       לאחר לילה זה, התגבשה במשפחה הדעה, כי עלינו לקצר ככל האפשר את משך שהייתנו במקום ולצאת לפולין. וכי מדוע להמשיך להתענות בגטו? והרי, יהיה אשר יהיה, לא היה לנו ספק, כי המצב בפולין יהיה פחות קשה. אומנם ידענו על התנאים הבלתי נסבלים, בהם נצטרך להתנסות ברכבת בעת המסע לפולין, אך דווקא זו הייתה סיבה נוספת למהר ולעבור את התקופה הקשה הזאת.

       וכך, כאשר נודע לנו, כי עומד לצאת משלוח לפולין בתוך יום או יומיים, היה ברור לנו, כי אנו נצטרף אליו, אף כי הייתה אפשרות להתחמק מכך במשך זמן מה.

 ברכבת לפולין

שלטונות הגטו הודיעו, כי המשלוח הבא לפולין ייצא ביום 7 באפריל 1943, יומיים לאחר בואנו לגטו "ברון הירש". בהתאם להחלטתנו הצטרפנו למשלוח. בשעות הבוקר המוקדמות של  היום האמור, או קצת מאוחר יותר, ניתנה פקודה לצאת מן הבתים ולנוע לעבר אחת היציאות של הגטו. כשחפצינו בידינו, הצטרפנו לשורה הארוכה של אנשים שצעדו לעבר אותו השער וממנו לעבר הרציף, שנמצא בריחוק של כמה מאות מטרים, שם נמצאה הרכבת – קטר ושורה ארוכה של קרונות; קרונות להובלת בהמות, סוסים. הגרמנים, בצעקות, זירזו אותנו לנוע יותר מהר,  וכשהגענו ליד הרכבת דחקו בנו לעלות על הקרונות. הדבר לא היה קל. הכול העלו-זרקו את חפציהם על רצפות הקרונות, כדי יוכלו לעלות ביתר קלות. אלה שהיו מסוגלים לכך הזדרזו לטפס על הקרונות, כדי לתפוס מקום טוב. זקנים, נכים, ואלה שלא יכלו לעשות כן בכוחות עצמם, נעזרו-נתמכו על-ידי קרוביהם. אין צורך לומר, כי מהומה וצעקות שלטו בכל מקום.

       הגיע תורנו לעלות לאחד הקרונות. קודם כל העלינו את חפצינו. אחותי ואני טיפסנו עליו בזריזות, ראשונים מבין בני המשפחה. דודי למטה ואנחנו בקרון, עזרנו לסבא ולסבתא ולשאר המבוגרים לעלות. עלו עוד ועוד אנשים, 90-80 נפש. הצפיפות הייתה גדולה ביותר. כמעט שלא היה אפשר לנוע מבלי לדרוך על מישהו או על משהו. ניסינו לשבת, הצלחנו בקושי. משהתמלא הקרון, הגיפו הגרמנים את דלתו וסגרו את בריחיה. חריץ ברוחב של כ-10 ס"מ בין הדלת ובין דופן הקרון ושני אשנבים מסורגים בשני קצותיו היו הפתחים היחידים לעולם החיצוני, שאפשרו כניסה של אור ושל אוויר. בני כל משפחה ומשפחה השתדלו להסתדר יחדיו, על חפציה, באחד מחלקי הקרון. אנו תפסנו מקום ליד הדלת. התיישבנו על החבילות שלנו. אחותי ואני התחרינו על הקִרבה אל הפתח. ממקומנו יכולנו להציץ החוצה מבעד לחריץ. למוחי התגנבה המחשבה, כי נהיה הראשונים לרדת, כאשר יפתחו את הדלת.

       לפתע תנודה קלה. הרכבת התחילה לנוע, יצאה לדרכה באיטיות. דממה נשתררה בקרון לפרק זמן קצר. כאילו הכול הרגישו בגורליות של הרגע. ככל שחלפו הדקות הגבירה הרכבת את מהירותה. מבעד לחריץ נראו הבתים, העצים ושאר פרטי הנוף נעים לאחור עד שנעלמו מן העין. היות שלא נסעתי לפני-כן ברכבת, וכל שכן לא הכרתי את הנוף אשר מחוץ לעיר, עיניי לא שבעו מלהביט בו.

       אך לא לזמן רב. בהדרגה הוסטה תשומת הלב אל הנעשה בתוך הקרון. נשמעו בו קולות מקולות שונים: של אנשים ששוחחו זה עם זה; של תינוקות שבכו ושל אימהות שניסו להרגיעם; של חולים שנאנחו; של מוגבלים בתנועותיהם, אשר התלוננו על כי אינם יכולים ליישר את אבריהם; של נערים שצעקו, ואולי רבו, ועוד ועוד. הבטתי סביבי, אל תוך האפלולית, שעטפה את חלל הקרון. רוב האנשים ישבו על חבילותיהם, אחדים היו שרועים עליהן. מעטים עמדו ליד האשנבים, מתרוממים על קצות אצבעותיהם בניסיון להביט החוצה. לא הייתה פיסת רצפה פנויה. מישהו פילס את דרכו אל עבר אחת מפינות הקרון שם כיסתה יריעת בד כלי-קיבול כלשהו. עם הסטת היריעה התגלתה חבית חתוכה במחצית גובהה, שנועדה להכיל את הפרשותינו. בני מזל היינו להימצא רחוק מן המקום ההוא!

       השעות חלפו להן. הרכבת המשיכה כל העת בנסיעתה. לפי צורת הכתב והשמות של היישובים שבתחנות הרכבת הקטנות, שעל-פניהן חלפנו, ידעתי כי אנו נמצאים כבר ביוגוסלביה. לפנות ערב עצרה הרכבת ליד אחת התחנות. חיילי הליווי הגרמניים ירדו ממנה וקיימו משמרות מסביב לקרונות.

       הרכבת נשארה חונה במקומה במשך כל הלילה. מזמן לזמן נשמעה צפירה של קטר והדהד השקשוק האופייני של רכבת נוסעת, שניתן היה אף לראותה מבעד לפתחי הקרון שלנו. רוב הרכבות היו עמוסות בחיילים ובסוגים שונים של ציוד צבאי. ניתן היה להבין, כי ההמתנה שלנו נועדה לתת קדימות למעבר הרכבות, הקשורות למאמץ המלחמתי של גרמניה.

       לגבינו, המסוגרים בתוך הקרונות, שעות הלילה היו הקשות ביותר. כל אחד רצה להשתרע מלוא אורכו, כדי לישון, דבר שלא ניתן היה לעשותו כלל בתנאים שבהם היינו נתונים. וכך, נשמעו מכל עבר ויכוחים, אנחות וגניחות, בכי וקריאות לשקט. בהדרגה נרגע המצב. עד שאני עצמי נרדמתי יכולתי לראות אנשים שנמנמו מי בישיבה, מי שעון על דופן הקרון, מי מכורבל שוכב על חבילתו.

       בבוקרו של יום המחרת חידשה הרכבת את נסיעתה. הנסיעה וההמתנות הארוכות נמשכו חליפות בימים שלאחר מכן. לצרכים הקשורים בנו חנתה הרכבת פעם ביום או ביומיים הרחק ממקום מיושב. אז פתחו את דלתות הקרונות ואפשרו לנו לרדת מהם ולשהות בשדה הפתוח, כאשר מסביבנו התפרסו חיילי הליווי. כל אלה שיכלו, ירדו מן הקרונות. הירידה נוצלה להליכה ולחילוץ עצמות. רבים ניצלוה לעשיית צורכיהם בתנאים נוחים יותר מאשר בחביות שבקרונות. את אלו, שבינתיים עברו על גדותיהן, הורידו ורוקנו באותה ההזדמנות. את ביצוע עבודה זו, שלא הייתה מן הנעימות, כפו הגרמנים על בחורים חסונים, שבחרו מבין נוסעי הקרונות.

       באחת החניות של הרכבת הורדה מאחד הקרונות הסמוכים לשלנו גווייתו של איש, שנפטר בעת הנסיעה. בני-משפחתו עמדו לידה והתייפחו. לקראת המשך נסיעתה של הרכבת, ציוו עליהם חיילי הליווי לחזור לקרונם. התפתח מעין ויכוח, שבו ניסו בני-המשפחה לטעון, כי חובתם לקבור את המת. הם נענו כי הרכבת לא יכולה להיעצר, אך יהיה מי שיטפל בקבורת המת. בלית ברירה עלו קרובי המת לרכבת, זו החלה בנסיעתה, והמת נשאר מוטל שם.

       הימים והלילות באו אלו אחר אלו חליפות. הנסיעה נמשכה כבר קרוב לשבוע ימים. המצב בקרון נעשה קשה יותר, וקוצר הרוח, ועימו העצבנות, הלכו וגברו. מה שהשפיע על כך במיוחד היה המצב של המים ושל המזון. בכל הנוגע למים, היו אומנם מאפשרים לנו למלא את כלינו בעת החניות, אך מכיוון שמקומות המילוי היו מעטים וההתנפלות גדולה, היו רבים שלא הצליחו להשיג את מבוקשם. והצמא היה מציק. באשר למזון – היו אנשים שלאחר שצרכו את כל מה שהיה עימם בתחילת המסע, נזקקו לסיועם של אחרים, שעוד נשארו מצרכים באמתחתם. אך האחרונים, בחששם כי הם בעצמם יגיעו למצב דומה, לא ששו תמיד לסייע. אין פלא אפוא, כי כולנו רצינו, שהמסע יבוא אל קיצו, שנגיע סוף-סוף אל יעדנו.

       מהו המסלול המדויק של הנסיעה, לא ידענו. מה שנוכחנו לדעת הוא, כי עזבנו את יוגוסלביה, חצינו את הונגריה (עברנו ליד בודפשט?) ונמצאנו בתוך תוכה של צ'כוסלובקיה. בכל מקום שראינו אנשים לאורך דרכנו, הם עמדו והסתכלו אל הרכבת שלנו. ניכר היה בהם כאילו הם צופים במחזה מוזר. היו בינינו כאלה, שפנו אליהם בצעקות, שואלים שאלות שלרוב לא נענו, ואם כן נענו, הרי שלא הבנו את הנאמר.

       בשעות הבוקר של היום השביעי למסע, ה-13 באפריל 1943, התפשטה השמועה, כי בו-ביום נגיע לקרקוב. אי-המעש, שבו היינו שרויים במשך כל ימי המסע, התחלף בקדחת עשייה: אלה סידרו את חפציהם וארזו אותם בחבילות או במזוודות, שמהן הוצאו במרוצת הימים שחלפו; אלה הכינו את הבגדים החמים, שהתכוננו ללבוש אותם לפני הירידה מן הרכבת; ואחרים העסיקו עצמם בביצוע פעולות הכנה שונות לקראת הרגע המתקרב. השעות חלפו. בוקר, צהריים, ערב. התכוננו והמתנו.

בתחנת הרכבת של אושוויץ

היה לילה, שעות מעטות לפני חצות, כאשר הרכבת עצרה. דלת הקרון שלנו, כמו גם דלתות שאר הקרונות, נפתחה. מנורות רבות עוצמה האירו שדה פתוח. לאורן ראינו קצינים וחיילים גרמניים רבים נושאי-נשק. היו אלה אנשי ס"ס, כפי שלמדתי על כך כעבור זמן, אחדים מהם מלווים בכלבים. רחוק יותר נראתה שורה ארוכה של כלי-רכב, רובם משאיות. ואולם את המבט כבשו אנשים בעלי חזות יוצאת-דופן מבחינת לבושם, שנראו עוסקים בפעילויות שונות. הם לבשו בגדים – מכנסיים, מעיל וכומתה – בעלי פסים כחולים על רקע אפור בהיר. למראם נצטיירו במוחי אסירים, כפי שזכרתים מסרטי קולנוע או מתצלומים. לפלא הם היו בעיניי! כך, אני בטוח, גם בעיני שאר אנשי המשלוח. לא הבנתי מי הם ומה הם עושים במקום זה. היה זה מחזה מוזר, אך לא ניתן לנו הרבה זמן לתמוה. אינני זוכר באיזו שפה – בגרמנית, בלדינו או ביוונית, ואולי בכל השפות יחדיו – נצטווינו לרדת מהקרונות, ולהשאיר בהם בינתיים את חפצינו. הבנו שהגענו למקום המיועד. האנשים, תוך כדי קריאת שמות קרוביהם, החלו לרדת מהקרונות. למרות מה שנאמר, כל אחד ואחד נשא בידו חלק מחפציו, ככל שהיה יכול לשאת. דודי יצחק ואנוכי, שירדנו לפני שאר בני משפחתנו – סבי עמנואל, סבתי מֶרקָדָה, אימי רחל, אחותי נינה, דודתי לואיזה ובידיה התינוק עמנואל – עזרנו להם לרדת מהקרון. לאחר שהם ירדו, ובעוד אנו מתרכזים  זה ליד זה, ניסינו לברר היכן אנו נמצאים, מה עומד לקרות. שאלות הופנו מכל עבר אל האנשים בעלי הבגדים המפוספסים המשונים, בשפות שונות, אך הם שתקו. החיילים הגרמניים התרוצצו בשטח ובצעקות, ולעתים במכות, זרזו את הירידה מן הקרונות. והיה שם רעש! והייתה שם המולה! קולות מקולות שונים נשמעו מכל צד והתערבבו זה בזה: קול בכי של תינוקות ושל ילדים קטנים; קריאות של מבוגרים, המנסים למשוך את תשומת הלב של בני המשפחה לבל ייפרדו; גניחות של חולים ומלמולים של זקנים וקשישים.

       ברגע מסוים החלו להישמע, ברמקולים כמדומני, הוראות בשפה המובנת לנו. נאמר בהן להשאיר ליד הקרונות את החפצים שהורדנו מהם, ולנוע אל עבר מקום ריכוז. אנו נועבר, כך נמסר לנו בהמשך, למקום המגורים שנקבע, ולשם יובאו כל חפצינו, כולל אלה שהשארנו בקרונות. כל בני המשפחה התקדמנו יחדיו אל עבר המקום שצוין, ואינני בטוח שנתנו אז את הדעת לשאלה, כיצד נוכל למצוא מאוחר יותר את חפצינו בין חפציהם של אלפי האנשים, שנשארו ברכבת. תוך כדי כך שמתי לב, כי האנשים בבגדי הפסים התחילו לפרוק את החפצים מן הקרונות.

       בעוד הכול נעים אל מקום הריכוז ניתנה הפקודה, שגם עברה מאיש לרעהו, להסתדר בארבע קבוצות: באחת הגברים הזקנים והמוגבלים בעבודה או בהליכה, בשנייה הגברים הצעירים והחסונים, בשלישית הנשים הזקנות והמבוגרות והאימהות עם ילדיהן, וברביעית שאר הנשים. קבוצת הזקנים וקבוצת הזקנות, כך נאמר, יוסעו אל יעדיהן בכלי-רכב, בעוד ששתי הקבוצות האחרות תנענה ברגל.

       אף כי ההסבר בנוגע להתפצלות לקבוצות התקבל על הדעת, ולא היו היסוסים  בקשר למימושו, הרי שהביצוע גרם להתרוצצות רבתי. כל משפחה ומשפחה הייתה צריכה להתארגן במהירות להיפרדות. וכך יכולת לראות אבות המוסרים את ילדיהם לידי נשותיהם, כדי שיסעו יחד עימן למקומות המגורים; או בני משפחה המעבירים ביניהם מצרכי מזון וחפצים שונים, כדי להתחלק בנטל ולהיות מוכנים לענות על הצרכים המיידיים עד שייפגשו שוב; פה שמעת את קולות הבכי של ילדים ושל תינוקות, שלא רצו להיפרד מאביהם; ושם קלטת שיחות בין בני משפחה, שנתנו זה לזה עצות אחרונות, ערכו ביניהם תיאומים לפני הפרידה, ונדברו כיצד ייפגשו מאוחר יותר. ובד בבד עם כל המחזות הללו ראית המון רב, מאות רבות של אנשים, שעברו ממקום למקום בחיפוש אחר הקבוצה "שלהם".

       פה ושם נראו חבורות, קרוב לוודאי משפחות, שבלט בהן ריבוי של ילדים או של זקנים, שנתקשתה על אנשיהן ההיפרדות, ולוּ לזמן קצר כפי שהאמינו שיקרה, ולא מיהרו ללכת אל מקומות הריכוז שנקבעו לקבוצות.

       וכי קל היה לבני זוג צעירים, שזה לא כבר באו בברית הנישואין – לפי עצת ראשי הקהילה נישאו רבים לפני הנסיעה לפולין – לעזוב זה את זה? והאם יכול בחור צעיר לזנוח את אביו או את אימו, את סבו או את סבתו הקשישים או הנכים, כל שכן לאחר תלאות הנסיעה הארוכה? או במקרה של משפחה מרובת ילדים קטנים, כיצד יכול אב להיפרד מאשתו, ולהשאיר עליה את עול הטיפול בהם? על חבורות כאלו התנפלו אנשי ה-ס"ס, ובצעקות ובדחיפות הפרידו בין אנשיהן והעבירו אותם למקומות הריכוז השונים.

       וכך קרה שרבים, אם מן הסיבות שנמנו לעיל, או משיקולים אחרים, לאחר שהצטרפו לאחת הקבוצות, חזרו בהם וניסו לעבור לקבוצה אחרת. היו כאלה שהצליחו בכך בעוד שאחרים נתפסו על-ידי הגרמנים והוחזרו למקומם. במקרים מסוימים, כאשר התחנן הנתפס בפני איש ה-ס"ס באופן מיוחד, הוא הורשה לעבור לקבוצה האחרת, ובכך חרץ לעתים את גורלו, מבלי שהוא ידע זאת. באשר לנו, למיטב זכרוני, לא התלבטנו באופן מיוחד כיצד לנהוג. אך טבעי נראה לנו, כי דודי ואנוכי נעבור לקבוצה של הגברים הצעירים, סבי יצטרף לקבוצה של הזקנים, בעוד שסבתי, אימי, ודודתי עם תינוקה יעברו לקבוצת הנשים, שאמורות היו להיות מוסעות אל יעדן. רק לגבי אחותי, שהייתה אז בת 16 וחצי בערך, הייתה לנו התחבטות קצרה, אם טוב הדבר כי תישאר עם שאר נשות המשפחה או שתעבור לקבוצת הצעירות. לבסוף נבחרה הראשונה מבין שתי האפשרויות. מייד לאחר זאת פנה כל אחד מאיתנו לעבר קבוצתו. גינוני פרידה לא היו!

       בעוד שאנוכי מתקדם ביחד עם דודי לעבר מקום הריכוז של קבוצתנו, שמעתי את קולו של סבי, הקורא לנו. מסתבר, כי במחשבה שנייה הוא החליט להצטרף אלינו, ואולם דודי ניגש אליו, שוחח עימו ושכנעו לחזור בו מכוונתו.

 פרידה

כאשר נרגעה הפעילות בשטח, ניתן היה להבחין בארבעה ריכוזי האנשים. במקום הריכוז שלנו היו 600-400 איש להערכתי. נצטווינו להסתדר בחמישיות. לאחר מכן נערכה ספירה. ככל שיכולתי להיווכח בהסתכלי סביבי, פעילות דומה התקיימה בשאר הקבוצות. ברגע מסוים סברתי שאני רואה בקבוצת הנשים הזקנות את אחותי ואת שאר נשות משפחתנו, אך לא הייתי בטוח שאכן היו הן.

       בעומדנו בתוך השורות נודע, כי אחד מאנשי קבוצתנו ראה מכרים מסלוניקי בין האנשים עם בגדי הפסים, כי שוחח עימם והם סיפרו לו, כי הגיעו עם אחד הטרנספורטים הקודמים, וכי הם עובדים במקום; ועוד – כי אל לנו להיות מודאגים. יחד עם זאת הם יעצו להישמע להוראות, הניתנות לנו, ולבצען במהירות וללא התנגדות, כדי שלא ניענש. כעבור זמן הסקתי, כי האנשים שדובר בהם היו בני משפחת קוּניוֹ, אב ובנו, יהודים מסלוניקי ילידי גרמניה, שבהיותם שולטים בשפה הגרמנית שימשו במחנה כמתורגמנים. דרך אגב, הם שרדו והבן כתב ספר ביוונית "חייתי את המוות", סיפור קורותיהם במחנות ההשמדה והריכוז.

       ניתנה הפקודה לטור שלנו לצאת לדרך. חיילים חמושים התמקמו מסביבנו. בתחילת  דרכנו, עד ליציאה משטח תחנת הרכבת, דילגנו על פסי רכבת רבים. בהמשך עלינו על כביש. קצב ההליכה הוגבר, אך לא כולם יכלו ללכת מהר, דבר שגרם להתארכות השורות, בין היתר בגלל העובדה שכל אחד מאיתנו נשא עימו מטען כלשהו, למרות הפקודה, שניתנה לנו, להשאיר את כל חפצינו ליד הרכבת. בתגובה צעקו השומרים בלי הרף Los! Los! (קדימה! קדימה!) ודרבנו אותנו לצעוד במהירות, לעתים עד כדי ריצה. בהיותנו במרחק  של שלושה-ארבעה ק"מ מתחנת הרכבת, חלפנו בין בניינים וצריפים, סימן שהתקרבנו אל המקום המיועד. בעיקול של הכביש התגלה לנגד עיניי שער ברזל גדול. כל השטח מסביב הואר בפנסי חשמל רבי עוצמה. תוך כדי ההתקרבות אל השער הבחנתי, כי רשומות מעליו באותיות ברזל גדולות המילים: ARBEIT MACHT FREI, שעם מעט הגרמנית שידעתי עמדתי על פירושן: "העבודה משחררת". חלפנו דרך השער. חיילים, אשר עמדו משני צדדיו, ספרו אותנו. המשכנו בהליכתנו עוד כמה מאות מטרים בינות לשורות של בנייני לבֵנים בני שלוש-ארבע קומות. כעבור דקות אחדות פקדו עלינו לעצור. נמצאנו ליד מבנה, מעין צריף רחב מימדים, שהוקם בין שניים מבנייני הלבנים.

 במחנה אושוויץ (Auschwitz)

השעה היא עתה קרובה לחצות, ואולי אחרי חצות. מתוך החשיכה בוקע קול, שמתחיל להסביר לנו בלאדינו את העומד להתרחש, לאמור: אנו עומדים להיכנס לצריף, המשמש בית מרחץ;  עלינו להשאיר את כל מיטלטלינו ליד דלת הכניסה; בתוך הצריף עלינו להתפשט ולצרור את בגדינו בחבילה; כל דבר ערך שברשותנו – כסף, תכשיטי זהב וכסף, שעונים  וכיוצא  באלה – עלינו  למסור לידי  האנשים  שיפנו אלינו (מישהו שואל: "מה עם טבעות הנישואין? והתשובה:" והתשובה: "גם אותן יש למסור"). בעוד שנשמעים בקבוצה קולות מחאה, אנו מוזהרים, כי מי שיסתיר דבר מה, ייענש.

       אנו עתה בהמתנה מחוץ לצריף. פעם אחר פעם מוכנסות לתוכו כמה עשרות של אנשים. דודי ואני נכנסים לצריף ביחד במסגרת אחת הקבוצות. חללו מלא אדים, כיאה לבית-מרחץ. בינות לחיילים הגרמנים ולאנשים בעלי הבגדים המפוספסים, העוסקים בעבודות שונות, אני רואה את אנשי הקבוצה שקדמה לנו, הנמצאים עדיין בפנים. רובם ערומים. אלה מתקלחים, לאלה גוזזים את השיער – שערות הראש ושיער שאר חלקי הגוף.

       מתחיל הטיפול בקבוצתנו. דורשים מאיתנו למסור את כל דברי הערך שעימנו. אני מוסר את הטבעת, שאימי מסרה לי למשמרת. רגע של היסוס לפני שאני מסיר מזרועי ומוסר את השעון, שקיבלתי במתנה ביום בר-המצווה. אחד החיילים הגרמנים רואה, שאינני מוסר כמה שטרות כסף שברשותי, וסוטר לי על פניי. בגרמנית הדלה שלי אני מנסה להסביר לו, שאלה שטרות כסף, שאין להם כל ערך (היו אלה שטרות כסף, הנקובים במיליונים ובמיליארדים של מרקים, שהונפקו על-ידי גרמניה בתקופת האינפלציה, שפקדה אותה לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשונה, אותם מצאתי במרתף חנותו של סבי ושימשו למשחק לי ולחבריי). הוא לוקח ממני את השטרות. מגיע הרגע להתפשט. אני, שלעולם לא עשיתי כן לעיני זרים בעבר, מרגיש איזשהו מעצור לעשות כן. אך לא ניתן לי להתמהמה; מזרזים אותי בצעקות. אני מסיר את בגדיי ומטילם כמצוּוה אל תוך מיכל. לא נותר עימי חפץ כלשהו מאלה, שהבאתי מהבית, פרט לנעליים, נעלי עור שחורות גבוהות, שקניתי אותן בסלוניקי, ביחד עם פריטי לבוש חם אחרים, במסגרת הכנותינו לקראת הנסיעה לפולין. נרמז לי לגשת אל אחד הסַפָּרים. אך מתייצב אני לפניו, הוא מתחיל במלאכת גזיזת שֹערי.  גזיזת  שערות  הראש  לא גורמת לי אי-נוחות כלשהי,  בהיותי רגיל לכך, כי בנוהג שביוון תלמידי בתי-הספר, למעט אלה של שתי הכיתות הגבוהות של הגימנסיה, היו חייבים בגזיזת שֹער ראשם (זה היה הדין גם אצל החיילים). לא כן לגבי גזיזת השערות של שאר חלקי גופי, שלאחריה אני מרגיש מעין דקירות של קוצים, הרגשה בלתי-נעימה, שלא הכרתי לפני כן. הכול נעשה במהירות, כבסרט נע: אני מתחת למקלחת, מתקלח ומתקדם אל פינת החיטוי, שם מתיזים נוזל כלשהו על כל גופי; עובר הלאה למקום בו מחלקים בגדים (איך התנגבתי?), שם נזרקים לעברי דברי לבוש – לאו דווקא במידות המתאימות – גופייה ותחתונים וכן מכנסיים, מעיל קצר וכומתה, הכול מבד עם פסים – אותו סוג בד ממנו נתפרו בגדיהם של כל מי  שפגשנו מאז  רדתנו מן הרכבת (פרט לחיילים); מתרחק קמעה, מתלבש איכשהו, נועל את נעליי; עתה ניצב אני ליד דלת היציאה, שבקצה השני של הצריף. דודי מתקרב אליי. מסתכלים זה בזה, ובשאר האנשים שבקרבתנו. מנסים לתפוס מה קורה לנו, מה מתרחש בכלל. אין ספק, איש מאיתנו לא מעכל את מצבו. עם זאת, דבר אחד מתחיל לחדור לתודעה: כמוהם כלובשי בגדי הפסים אנחנו עתה.

 אסיר מן המניין

פוקדים עלינו לצאת מן הצריף. אנו ברחוב. מאיצים בנו לרוץ. אני מאבד קשר עם דודי. עוברים בריצה כמה מאות מטרים. משמאלנו ומימיננו אותם בנייני הקומות, הבנויים לבנים. אנו מגיעים לפתחו של הבניין (הבלוק), הנושא את המספר A 8. אנו מוכנסים אל תוך הבלוק, עולים קומה ובאים אולם גדול ובו שורות-שורות של מיטות, מיטות עץ בנות שלוש קומות. אני תופס את אחת מהן (באיזו קומה?), מתפשט, חולץ את נעליי, משתרע על המיטה. יש שם שמיכות, אני מתכסה. כרית אין!

       העייפות משתלטת עליי, אך אינני מסוגל להירדם. מחשבות מתרוצצות במוחי. היכן אני? מהו המקום הזה? היכן דודי? אין אפשרות לברר זאת, כי הוזהרנו שלא לרדת מהמיטות, ולא להתהלך בחדר. ממה שהספקתי ללמוד עד כה אני יודע, כי אי-קיום הוראה כלשהי גורר אחריו מכות, מכות רבות, בכל מקום בגוף, ללא הבחנה. מן המיטות הקרובות לשלי נשמעים קולותיהם של אנשים, השואלים זה את זה בלחש את אותן השאלות, שמנקרות גם במוחי, שמטרידות את מחשבתי. ואולם תשובות – אין.

       לא אוכל לזכור כמה זמן חלף כך עד שנרדמתי. לפתע נשמעות צעקות:Aufstehen! Aufstehen! ]לקום! לקום![. בקושי אני פוקח את עיניי. האורות דולקים. מדוע משכימים אותנו כה מוקדם? והרי אנו עייפים! הלא שכבנו לישון כה מאוחר! מורגש, כי קשה לאנשים להתעורר ולקום. רובנו עושים זאת בעצלתיים, כפי שהיינו רגילים בהיותנו בבית. אך כאן אנו לא בבית. לא נותנים לנו להתמהמה. יש לקום, ומייד. לכך דואגים כמה אסירים בעלי חזות סמכותית, המסתובבים במעברים שבין המיטות, מעין משגיחים. תוך שהם חוזרים ללא הרף על הקריאה לקום, הם מסירים את השמיכות מעל אלה ששרויים עדיין במיטות, מושכים מישהו ומזרזים אותו לרדת ממיטתו. לעתים נשמעים קולות של מכות, המונחתות על מישהו. לא ידועה הסיבה. והיה והמוכה מעיז למחות, מיד מתנפלים עליו שנים-שלושה משגיחים ומכים אותו מכות נאמנות. גם באלות שבידיהם. אתה שומע את צריחותיו של הקורבן, את שאלותיו ביוונית או בלאדינו: "מדוע אתם מכים אותי? מה זה כאן? עזבו אותי!", ומשתכנע, כי נקלעת למצב שלא היית רגיל לו. לא ברור בדיוק מה זה, אך אתה נוכח לדעת, כי הממונים על ניהול העניינים בבלוק הינם כל-יכולים, ואינם בוחלים בשום אמצעי, כדי להשליט את רצונם עלינו. והמסקנה המשתרשת בתודעה היא, כי אם חפץ אתה שלא להיקלע למצב ביש, עליך למלא במהירות כל פקודה, לציית לה ללא עוררין, לעשות הכול כדי לא להתבלט, כדי שעינו של מישהו מן האחראים לא תצוד אותך.

       הינה אני עומד על רגליי. מסתכל סביבי. האנשים אינם מוכרים לי. הינה דודי יצחק. מיטתו, מסתבר, נמצאה קרוב לשלי. שוב מסתכלים זה בזה. איך אנחנו נראים! נשמע קול, המצווה לסדר את המיטות ולצאת החוצה. כיצד יש לסדר את המיטה? לא בדיוק ברור. אני קולט קול האומר, שיש לפרוס את אחת השמיכות על המזרון ולמתוח אותה היטב, לקפל את שאר השמיכות (שתיים?) ולהניחן למראשותיה של המיטה. הכול עוסקים בכך. לגביי זו פעולה לא פשוטה. דודי מתקרב אליי, מדריך אותי, עוזר לי בסידור המיטה (הסידור, ככה הוא אומר, דומה לזה שהורגל לו בעת שירותו בצבא יוון). יש המספיקים לגשת לאולם הרחצה, אני לא. נשמעת פנייה למתנדבים להבאת ארוחת הבוקר. מוסבר, כי דרושים אנשים חסונים. מתייצבים אנשים מספר. כל השאר מוּצאים אל מחוץ לבלוק. קר בחוץ, אני רועד מקור. גם האחרים כך, אני רואה. האנשים מצטופפים בקבוצות, כדי להתחמם. אני מביט על הסביבה היותר רחוקה: שתי גדרות-תיל מקבילות מחושמלות, שקבועים עליהן שלטים עם סימן של ברק והמילה ACHTUNG! ]אזהרה!] וביניהן עמדות שמירה. מעבר לגדרות, מחוץ למחנה, מישור רחב, בתים מעטים, כביש, שדרות של עצים, שזיהיתי אותם כעצי לִבנֶה.

       אחדים מבינינו מנסים להיכנס לבלוק בתואנה כלשהי. אוסרים זאת עליהם. אנו ממשיכים לחכות. הינה מופיעים המתנדבים, הנושאים חביות עם משקה חם, סלים גדולים מלאים בכיכרות לחם וכן קופסאות סגורות, שברור שיש בהן מצרכי מזון אחרים. חולף זמן מה ואנו נקראים לקבל את ארוחת הבוקר, המחולקת בכניסה לבלוק. מיד נוצרים תורים ארוכים. כולנו רעבים מאחר שזה שעות רבות לא בא דבר אל פינו. החלוקה מתבצעת במהירות גדולה, והתור מתקדם ללא הפסק. מי שמגיע אל עמדת החלוקה מקבל רבע כיכר לחם שחור ומצרך נוסף וספל, שמייד לאחר מכן ממולא במשקה החם. דודי ואני עומדים זה ליד זה. מקבלים את המנה, עוברים לשבת ליד אחד מקירות המבנה – אסור להיכנס אליו – ומתחילים לאכול. המצרך הנוסף, כך מסתבר, הוא סוג של גבינת מריחה המדיפה ריח לא נעים, שלא ראינו כמותה בעבר. באין כלים לפרוס את הלחם ולמרוח את הגבינה, אין מנוס אלא לנגוס בהם לסירוגין. בא תור המשקה. קשה לזהות את טבעו: האם זה תה או קפה? טעמו תפל ודוחה. לרגע אני חושב לשופכו ולהסתפק בשתיית מים מן הברז, אך בזוכרי את שנאמר לנו קודם-לכן, כי המים אסורים בשתייה מכיוון שיש בהם סכנת מגיפה, אני מתגבר על הבחילה, שמעורר בי המשקה, ושותה אותו. הארוחה מסתיימת. שוב אנו ממתינים.

       נשמע קול משרוקית. מופיעים משגיחים אחדים. אחד מהם מתייצב באמצע הרחבה שבין הבלוק שלנו לבלוק שממולו וצועק פקודה כלשהי. מתורגמן, שעומד לידו, מודיע לנו, כי יהיה עלינו להסתדר בשורות, וכי הוא יתרגם לנו את הפקודות שתינתנה. הוא מעיר, כי עלינו ללמוד במהירות את הפקודות שתינתנה בשפה הגרמנית, מכיוון שזו הפעם היחידה שהן תתורגמנה. על-פי פקודה אנו עוברים להסתדר בעשיריות לפני המשגיח. המשגיחים האחרים מוודאים שנעשה כן במהירות. כשכולנו מסודרים, מופיע אדם, הלבוש בגדי אסיר תפורים היטב, לפי מידה. נאמר לנו שהוא ראש הבלוק (תוארו, כך למדתי אחר כך, היה (Blokältester. בזו אחר זו ניתנות לנו – ומוסברות לנו – הפקודות: Stielgestand! [עבור לדום],Rührt-euch!  ]עמוד נוח![,  Mützen ab![כומתות הסר!], Mützen auf! [כומתות חבוש!] ועוד פקודות, שאנו נדרשים למלא אותן. מתרגלים פעמים אחדות, בעוד שהמשגיחים, המתהלכים בין השורות, מפקחים על הביצוע הנכון. כעבור זמן מה מיישמים את מה שלמדנו הלכה למעשה, כאשר מופיע קצין ה-ס"ס, מפקד הבלוק (Blokführer) לקבל את המסדר. לאחר שהוא סופר אותנו ועוזב את השטח, אנו משוחררים. עדיין נאסר עלינו להיכנס לבלוק. אחדים מגויסים לביצוע עבודות ניקיון שונות. האחרים נשארים בחצר בהמתנה.

       עת ארוחת הצהריים מגיעה. כמו בבוקר, מתנדבים מביאים את הארוחה – מרק בתוך חביות. גם הפעם אנו יוצרים טורים. כאשר מתקרב אני אל מקום החלוקה, נותנים לי קערה. מיד לאחר זאת ממלאים אותה מרק, בעיקר נוזל עם מספר קטן של תפוחי אדמה. אני ליד דודי. מתרחקים ושותים את מה שקיבלנו. בסיימי לעשות כן, אני חש שאינני שבע. אומרים לנו לרחוץ את הקערות. אנו עושים זאת. לא לוקחים אותן מאיתנו.

       קוראים לנו לרישום. שוב אנו עומדים בתור. נאמר לנו, כי בשלב ראשון יקעקעו מספר על זרוענו השמאלית. אנו סקרנים, וגם חוששים, מן הקעקוע: כיצד נעשה? האם כואב? הראשונים שעוברים את התהליך מוסרים שהדבר איננו נורא – דקירות קטנות, לא מכאיבות במיוחד. מגיע תורי. אני ניצב ליד שולחן, שמאחוריו יושב המקעקע, גם הוא אסיר. הוא מזמין אותי לשבת ולקפל את שרוולי השמאלי. אני עושה כמצוּוה. הוא מקרב את זרועי אליו, ובזריזות, בעזרת מחט ודיו, מקעקע בזרועי מספר. במהופך אני  קורא את המספר: 114923. בטרם אתפוס מה מתרחש, הוא מסיים את מלאכתו. בזמן הקעקוע, שלא נמשך זמן רב, הכאב איננו גדול והסבל לא מתארך. לאחר שהוא מזהירני, שלא להוריד את השרוול, ולא לנגוע במקום הקעקוע, הוא מסמן לי לעבור לשולחן סמוך לרישום. אני עובר לשולחן  שצוין  ומתיישב מול אסיר. הוא שואל אותי שאלות ועל-פי תשובותיי הוא רושם בטופס את פרטיי האישיים. לבסוף הוא מחתים אותי על הטופס. לאחר הרישום, שגם הוא לא אורך זמן רב, אני יוצא אל החצר. כאן אני פוגש את דודי. גם הוא עבר את אותו התהליך [בעקבות פנייתי למוזיאון הממלכתי של אושוויץ, קיבלתי בחודש יוני 1992 – לאחר שיצאה לאור המהדורה הראשונה של ספרי – מסמך המעיד, כי מספר האסיר של דודי יצחק היה 114965]. עליי לציין, כי המשולש ההפוך (עם קדקודו כלפי מטה, מן המספר והלאה) שמתחת למספר שבזרועי, ששימש סימן היכר מיוחד ליהודים, כדי להבדילם משאר האסירים, קועקע כעבור זמן.

       לא אאריך בתיאור הקורות של השבועיים, ששהינו בהם בבלוק A8, גם משום שנמחקו מזיכרוני הפרטים עם חלוף הזמן. באופן כללי, פרט להסגר מפני מחלות מידבקות, הייתה זאת תקופה של "טירונות", שבאה להקנות לנו בתוך פרק-זמן קצר ביותר את מהות המשטר במחנה ואת כללי ההתנהגות המצופה מאיתנו. נראה, כי הדבר העיקרי שרצו להחדיר לתודעתנו היה, כי איננו עוד בני-אדם בעלי רצונות עצמיים, אלא מעין מכונה, החייבת להישמע לכל פקודה, הניתנת לה, ולבצעה תיכף ומייד וללא עוררין. כל מה שהוטל עלינו לעשות מרגע ההשכמה ועד לכיבוי האורות, בצד המעשי, הטכני, כוּון למטרה זו. עיכוב כלשהו, גם כאשר היה ברור שהוא נובע מכך, שלא הבנו את שנאמר לנו בגלל  אי-ידיעת השפה,  גרר אחריו עונש,  שהיה מלווה בדרך-כלל גם במכות. אם מישהו העז להביע את התמרמרותו או להגיב בעקבות המכות – והיו כאלה, שנהגו כך בעיקר בימים הראשונים, לפני  שתפסנו במה הדברים אמורים – הוא טופל ללא דיחוי וביד קשה ביותר. הינה אחת מצורות הענישה היותר נפוצות: פקדו על הקורבן לעמוד על קצות אצבעות רגליו, כאשר ברכיו כפופות וזרועותיו פשוטות קדימה. לאחר מכן, ניתן לו להחזיק בידיו בשתי רגליו של דרגש עץ כבד. בתנוחה זו היה עליו להישאר ככל שהמעניש מצא לנכון. מאליו יובן, כי קשה ביותר היה לעמוד בעמידה זו ולוא במשך פרק-זמן קצר מבלי לרדת על מלוא כפות הרגליים, או ליפול, או להנמיך את הזרועות. ברגע שדבר זה התרחש, הונחתו על האסיר מכות ללא-רחם, לפעמים עד שאיבד את הכרתו.

       עיסוקינו בימי טירונותנו לא היו רבים. הם כללו בעיקר מסדרים, שלימדו אותנו בהם את כללי ההתנהגות ואת הפקודות הבסיסיות תוך כדי תרגולן; עמידה בתור לקבלת אוכל – שלוש פעמים ביום;  ביצוע עבודות ניקיון באולמות השינה ובחדרי השירותים, על-ידי "מתנדבים" – מרצון או בכפייה – מבין האסירים; ועוד עיסוקים דומים. פרקי-זמן ממושכים היינו מבלים, חסרי מעש, ברחבה שלפני הבלוק, מצטופפים בקבוצות, להגברת הרגשת הביטחון וכהגנה מפני הרוח והקור. יש לזכור, כי נמצאנו בחודש אפריל, חודש שבו טרם ניעור הטבע בפולין מן החורף, וערמות של שלג, שטרם נמס, היו מצויות עדיין בפינות שונות של החצר.

       רבים מבין אנשי הבלוק, כולל אני, נהגנו להתאסף מדי יום ביומו, בבוקר ולפנות ערב, באחת מפינות החצר, לשים פנינו למזרח ולהתפלל. סידורים לא היו, כמובן, והתפילות נאמרו מן הזיכרון, כאשר אחד מאנשי הקבוצה משמש חזן, בעוד האחרים, במיוחד אלה שלא היו רגילים להתפלל לפני-כן, מאזינים לדבריו. כך, התאפשר לי, ביום השנה לפטירתו של אבי ז"ל, שחל באחד מימי חול המועד של פסח (באותה השנה היום חל ב-23 באפריל), לערוך לו אזכרה ולומר קדיש במהלך התפילות, שלא כבשנתיים שלאחר מכן, שבהן נבצר ממני הדבר. דרך אגב, בחג הפסח, שחל ביום שלישי 20 באפריל, שבוע אחד בדיוק לאחר שהגענו למחנה, התעוררו קשיים באמירת התפילות, כי לא נמצא איש שזכר אותן בשלמותן, ונדרש שיתוף פעולה בין כמה חזנים, כדי לאומרן מתחילתן ועד סופן.

לאחר הינצלותי מציפורני החיה הנאצית ניסיתי פעמים אחדות – כך גם בעת כתיבת שורות אלו – לעמוד על מחשבותיי, על הלך-רוחי ועל הרגשתי, ובמידת האפשר גם על אלה של כל שאר אנשי הקבוצה, בתקופת ההסגר. אחת הייתה המסקנה אליה הגעתי: שאיש מאיתנו לא הבין ולא העריך נכונה את המצב שבו היינו נתונים. דוגמה לכך יכולה  לשמש העובדה, כי כמעט בכל ערב, עד לכיבוי האורות, נערכו באולמות הבלוק "מופעים", שבהם היו מציגים את יכולתם זמרים, מתאגרפים, מתאבקים, ועוד בעלי כישרונות מבין קבוצת האסירים שלנו, את יכולותיהם. מופעים כאלה, שצפו בהם ראשי הבלוק, ולפעמים גם אנשי ה-ס"ס הממונים עליו, היו מסתיימים בשירה בציבור נלהבת של הנוכחים. הדבר הוציא ליוונים – ה"גרקו", כפי שכינו אותנו – שם של קבוצה מגובשת, והביא לכך שיתפרסמו אחדים מן  ה"אומנים". אלה, בתקופת שהייתם במחנה, הוזמנו לעיתים להופיע בפני האסירים "רמי המעלה", ואף בפני קציני ס"ס, וזכו בהטבות שונות, בעיקר בתוספות מזון.

 עבודת-עבד

ביום האחד במאי 1943 הסתיימה תקופת ההסגר ו"הטירונות" שלנו, והוחל בשיבוץ האנשים לקבוצות עבודה שונות, "קומנדוס" בשפת המחנה, ובהעברתם מן הבלוק. רבים מאוד – ביניהם דודי יצחק – הועברו למחנות אחרים, המסונפים למחנה אושוויץ. באשר לי, הושארתי עוד יום או יומיים בבלוק 8 A לפני ששובצתי, יחידי מבין כל אנשי הטרנספורט, לקומנדו שעסק בגננות – שמו היה SS Garten אם אינני טועה [יעקב מאסטרו משאלוניקי, שהיה אסור באושוויץ והיה משובץ ב"שירות התעסוקה" (Arbeitsdienst) של המחנה, שעסק בשיבוץ אסירים בקומנדוס השונים, עדכן אותי לאחרונה, כי שם הקומנדו שבו עבדתי היה Gertnerei Raysko], ותפקידו היה לטפל בגינות שנמצאו ליד בתיהם של אנשי ה-ס"ס או ליד הבלוקים שבהם הם עבדו, או לשתול גינות חדשות – והועברתי לבלוק אחר בתחום המחנה. בסביבתי החדשה, כאשר אך בקושי יכולתי לשוחח עם הסובבים אותי, הרגשתי את עצמי בודד, בודד מאוד!

       עוד למחרת יום הגעתי לבלוק החדש, הוציאו אותי לעבודה. סדר-היום, לאחר ההשכמה, היה זהה לזה שהורגלתי אליו בתקופת ההסגר: רחיצת הפנים, סידור קפדני ביותר של המיטה, שתייה חפוזה של המשקה שחולק לנו, ויציאה לחצר הבלוק למסדר נוכחות. בסיומו של המסדר ציווּ עלינו להסתדר בחמישיות, כל אחד לפי הקומנדו שאליו השתייך (לא כל אנשי הבלוק השתייכו לאותו הקומנדו). מייד לאחר מכן הצטרף אלינו הקאפו (ראש קבוצת העבודה), ולפי פקודתו התחלנו צועדים אל עבר שער המחנה. צלילי מוסיקה, שהלכו וגברו ככל שהתקרבנו אל השער, הדהדו בחלל האוויר. ניתן היה להבחין, כי היו אלה שירי-לכת. צעדנו לאורך כמה רחובות עד שנכנסנו אל הרחוב, שנמצא בו שער המחנה. מימיננו בלוק 24, מקום משרדי המחנה (לאחר שחרורו הוקם בו המוזיאון הממלכתי של אושוויץ-בירקנאו). משמאלנו, ברחבה שבין שפת הכביש לבין הצריף של מטבח המחנה, ניצבה קבוצה די גדולה של אסירים – הייתה זאת תזמורת המחנה – אשר ניגנו בכלי-נגינה שונים, כלי נשיפה, כינורות, תופים, מצלתיים ועוד, והשמיעו שירי-לכת בניצוחו של מנצחם, אסיר אף הוא. לקול צעקותיהם הרמות של אנשי ה-ס"ס, שעמדו לאורך הרחוב, ושל הקאפו שצעד  בראש  השדרה  שלנו,  אשר  פקדו  בגרמנית:Links …   [שמאל], Links… [שמאל], Links, Rechts, Links… [שמאל,ימין,שמאל], עברנו לצעוד בסך (מי שלא נכנס לקצב הוכרח לעשות כן בעזרת דחיפות). הגענו  לקרבת  השער.  לפקודה Mützen ab!   [כומתות  הסר!], עשינו כן כולנו  כאחד ובידיים צמודות אל הגוף – חל איסור להניע את הזרועות תוך כדי הצעידה בסך, כדי להבליט את היותנו אנשים לא-חופשיים – צעדנו דרך השער אל מחוץ לתחום מחנה המגורים, כשאיש ס"ס העומד ליד השער עורך ספירה של היוצאים. כאשר אחרון אנשי הקומנדו עבר את השער, ולפקודה Mützen auf! [כומתות חבוש!], החזרנו את הכומתות לראשינו. בינתיים הצטרפו חיילי ס"ס חמושים משני צידי הקומנדו שלנו. תפקידם היה ללוות אותנו ולשמור עלינו כל זמן שנמצאנו מחוץ למחנה המגורים.

       הגענו למקום העבודה. זה היה ליד חזיתו של בלוק שהיה בשלבי בנייה, שם הוחל בעיצוב גינה. חיילי ה-ס"ס התפרסו מסביב. הקאפו קבע את חלוקת העבודה בין אנשי הקבוצה: על הלא-מקצועיים הוטלו העבודות ה"שחורות", בעיקר עבודה עם מריצות; על המקצועיים ועל הוותיקים יותר – התקנת ערוגות, נטיעת שתילים וכדומה. שניים-שלושה מאנשי הקומנדו שימשו כמפקחים (Vorarbeiter), שתפקידם היה להשגיח כי נעבוד ללא הפסקה ובקצב מהיר.

       בהיותי איש חדש בקומנדו וללא ידע מקצועי, הוטל עליי להסיע מריצה ולהעביר בה אדמה מן המקום שבו היא נערמה – שם היו אנשים אחרים של הקבוצה ממלאים את המריצה – ועד לגינה, מרחק של 30-20 מטר, מקום בו היה עליי לרוקנה. אף כי לא הייתה זאת עבודה קשה, לפי מושגי המחנה, הרי שבשבילי, שלא עסקתי מימיי לפני-כן בעבודה פיסית, היה המאמץ קשה מאוד. בעייתית במיוחד הייתה ההסעה של המריצה על-גבי לוחות העץ הצרים, שהיו מונחים על הקרקע כאמצעי נגד שקיעה בבוץ.  בגלל  חולשתה  של  ידי  השמאלית לעומת ידי הימנית, הופר איזונה של המריצה פעם אחר פעם והיא ירדה מלוחות העץ. אז, בעוד שהמפקחים, שלא טרחו להושיט יד לעזרה, היו צועקים עליי, הייתי צריך להשקיע את כל כוחותיי, כדי להחזיר את המריצה למסלולה בטרם אמשיך בדרכי אל נקודת הרקתה.

       על-פי סדרי המחנה, העבודה נמשכה ברציפות עד ארוחת הצהריים. זו כללה מרק בלבד, שהובא בתוך חבית, שאותה נשאו שני אסירים ובראשם הממונה עליהם, שהיה גם האחראי לחלוקתו. החבית הוצבה מחוץ לבלוק, שלידו עבדנו. שריקת משרוקית בישרה את הפסקת העבודה. הסתדרנו בטור שראשו נמצא ליד החבית. איש-איש וקערת המרק העמוקה (Schüssel) בידו, קערה שבעת העבודה הוחזקה קשורה למותניו או לאחת מלולאות מכנסיו. מחלק המרק הכניס תרווד בעל ידית ארוכה אל תוך חבית המרק ובחש במשך זמן-מה, כדי שהחלק היותר סמיך, ששקע בתחתיתה יעלה למעלה (בדרך-כלל המרקים במחנה היו עשויים מכרוב או מתפוחי-אדמה, ואלה מטבע הדברים היו שוקעים בתחתית החבית). בתום הבחישה החלה החלוקה. ראשונים לקבל את מנתם, ללא תור, היו הקאפו והמפקחים. המחלק הקפיד להטביע את כף-החלוקה עמוק אל תוך החבית, שם היה מצוי עדיין עיקר "התוכן". באשר לשאר האנשים, עומק הכנסת הכף לחבית היה תלוי במידה, שבה הכיר אותם המחלק. חדשים כמוני היו צריכים להסתפק במנה נוזלית, בלי "תוכן" כמעט. מי שקיבל את מנת האוכל, התרחק ממקום החלוקה ומצא לו מקום, שבו יוכל לאכול. הרוב העדיף לאכול בתוך הבלוק, שם היה חם יותר.

       חלף זמן לא רב ואת האוויר פילחה שוב קול משרוקית, אות לשוב לעבודה. עד אז הספיק כל אחד לרחוץ את קערתו ולקשור אותה למקומה הקודם. חידוש העבודה היה לגביי חזרה לסבל ולקשיים כמו קודם. ואכן הם נמשכו כמו לפני הצהריים, עד שהשריקה לסיום יום העבודה שמה להם קץ. לאותו יום! מכאן הדברים התנהלו ברצף: התכנסות והסתדרות בחמישיות, ספירת נוכחות על-ידי הקאפו ולאחר מכן על-ידי ראש משמר ה-ס"ס, שליווה אותנו; הליכה לעבר מחנה המגורים; כניסה דרך שער המחנה, תוך צעידה בסך לקול נגינת התזמורת ובעוד איש ה-ס"ס סופר אותנו; הסרת הכומתות וחבישתן לאחר מכן על-פי הפקודות של הקאפו; הגעה לבלוק שלנו התייצבות במסדר נוכחות והתפזרות. נכנסתי לבלוק, ניגשתי למיטתי והשתרעתי עליה. חשתי עייף, עייף מאוד. שכבתי כך עד שנקראנו לקבל את ארוחת הערב. לפני עומדי בתור לקבלת הארוחה ירדתי לאולם הרחצה לרחוץ את פניי. שלטים גדולים על הקירות הכריזו:

WASSER TRINKEN VERBOTTEN SEUCHENGEFAHR!  לאמור: שתיית מים אסורה סכנת מגפה!, אך רבים היו אלה אשר לא צייתו לכך. עוד כתובת על הקיר שמעל פתח הכניסה לאולם התוותה, בשפת הרמייה הנאצית האופיינית, את הדרך לשחרור:

ES GIBT EINEN WEG ZUR FREIHEIT, SEINE MEILENSTEINE HEISSEN: GEHORSAM, FLEISS, EHRLICHKEIT, ORDNUNG, SAUBERKEIT, NŰCHTERNHEIT, WAHRHAF-TIGKEIT, OPFERSINN UND LIEBE ZUM VATERLANDE.

[זוהי הכתובת השלמה (במהדורות הקודמות נמסרה חלקית, על פי זכרוני), כפי שהובאה במסמך של המוזיאון הממלכתי אושוויץ-בירקנאו מיום 26 בספטמבר 2008. צוין בו, כי היא נמסרה על ידי מר קזימייז אלבין  Albin) (Kazimierz , אסיר פוליטי לשעבר באושוויץ].

דהיינו: קיימת דרך אחת לחירות. אבני-המיל שלה הן: משמעת, … (ועוד שורה של תנאים, שלא זכורים לי עוד). חזרתי לאולם המגורים, קיבלתי את המנה שלי, שכללה לחם, תוספת ומשקה, הלכתי למיטתי ואכלתי. ללא מעש המתנתי לשעת כיבוי האורות ושכבתי לישון.

 יש מקום שאעמוד כאן על הדרכים השונות לאכילת מנת הלחם, שחילקו לנו במחנה: רבע כיכר בן קילוגרם אחד שישה ימים בשבוע ושליש כיכר בימי ראשון. היו השקפות שונות באשר לדרך הטובה ביותר לאכילת הלחם, כדי לשכך במידה הרבה ביותר את הרעב, שהציק לנו באופן קבוע. היו שגרסו שיש לכלות את מנת הלחם כולה בבת אחת כשנוגסים ממנה נגיסות גדולות, מלוא קיבולת הפה. אחרים העדיפו לאכול את המנה בנגסים קטנים, כדי להאריך ככל האפשר את משך האכילה. היו שאכלו את המנה בכמה פעמים, חלק אחד ממנה אכלו בעת קבלתה' ואת חלקה האחר שמרו (עם כל הסיכון שהיה כרוך בדבר לאור ריבוי הגניבות), כדי לאכול אותו לאחר מכן בפרק הזמן הארוך עד לחלוקת המזון הבאה.  ובכל פעם אכלו את הלחם באחת משתי הדרכים שצוינו לעיל, במה שנוגע לגודל הנגיסות. אני עצמי ניסיתי את כל הדרכים הללו ולא מצאתי אף לא אחת מהן, שתמנע את הרגשת הרעב, שחזר להעיק עלינו זמן לא רב לאחר כל "ארוחה" ו"ארוחה".

         סדר היום בימים שלאחר מכן לא היה שונה בהרבה מזה שתיארתי זה עתה. העבודה קשתה עליי עד מאוד. והינה באחד הימים נוכחתי לדעת, כי נוצרה לי נפיחות מאחורי אוזני השמאלית. ידעתי שזו דלקת בתוך האוזן, מחלה ממנה סבלתי חודשים מספר קודם-לכן, בחורף האחרון לפני שהובלנו לפולין. הייתה זו אז דלקת מוגלתית חריפה מאוד, שגרמה לי ייסורים קשים ביותר במשך כעשרה ימים, עד שנפרשה המוגלה.

       הפעם הדלקת לא הייתה מלווה כאבים, ולכן לא פניתי מייד לרופא. במשך לילות אחדים, בשוכבי לישון, הייתי עוטף את המקום ומנסה לחממו. הדבר השפיע במידה מסוימת, ככל הנראה, כי התחילה נזילת מוגלה מן האוזן, ואולם הנפיחות לא חלפה. לאור זאת, וגם בגלל רצוני להחליף קומנדו, דבר שהיה אפשרי רק לאחר שחרור מאשפוז בבית-חולים, החלטתי ללכת ל"מִסדר-חולים".

       מִסדר-החולים התקיים יום-יום לאחר החזרה מן העבודה. שיטה זו הונהגה מתוך כוונה להפחית מאוד את מספר הפונים לבדיקות. ואכן היא השיגה את המטרה, כי לא רבים היו האסירים, גם חולים ממש, שהיו מוכנים לבזבז מזמנם החופשי בעמידה בתור לצורך בדיקה, לאחר חזרתם מן העבודה המפרכת. זאת מכיוון שהיה ידוע, כי ברוב המקרים יסתיים ביקור כזה בקבלת תרופה כלשהי, או בטיפול במקום, ולא בשחרור מן העבודה, ולוא ליום-יומיים, דבר שהיה יכול להיות התרופה הטובה ביותר.  ואולם, שחרור מהעבודה ניתן רק לעיתים רחוקות מאוד.

       למרות זאת, ובהתאם להחלטתי, ניגשתי באחד הימים למרפאה. בבדיקה אובחנה דלקת מוגלתית בתוך האוזן (אם אינני טועה המונח שנרשם בטופס הבדיקה היה Otitis Dextra und Mastoiditis). הוזמנתי להתייצב בבית-החולים לניתוח, אינני זוכר אם למחרת היום או כעבור כמה ימים. עליי לציין, כי באותן שנים טרם השתמשו בתרופות אנטיביוטיות, ודלקות מן הסוג הנזכר היו מטופלות באמצעות ניתוח. ואולי המקרה שלי נועד לשמש אמצעי תרגול לרופאי ה-SS המנתחים?

בבית-החולים. ניתוח

ביום שנקבע לניתוח שוחררתי מן העבודה. בהתייצבי בבית-החולים (בבלוק 27 או 28) עברתי רישום כלשהו והושארתי בהמתנה. סמוך למועד היכנסי לחדר הניתוחים גולח למשעי הצד השמאלי של ראשי. עם עלותי על שולחן הניתוחים נקבצו מסביבי כמה רופאים, רובם אנשי ס"ס, ואחים. בהוראת ראש המנתחים, נקשרו ידיי ורגליי ברצועות עור אל השולחן. לאחר הרדמה מקומית, על-ידי התזת נוזל כלשהו באיזור אשר מאחורי האוזן, ניגשו לניתוח. את החיתוך בבשר לא הרגשתי כלל. מייד לאחר מכן החלו לשבור את עצם הגולגולת. הדבר נעשה תוך שימוש בפטיש ובאזמל. מדי פעם בפעם הרגשתי, כי מגרדים חתיכות של העצם באמצעות סכין. הכאבים היו בלתי-נסבלים. צווחותיי נשמעו בוודאי בכל הבלוק. קשירת הידיים והרגליים מנעה ממני להניעם, כמובן, אך לא כן שאר חלקי הגוף.

ככל הנראה הייתי מקפיץ את בטני לעיתים קרובות, עד כי הוטל על אחד האחים של הצוות להחזיק בחוזקה גם חלק זה של גופי. אינני יודע להעריך כמה זמן נמשך הניתוח. בסיומו, ולאחר שהותרו הרצועות, צעדתי אל עבר אחד החדרים, כששני אחים תומכים בי. השכיבו אותי על אחת המיטות ועזבו אותי לנפשי. במשך יום וחצי או יומיים נשארתי שרוע על המיטה מטושטש לחלוטין. קדחתי מחום וסבלתי מכאבים חזקים. האם מישהו טיפל בי באותן שעות? האם ניתנו לי תרופות? האם שתיתי או אכלתי דבר מה? אינני יודע.

       בדפים 141-140 של יומן בית-החולים לאסירים, בלוק 21, שקיבלתי מהמוזיאון הממלכתי אושוויץ-בירקנאו במחצית השנייה של חודש אוקטובר 1996, ובהם רישומים על 34 אסירים, שאושפזו שם, מופיע שמי במספר סידורי 8, וכלולים בם הפרטים הבאים הנוגעים לניתוח שלי:

      1)   מספר סידורי של הרישום: 16,488.

      2)   תאריך הניתוח: 11.6.(1943) [זה היה יום א' בשבןע, מ"ה].

      3)   מספר האסיר: 114923  .

      4)   השם: Aelion Moritz.

      5)   האבחון: .Otitis media sin, (אוטיטיס באוזן האמצעית השמאלית) [ולא כפי שאני ציינתי בדף הקודם – מ"ה].

       6)    הניתוח: פתיחת החלק הקדמי של המסטואיד (הזיז הפטמי) לניקוז אבסצס האוזן התיכונה [פענוח הכתוב נעשה על-ידי דר' אריה שפר מבית-החולים וולפסון בחולון – מ"ה].

      7)   המנתח: לא ניתן לפענוח.

      8)   האסיסטנט: לא ניתן לפענוח.

      9)   המרדים: לא ניתן לפענוח.

      10)  חומר ההרדמה: לא ניתן לפענוח.

      11)  הערות: אין.

        לאחר שהתאוששתי נוכחתי לדעת, כי אני נמצא בחדר לא גדול ובו מספר קטן של מיטות דו-קומתיות – שלא כמו בבלוקים של המגורים הרגילים, שהיו בהם שני אולמות גדולים ובהם מיטות תלת-קומתיות. מצאתי את עצמי שוכב בקומה התחתונה של אחת המיטות. יצאתי ממנה. באיטיות ניגשתי אל שולחן, שהיה בחדר, והתיישבתי על אחד הכיסאות לידו. הייתי צמא מאוד. מישהו הגיש לי ספל עם תה. שתיתי אותו. הרגשתי צורך עז להתגרד בכל חלקי גופי. נוכחתי לדעת, כי התמלאתי פריחה. ידעתי, כי נדבקתי בגרדת, מחלת העור המידבקת שהייתה מאוד נפוצה במחנה ושעברה אליי, ללא כל ספק, באמצעות הפרעושים ששרצה המיטה, שעליה הושכבתי אחרי הניתוח.

       בכל יום ויום ביקרו אותנו רופאים. הטיפול בי כלל החלפת התחבושת שעטפה את ראשי ומריחת משחה במקום הניתוח. הדבר נעשה על-ידי אח. קצב החלמתי היה משביע-רצון, ככל שיכולתי להבין מן האופן שבו הגיבו הרופאים. באשר לגרדת, שהיו נגועים בה כמוני כל שאר דרי החדר במידה זו או אחרת, הטיפול בה, שהיה מבוסס על מריחת נוזל לבן על המקומות שבהם הופיעה פריחה, נעשה באופן עצמי או בהיעזר איש ברעהו.

הפרופסור הפולני

באחד הימים התפתחה שיחה – אם אפשר לכנות כך את הדו-שיח שהיה מבוסס בעיקרו על תנועות ידיים – ביני לבין אחד החולים האחרים. הוא היה פולני. נוצרי. שאל אותי מהיכן אנוכי, וכששמע כי אני מיוון ניכר היה בו, כי נתעוררה בו התעניינות מיוחדת. התחיל להציג לי שאלות שונות בקשר ללימודיי ולהשכלתי. במיוחד הוא התעניין בשפות הלימוד. סיפרתי לו, כי למדתי בגימנסיה ותיארתי בפניו את נושאי הלימוד. באשר לשפות פירטתי, כי לבד מיוונית עכשווית למדנו יוונית עתיקה וצרפתית כשפה זרה החל משנת הלימודים הראשונה בגימנסיה ולטינית החל מן השנה השלישית. אז הוא סיפר לי, שהוא פרופסור לשפה היוונית העתיקה באחת האוניברסיטאות של פולין (ככל הנראה הוא היה כומר, על-פי הרושם שקיבלתי במרוצת הזמן). התעניין לדעת, אם יש הבדל גדול בין היוונית העתיקה לבין היוונית החדשה. תיארתי לו את מצב הדברים בתחום בהמשך הוא אמר לי, כי היה מעוניין מאוד ללמוד את השפה היוונית החדשה, ושאל אותי, אם אהיה מוכן לתת לו שיעורים בשפה זו. עניתי לו, כי ברצון אעשה כן, אך ברור כי הדבר לא יהיה קל באין ברשותנו ספרים. בו ביום, או אולי למחרת, ניגש אליי האיש כשבידיו ספרון אוצר-מִלים בשפה הפולנית והציע, שנשתמש בו לצורך הלימוד. השיעור הראשון התחיל. במהלכו הוא הסביר לי בצורה כלשהי את המִלים שבספרון, ואני תרגמתי לו אותן ביוונית. בתום השיעור הוא הביא לי חתיכת עוגה, מצרך מזון, שלא ראיתי כמותו מן היום שבו הוכנסתי למחנה. תמהתי מניין לאסיר דבר מאכל כזה ועוד בכמות שמאפשרת לו לכבד בו אחרים. לימים למדתי, שלסוגים שונים של אסירים, ביניהם אח"מים הפולנים-הנוצרים, הייתה זכות-היתר לקבל חבילות מבתיהם, שהכילו גם דברי מזון. בימים שלאחר מכן, עד עוזבי את בית-החולים, התקיימו בינינו מפגשים יומיים, שבכל אחד מהם העברתי לו שיעור במשך שעה-שעתיים. הוא מצידו לא החסיר ממני דבר-מזון כלשהו לאחר כל שיעור: לחם, עוגה, צנים וכדומה. למותר להזכיר, כי תוספת כזו הייתה דבר שלא יסולא בפז במציאות של המחנה. אציין, כי תלמידי היה בעל תפיסה מהירה, ותוך ימים ספורים יכולנו להחליף בינינו משפטים קצרים ביוונית.

       לאחר צאתנו מבית החולים נהגתי לגשת פעם בשבוע לבלוק  A14, שהוא התגורר בו, ולהעביר לו שיעור. בכל הזדמנות כזו הבאתי אליו חומר – סיפור או שיר, שזכרתי משנות לימודיי בבית הספר, או חיבור משלי – שכתבתי בימים שלפני השיעור, ובסיומו הוא נתן לי דבר מאכל כלשהו. ברור שהכנת החומר, שנעשתה לאחר שעות העבודה הקשה, לא הייתה קלה ודרשה ממני מאמץ רב, אך התמורה הייתה מאוד משתלמת. הדרכת "תלמידי" על-ידִי נמשכה גם בתקופות (שתיים-שלוש במספר) שבהן הייתי מאושפז בבית-החולים. במקרים אלה הוא היה בא לבית החולים אחת לכמה ימים ולוקח את מה שהכנתי בעבורו. אין צורך לומר, כי לא שכח להביא לי דברי מאכל.

       ההתקדמות של הפרופסור בלימודים הייתה טובה, ולאחר חודשים מספר יכולנו לנהל שיחה ביוונית ללא קושי. הקשר בינו לביני נשמר במשך כל זמן שהייתי במחנה זה, עד חודש ינואר 1945, עת הוא פונה, כאשר התקרבו אליו חיילי הצבא האדום.

לאחר השחרור מן המחנות נשאלתי פעמים רבות על הגורמים שהביאו לכך שניצלתי ממחנות המוות. אין לי תשובה לשאלה הזאת. ואולם, ללא כל ספק, תוספות המזון שקיבלתי מ"תלמידי" תרמו לכך הרבה מאוד. ודוּק, אם אכן כומר היה האיש, האם אין לראות בעובדה שדרכינו נפגשו ובמה שהתרחש לאחר מכן התממשות החלום, שפקד אותי פעמים רבות בימים שלפני שנעקרנו מביתנו?

        אציין כי בבלוק A14, שבו התגורר הפרופסור, התגוררו האסירים-האח"מים הפולניים – שכונו במחנה "פרומיננטים" או "לֶפּשִי-גושֶׁן" – ביניהם, עד כמה שידוע לי, מי ששימש לימים ראש-ממשלת פולין, שירנקייביץ'. הביקורים שלי בבלוק האמור הפכו במשך הזמן לשם דבר, וכאשר הייתי מגיע שם להעברת השיעור, יכולתי לשמוע לא אחת את אחד מדרי הבלוק אומר לפרופסור: "פאניֶה [מר] שיש (צ'יש?), הגרקו שלך הגיע".

 אעשה כאן אתנחתא ברצף הסיפור, כדי לספר פרטים נוספים – והם לדאבוני לא רבים, בין היתר בגלל מגבלות זכרוני – על האיש וכן על המאמצים שעשיתי מאז 1987, כדי לברר את מה שלא ידעתי עליו. ראשית-כל שמו. עליי להודות בצער, כי כיום אינני יכול לומר בוודאות מה היה שמו. היה זה שִיש או אולי צִ'יש או משהו דומה לזה. הוא נמנה עם האח"מים הפולניים, שהיו כלואים במחנה, והשתייך לאסירים, שסווגו כפוליטיים, כפי שהעיד המשולש האדום בסרטי הזיהוי שלו. כידוע, בבגדיו של כל אסיר – בצד הלב של מעילו ובמכנסיו – היו תפורים סרטי-בד לבנים בהם נטבעו מספרו האישי ולידו משולש צבעוני, אשר ציין את סוגו, או את לאומיותו: פוליטי, פלילי, צועני, יהודי וכדומה (סימן ההיכר שלנו, יהודי יוון, היה שני משולשים, אחד אדום ואחד צהוב, שיצרו מגן דוד, שבמרכזו הייתה טבועה האות G).

מאמציי לברר פרטים על הפרופסור, לרבות שמו הנכון, נמשכו במרוצת השנים. בימי מסעי לפולין בתחילת 1987 עלה בדעתי לנסות ולהשיג מידע כלשהו על האיש, בראש ובראשונה, כמובן, אם בכלל הוא שרד ואם הוא חי. התחלתי בכך שסיפרתי את הסיפור לנהג הפולני של האוטובוס שלנו, בעת החזרה לוורשה לאחר ביקור במחנה טרבלינקה. הנהג אמר לי, כי ככל שידע שירנקייביץ' עדיין חי ומשמש יושב-ראש של אגודה כלשהי לשלום. באשר לשם (שיש או צ'יש), הוא טען, כי לא שמע על שם מעין זה וכי לבטח חל בו שיבוש. מאוחר יותר, בבית-המלון, הצעתי לו לברר, אם ניתן להתקשר עם שירנקייביץ' בטלפון. לאחר שבירר, לדבריו (איני בטוח, אם אכן עשה זאת), השיב לי כי מספר הטלפון של שירנקייביץ' לא הופיע בספר הטלפונים, ולא הייתה אפשרות להשיג אותו. לאור התוצאה הלא מוצלחת מבחינתי, שוחחתי בנושא עם דר' אבי בקר, מנכ"ל הקונגרס היהודי העולמי בארץ, אשר הצטרף עם אשתו למסע, והיה אמור להיפגש כעבור יום-יומיים עם חבר – יהודי – בפרלמנט הפולני. ביקשתי ממנו לנסות לברר את הדבר שמענייני בזמן הפגישה. לבקשתו העליתי את עיקרי הדברים על הכתב. עם חזרתו מן הפגישה מסר לי, כי העלה את הדבר בפני חבר הפרלמנט, כפי שהבטיח. תוצאה מעשית לא הייתה.

בשנים שלאחר מכן המשכתי להתכתב עם המוזיאון הממלכתי אושוויץ-בירקנאו. באחד המכתבים שקיבלתי נכתב, כי השם צ'יש אינו ידוע. והנה, ב-31 באוגוסט 1993 קיבלתי עוד מכתב מהמוזיאון,  על ארבעה אסירי אושוויץ בשם צ'יש (CZYŹ), אך מן הפרטים  הנוספים, שנכתבו עליהם, היה ברור לי, שהם אינם האיש שחיפשתי.

בשנת 1997, בעקבות פנייתי, קיבלתי מהמוזיאון הממלכתי אושוויץ-בירקנאו רשימה של כל אלה שהיו מאושפזים בבית החולים של המחנה בחודש יוני 1943, החודש שבו הייתי מאושפז בו. לדאבוני לא הצלחתי למצוא בה את השם צ'יש.

ביוני 2002 התכנס באושוויץ הוועד הבינלאומי של אושוויץ, שבו אני חבר. ניצלתי את הזדמנות ושוחחתי עם מר Andrzej Strzelecki מהמוזיאון הממלכתי ולבקשתו מסרתי לו בכתב את סיפור היכרותי עם הפרופסור. במכתב שקיבלתי עם חזרתי ארצה נאמר, שלא הצליחו למצוא ברישומי בית החולים שם של אדם כפי שמסרתי לו.

לא המשכתי לטפל עוד בחיפוש אחר הפרופסור.

והנה ביום 23 ביולי 2007, התקשרה אליי בתי רחל, ואמרה: "מצאתי את הפרופסור, ראה הדואר האלקטרוני שהעברתי אליך" (בהמשך היא סיפרה, כי תמיד סקרן אותה הסיפור של הפרופסור הפולני, ולכן התכתבה, ללא ידיעתי, עם מוזיאון אושוויץ). עשיתי כן, והרי ההודעה, שהיא קיבלה בתי ממוזיאון אושוויץ (להלן התרגום החופשי מאנגלית):

       על סמך הנתונים שנתת לנו, בדקנו נתונים של מחנה ריכוז, שנשמרו חלקית,ונמצאים בארכיונים שלנו. מצאנו רישום על:

       צ'יש פרנצישק (CZYZ Franciszek) נולד ב-10 באוקטובר 1910 בוויאֶלְקָה ויסלה; נזיר; הובל למחנה ריכוז אושוויץ ב-15 בספטמבר 1942 מראדום, הוא נרשם כאסיר פוליטי פולני, וקיבל את המספר 63662 של המחנה.

       ממכתביו ששלח מן המחנה, אנו יודעים, שהיה אסור במחנה הראשי (אושוויץ 1) בבלוקים 4, 16, A17, 20.

       ב-24 ביוני 1944 הוא הועבר ממחנה הריכוז אושוויץ למחנה הריכוז בוכנוולד; שוחרר ב-1945 על-ידי הצבא הסובייטי.

       איננו יכולים לאשר, שזה האדם המבוקש.

         להלן התייחסותי לאור הנתונים שהתקבלו:

       א.   אני בטוח שזהו האיש.

       ב.    הבלוק שבו התגורר, ושאליו הייתי הולך לתת לו שיעורים היה 4, ולא A14, כפי שציינתי לעיל (על פי זכרוני).

       ג.    העובדה שהועבר מאושוויץ ביוני 1944, מוכיחה כי הטעני זכרוני כשכתבתי, כי  המשכתי לתת לו שיעורים עד למועד קרוב לפינוי אושוויץ, שהתרחש בינואר 1945.

        ממספר מסמכים שקיבלתי ארכיון "יד ושם" מתבררים פרטים נוספים על האיש:

       א.   יש עליו רישום בספר הבונקר (בלוק 11) של אושוויץ.

       ב.    מספר האסיר שלו בבוכנוולד היה 62167.

       ג.    הוא מכונה איש דת פולני רומי-קתולי.

       ד.    ב-1978 היה לו תפקיד באקדמיה התיאולוגית קתולית בוורשה.

 אבוי, המשפחה איננה

ביום צאתי מבית-החולים שובצתי לקומנדו חדש, אשר עסק בחפירת תעלות לצורכי רשת המים והביוב (Wasserverzorgung, לפי עדכונו של יעקב מאסטרו, [יעקב מאסטרו משאלוניקי, שהיה אסור באושוויץ והיה משובץ ב"שירות התעסוקה" (Arbeitsdienst) של המחנה, שעסק בשיבוץ אסירים בקומנדוס השונים, שם הקומנדו שבו עבדתי היה Gertnerei Raysko], הייתה זו עבודה קשה, קשה יותר מזו של הקומנדו הקודם. עומק התעלות הגיע לכדי שני מטרים, וזריקת האדמה המוצאת מתחתיתן אל שפתן דרשה מאמץ רב מאוד. אין פלא אפוא, כי חיפשתי דרך לצאת גם מקומנדו זה. באותם הימים נודע לי, כי במחנה פעל בית-ספר לבנאים ((Maurerschule, שהיה מיועד לאסירים צעירים, שהוכשרו בו במשך כמה חודשים בנושאי בנייה שונים. בתום ההכשרה שימשו הבוגרים שוליות לבנאים המקצועיים, רבים מהם אזרחים פולנים תושבי הסביבה, שהועסקו על-ידי שלטונות המחנה. ממה שסופר היה ברור, כי התנאים בבית-הספר, וגם אחר כך בעבודה, היו נוחים מבחינת המאמץ הגופני. התחלתי להתעניין, אם קיימת דרך לעבור לבית-הספר. משהתברר לי, כי רק לאחר אשפוז בבית-החולים היה סיכוי להגשים זאת, ייחלתי כי הדבר יתרחש מוקדם ככל האפשר. ואכן, כעבור זמן-מה הוכנסתי שוב לבית-החולים. ואולם, כאשר שוחררתי ממנו גם אז לא שובצתי לבית-הספר על-אף שביקשתי זאת (רק בתקופה יותר מאוחרת, ולאחר שהייה נוספת בבית-החולים, הצלחתי להגשים את מבוקשי. על כך מסופר בפרק "מי יחיה ומי ימות").

       בינתיים המשכתי לעבוד באותו הקומנדו. באחד הימים – וזה היה אחרי שנמצאתי במחנה זה חודשיים בערך – פגשתי ליד הבלוק שהתגוררתי בו, חבר טוב שלי מהבית, את יונה יעקב, שקראנו לו בשם החיבה יונקו, אשר התגורר בסלוניקי לא רחוק מביתי וגם למד עימי באותה הכיתה של הגימנסיה (הוא שרד, עלה ארצה והתגורר בתל-אביב. נפטר ב1985-). היות שהיינו כבני-בית זה בביתו של זה, הִכרנו היטב גם את שאר בני המשפחה. שמחנו מאוד לראות איש את רעהו. שאל אותי על קורותיי במחנה. סיפרתי לו. בבוא תורו הוא סיפר, כי אך זה ימים ספורים הוא נמצא באושוויץ וכי לפני-כן הוא שהה בבירקנאו (בירקנאו היה אחד המחנות המסונפים לאושוויץ ונמצא במרחק של כארבעה ק"מ ממנו).

       "אם כן," אמרתי כאשר שמעתי זאת, "בוודאי ראית שם את בני-משפחתי, את אימי ואת נינה" [אחותי].

       הוא הסתכל בי לרגע כשפניו לובשים הבעה מוזרה ולאחר היסוס מסוים אמר: "לא, לא ראיתי אותן. בעצם לא יכולתי לראותן, כי הן אינן עוד בחיים".

       "מה?" הזדעקתי. "אינן עוד בחיים? מתו? מה אתה אומר? מניין לך זאת? מי סיפר לך על כך? מה היה להן?"

       "מתו! מתו! הגרמנים הרגו אותן!"

       "זה לא יכול להיות! סתם כך לא הורגים בני אדם!"

       "שמע לי, זאת האמת." ובאוחזו בידי משך אותי עד לפינת הבלוק ושם, בהצביעו על מבנה עם ארובה מאחורי גדר המחנה, הוא המשיך ואמר: "אתה רואה את הבניין הזה? זה קרמטוריום [משרפה]. שורפים בו את המתים. כאלה יש ארבעה בבירקנאו, הרבה יותר גדולים. אלא ששם, קודם השריפה, הורגים את האנשים. ממיתים אותם באמצעות גז. המשרפות בבירקנאו פועלות יומם ולילה, ללא הפסקה, כי הגרמנים הורגים את הזקנים והזקנות, את האימהות ואת הילדים מכל טרנספורט שמגיע".

       למען האמת, לא האמנתי לדברי חברי. חשבתי שהוא הוזה דברים, שקרה לו משהו ואבד לו שיווי משקלו. וכי כיצד יכולתי להעלות על הדעת אז, שהדברים אפשריים? אומנם למדנו בשיעורי ההיסטוריה בבית-הספר על עמים, כגון ההונים, הוונדלים ואחרים, שהרגו המונים ועשו מעשי זוועה אחרים בשטחי כיבושיהם. ואולם אלה היו הרי ברברים, פראי-אדם, עמים לא תרבותיים. אך הגרמנים? העם הגרמני? אחד העמים המתקדמים והתרבותיים בעולם, אם לא המתקדם והתרבותי שבהם? שהם יעשו דבר כזה? שהם יהרגו בני-אדם ללא כל סיבה? בלתי אפשרי היה לי להאמין בדבר. ולא ייפלא כי כך חשבתי גם לאחר שהספקתי לראות, מאז היכנסי למחנה ועד אשר שמעתי את הסיפור, את מידת האכזריות ואת חוסר כל האנושיות, שנהגו בהם קלגסי ה-ס"ס המופקדים על המחנה, כלפינו האסירים. כפי הנראה, מוחי היה עדיין מסוגל לשאת את המחשבה על אופן ההתנהגות שהתגלתה יום-יום לנגד עיניי, אולי בגלל שתפס התנהגות זו כמוגבלת רק לאותן חיות-אדם שסובבו אותנו, אך בשום פנים ואופן לא היה יכול לעכל את העובדה, כי ייתכן רצח של המונים בידי אומה שלמה – כשיטה, במודע ועל-פי תכנון.

       חוסר האמון בדברי חברי נמשך גם לאחר שנפרדתי ממנו וחזרתי לבלוק שלי. אלא שמשהו ניקר עתה במוחי, שהתיישב עם רמזים וביטויים, ששמעתי קודם-לכן, אך מסתבר שלא הבנתי אותם או לא שמתי לבי אליהם. לאחר ששוחחתי על כך עם אחד או שניים מאנשי הבלוק התאשרו לי הדברים. תקפה אותי עצבות גדולה. פרשתי למיטתי, פרסתי שמיכה מעל לראשי ובכיתי. זה הדבר היחידי שיכולתי לעשותו. כמה מעט על אובדן המשפחה כולה!

 מות דודי

באחד הימים, לאחר חזרתי מן העבודה בא אליי  אחד האסירים ומסר לי, כי ראה את דודי, יצחק, באחד מן הבלוקים של המחנה. בשיחה ביניהם, ולאחר  שנודע  לדודי כי עודני חי,  הוא ביקש מן  האסיר למצוא אותי ולומר לי לגשת לראותו.

       שמחתי מאוד,  כמובן,  לשמוע שדודי, שלא ראיתיו  מאז שהועבר  למחנה אחר בתום תקופת ההסגר, עדיין חי, על אחת כמה וכמה לאחר שנודע לי גורלם של שאר בני המשפחה. שמתי פעמיי אל עבר הבלוק שצוין לי. מאחר שלא הרשו לי להיכנס לבלוק, עמדתי ברחבה שליד הבלוק וקראתי את שמו בקול.

       באחד החלונות של הקומה הראשונה של הבלוק הופיעו כמה ראשים. זיהיתי ביניהם את דודי. אף כי לא יכולתי לראות אלא את פניו, נבהלתי ממראה עיניי. היה זה מראה של "מוזלמן" [בשם "מוזלמן" כונה אסיר, שבגלל מצב התזונה במחנה ותנאי העבודה והחיים בהם, ירד באופן חמור מצבו הגופני ורזה מאד (עור ועצמות) או התנפח] במובן החריף ביותר של המִלה. ברגע שדודי ראה אותי הרים את קולו, בכה בכי מר וקרא: "מו-רי-קוס!…מו-רי-קוס!", כפי שנהג לקרוא לי תמיד, "אני רעב, אני חולה, אני הולך למות!" הבנתי שהוא במצב של ייאוש עמוק. הרמתי את קולי ,ובמשך דקות אחדות דיברתי אליו דברי עידוד. לאחר מכן הודעתי לו, כי אגש להביא לו משהו לאכול. חזרתי לבלוק שגרתי בו, לקחתי מתוך מזרן הקש שלי את הלחם – 250 גרם של לחם שחור – אשר חסכתי במרוצת הזמן והחבאתי אותו בו, שבתי אל הבלוק של דודי וזרקתי לו את הלחם. תפס את חתיכת הלחם והתחיל לאכול אותה בו-במקום. נשארתי עוד זמן מה במקום ושוחחנו. לפני שעזבתי אותו, הבטחתי לו שאחזור כעבור יום-יומיים ואביא לו עוד מזון.

       ואכן השגתי עוד לחם (בעזרת "תלמידי" הפרופסור) וכעבור יומיים חזרתי אל הבלוק, שבו נמצא דודי. הבלוק היה ריק. הבנתי, כי כל דייריו, אסירים שלא היו דרושים עוד לגרמנים, מכיוון שלא היו מסוגלים לעבוד, נלקחו להשמדה. מלא עצב חשבתי לעצמי: דודי מת! האחרון מבין בני-המשפחה, שהובאו עימי לאושוויץ, גם הוא איננו עוד!

 מקצת מן הקורות את דודי במחנה בּוּנָה, שם נלקח מאושוויץ לאחר תקופת ה"טירונות", סיפר לי לפני כמה שנים בן דודו, בעל שם זהה לו – יצחק ברודו – איש קיבוץ גבעת-ברנר, שהיה עימו במחנה הנזכר. מצבו הגופני של דודי החל מידרדר זמן לא רב לאחר שנלקח לבונה, ככל הנראה לאחר שנודע לו דבר רצח ילדו התינוק, אשתו ושאר בני המשפחה. הוא נתפס לייאוש, והיה מוכר כמעט את כל האוכל שקיבל תמורת סיגריות. הדבר הביא להיחלשותו המהירה. מאמציהם של חבריו להניאו ממעשה זה, לא מצאו אוזן קשבת. הידרדרות מצבו הגופני של דודי הפחיתה מיכולתו לעבוד, דבר שגרר אחריו מכות נמרצות תכופות מצד הקאפו ואנשיו. מצבו היה כה רע, עד כי התמוטט מספר רב של פעמים בזמן העבודה. בן הדוד זכר במיוחד מקרה, שבו התמוטט דודי במחנה, על השלג[??] בעת מִסדר והיה צורך לשאת אותו לצריפו. יום אחד הוא נלקח מן המחנה ביחד עם עוד אסירים "מוזלמנים"10. את שקרה בהמשך כבר סיפרתי.

 למכתב מיום 26 בספטמבר 2008 מהמוזיאון הממלכתי אושוויץ-בירקנאו צורפו שני מכתבים הנוגעים לדודי:

א.   דף מס' 9 מבית החולים של מונוביץ (בונה – אושוויץ III) בו מצוין לגבי דודי, כי הועבר לאושוויץ ב-19.7.43.

ב.    רשימה של 9 אסירים שנשלחו מבית החולים לעיל לאושוויץ ב-19.7.43. לגבי דודי הדיאגנוזה היא חולשה גופנית [הדבר מוזכר גם במסמך שקיבלתי מארכיון "יד ושם" – מ"ה].

 מן הרישומים לעיל ניתן להסיק, כי המפגש שלי עם דודי היה ב-19 או ב-20 ביולי 1943, וכי נשלח להשמדה ב-20 או ב-21 ביולי.

 הפרק בגרסתו הראשונה נכתב בספטמבר 1990

מי יחיה, ומי ימות

…מי יחיה, ומי ימות,

מי בקיצו, ומי לא בקיצו,

מי באש, ומי במים,

מי בחרב, ומי בחיה,

מי ברעב, ומי בצמא,

מי ברעש, ומי במגפה,

מי בחניקה, ומי בסקילה…

 מתוך   הפיוט   "ונתנה   תוקף"   לרבי  אמנון  ממגנצא

הנאמר בראש השנה וביום הכיפורים 

 סלקציה

במשך פרק-זמן מסוים במרוצת החודשים ספטמבר-אוקטובר 1943 אושפזתי בבית-החולים של מחנה אושוויץ. הייתה זו הפעם השלישית או הרביעית, שבה שהיתי בבית-החולים מאז הביאו אותי למחנה זה בליל 12-13 באפריל 1943 עם המשלוח, אשר יצא מסלוניקי שבוע ימים קודם-לכן. הסיבה לאשפוזי בפעם הזאת – מכת פצעים מוגלתיים בכל חלקי הגוף (פורונקולוזיס). (במכתב מיום 26 בספטמבר 2008 מהמוזיאון הממלכתי של אושוויץ, צורפו שלושה מסמכים של בדיקות רנטגן שעברתי במחנה מהתריכים 4.8.43, 11.8.43 ו-5.10.44. לפי הערכתי השתיים הראשונות נעשו לפני שאושפזתי בפעם זו בבית החולים, והאחרונה כשהייתי מאושפז בו, ולאחר הסלקציה. יש לציין כי לא זכרתי כלל, שנעשו לי צילומים כאלה).

       באחד הימים – לפי חישובים שערכתי כעבור זמן, היה זה בראש-השנה – הורגש לפתע אי-שקט באולם שבו הייתי מאושפז. נכנס לאולם ה- Blockältester[ראש הבלוק, אסיר, שמונה על-ידי הגרמנים לניהול ענייני הבלוק], מלווה בעוזריו, ופקד בקול:"Alle Juden Eintreten!" [כל היהודים כנוס!]. העוזרים התפרסו באולם, החלו מתהלכים במעברים שבין המיטות, ובעוד הם צועקים: Schnell! Schnell! Schneller! [מהר! מהר! יותר מהר!] האיצו בנו, החולים היהודיים, לגשת אל פינת הטיפולים של האולם, שם היה שולחן, שעליו נמצאו הגיליונות האישיים של החולים, ולהסתדר בטור עורפי. האולם היה כמרקחה. החולים, שהיו מסוגלים לעשות כן, מיהרו לרדת ממיטותיהם ולרוץ למקום שצוין, ואילו אלה שהתקשו ללכת או לא היו כשירים כלל לכך, נדחפו-נגררו לשם על-ידי עוזרי ראש הבלוק. כאשר הסתיימה מלאכת ריכוז החולים, הושלך הס באולם. אז נכנסה

אליו חבורה של אנשי ס"ס, ביניהם הקצין המופקד על הבלוק שלנו וקצין-רופא. אולי היה זה מנגלה בעצמו, הידוע לשמצה?

       לחש-רחש עבר בשורת החולים, והמִלה "סלקציה" [מיון] נלחשה מפה לאוזן. וזאת לדעת, כי במחנות הריכוז ערכו הנאצים לעיתים קרובות סלקציות, בהן נבררו האסירים, שלא היו מסוגלים לעבוד עוד, כדי לשלוח אותם להשמדה.

       החלה מלאכת המיון. איש-איש, משהגיע תורו להתייצב לפני רופא ה-ס"ס וחבר מרעיו, פשט את כותנתו – הכסות היחידה של החולים, ששהו בבית-החולים – ועמד מולם במערומיו. במעמד זה נקבע גורלו – למוות או לחיים. הגיע תורי לעמוד לפני החבורה. פשטתי את כותנתי. ראיתי כמה זוגות עיניים ננעצים בגופי, מסתכלים בפורונקלים הגלויים ובתחבושות שכיסו את האחרים. כרטיסי האישי הוגש לרופא ה-ס"ס. הוא הסתכל בו ולאחר מכן התייעץ בקול נמוך עם רופא הבלוק (אסיר כמונו). הטיתי אוזן לשמוע מה נאמר, אך לא יכולתי לקלוט דברים ברורים. בתנועת אצבע קצרה הוא ציווה עליי להסתובב. עשיתי-כן. מישהו מהקבוצה נגע בזרועותיי ובעכוזי, בוודאי כדי לבחון את מידת החוזק של שרירי גופי. לאחר שניות ספורות פקדו שוב עליי להסתובב וללבוש את כותנתי, ומייד לאחר מכן, לעזוב את המקום.

       פניתי לחזור למיטתי. תוך כדי כך ראיתי כי מניחים את כרטיסי האישי על אחת משתי הערימות, שהיו על השולחן ועליהן הניחו את הכרטיס של מי שבדיקתו הסתיימה. כולנו ידענו, שאחת הערימות כללה את כרטיסיהם של החולים, שנגזר גורלם לחיסול, והאחרת את הכרטיסים של אלה, שיושארו בחיים, בינתיים. ואולם, לא ידענו איזו ערימה כללה את כרטיסיהם של אלה ואיזו של האחרים. בוודאי שלא יכולנו להסיק זאת על סמך חזותנו החיצונית, מכיוון שמבחינה זאת כולנו, מי פחות ומי יותר, נראינו כ"מוזולמנים" כפי שכונו במחנות ההשמדה, מי שנראו כחושים מאוד, עור ועצמות, כתוצאה מן התזונה הבלתי מספקת ומן העבודה הקשה.

       ימים של מתח וחרדה היו הימים שלאחר יום המיון, שכפי שנודע היה הפעם מקיף מבעבר וכלל את כל הבלוקים של בית-החולים של המחנה שלנו, אושוויץ I, ושל המחנות האחרים המסונפים לו. האווירה המתוחה השפיעה על כולנו. מן הרגע שקמנו בבוקר ועד לכיבוי האורות, היינו חסרי מנוחה ושרויים בדאגה כי דבר-מה עומד להתרחש. אפילו השיחות בינינו התנהלו בקול נמוך מן הרגיל.

       והימים עשרת ימי התשובה. ציפיתי לבואו של יום הכיפורים. איך נודע לי על דבר בוא החג? לא אוכל לקבוע. יש לשער, שהיו מבני עמנו, שעקבו אחר הלוח העברי בצורה כלשהי, ומהם יצאה הידיעה והתפשטה מפה לאוזן – הדרך הרגילה, שבה היו מתפשטות מיני הידיעות והשמועות במחנה  –  בין אלה שהתעניינו בדבר.

 הנקראים אל המוות

ערב יום הכיפורים הגיע. אצל החולים היהודיים של הבלוק, במיוחד אצל אלה שגמרו אומר לצום – אני אחד מהם – הייתה ציפייה לכניסת היום הקדוש. שעות הבוקר התנהלו באופן שגרתי. שעות אחר הצהריים המוקדמות חלפו בעצלתיים. לקראת יום הצום חסכתי בכל יום ויום במשך השבוע שקדם לו חלק קטן ממנת הלחם היומית, שלא היה בה, גם בלאו הכי, כדי להשביע את הרעבון, בשביל הסעודה המפסקת. השמירה על חתיכות הלחם הנחסכות מפני גניבה, הייתה בעיה בפני עצמה.

       היום נטה לערוב. התקרב הרגע של תחילת הצום. אינני זוכר, אם היה הדבר לפני ה"סעודה המפסקת", במהלכה או מייד אחריה. לפתע נסגרה דלת האולם שלנו ולידה הוצב זקיף, אשר מנע את היציאה מן האולם, ולוּ כדי לגשת לשירותים. באותו הזמן נשמע קול הגונג של המחנה וכן פקודות לפנות את הרחובות ולהיכנס אל תוך הבלוקים. הוטל עוצר על המחנה כולו! מבעד לחלונות נראו משאיות, שהסתדרו ליד השערים של בלוקי בית-החולים. ידענו! זהו זה! הגיע הרגע, שכה חרדנו לבואו!

       לאולם שלנו נכנסה חבורה של אנשי ס"ס. הבלוקאֶלטֶסטֶר, אשר נלווה אליהם, פקד !Achtung !Achtung וציווה להיכנס למיטות. מייד לאחר מכן הודיע, כי על האסירים, שמספריהם ייקראו, לגשת עם חפציהם אל דלת הכניסה לאולם. אסירים אלה –  כך הוא  המשיך – לאחר שנמצא כי מצבם הרפואי הוא ירוד במיוחד עומדים להישלח לבית-הבראה לקבלת טיפול משופר. אמירה זו הייתה אופיינית לדרך הדיבור, שהנהיגו הגרמנים במחנות המוות, ולא רק בהם, שמטרתו הייתה להסתיר את העובדה, כי הם עוסקים ברצח אנשים (כך, תאי-הגזים הוצגו – בדיבור וגם בפועל – כבתי מרחץ). ואולם, כולנו ידענו מה באמת יהיה גורלם של אלה שייקראו. הקרמטוריום חיכה להם!

       הוחל בהקראת המספרים, וזו נמשכה שעה ארוכה. כל מי שמספרו נקרא, עזב את מיטתו ועימו חפציו – נעליים, כף, אולי חתיכת לחם ומה שעוד היה לו – ופנה אל המקום שצוין בקרבת הדלת. שם נופק לו בגד אסירים (בבית החולים היינו לבושים כותנות בלבד, כאמור), התלבש ועבר להמתין ליד דלת האולם. באשר לתגובות, אלו התבטאו בדרכים שונות אצל כל נקרא ונקרא: היה מי שלקח את מעט מיטלטליו ופסע ללא אומר למקום שנקבע; אחר פרץ בבכי חרישי, היו שהתייפחו; היו שבכו וזעקו בקול קורע לב; והיו שהשתוללו. במקרים מסוימים התחבק הנקרא עם שכניו, שלא יכלו לדעת, אם מספרם לא ייקרא בעוד רגע קט.

 פסח עליי המוות

דלות המילים, כדי לתאר את האווירה ששררה באולם, תערובת של דריכות, ציפייה, פחד והלם. האנשים שתקו וכאילו הפסיקו אף לנשום. באשר לי, עם כל מספר שהושמע, ולא היה זה מספרי, חשתי איזושהי הקלה, אך זו חלפה כהרף-עין, ועצרתי את נשימתי בציפייה לקריאת המספר הבא! הדבר נמשך ונמשך, ודומה היה כי לא יסתיים לעולם. ועם זאת, ככל שנמשכה קריאת המספרים, שידעתי כי תהיה לה סוף, הלכה התקווה וגברה. ולפתע הגיעה הדרמה אל קיצה!

       אנשי ה-ס"ס עזבו את המקום כשהם לוקחים עימם את אלה שגורלם נגזר. אינני יודע מה היה מספרם של אנשי האולם שלנו שנלקחו. אני מעריך, שעלה על מאה, כשליש מאוכלוסייתו. דקות ארוכות לאחר שהעניין כולו הסתיים, נשארתי עומד על מקומי ליד מיטתי המום, נדהם, מתקשה לתפוס כי ניצלתי מן הגרוע ביותר. זכורני, כי מיששתי את המיטה, כדי להיות בטוח, כך אני מניח, שעודני נמצא בתוך האולם, שאינני עושה את דרכי ביחד עם האחרים. לאחר מכן טיפסתי אל מקומי בראש מיטת העץ בת שלוש הקומות ושכבתי על גבי, בוהה אל התקרה. הגה לא נשמע מסביבי, דממה מוחלטת המשיכה לשלוט באולם. איש לא התהלך בין המיטות. איש איש מבין הנשארים ניסה, כביכול, להעלים את עצמו, לבל ייזכרו בו לפתע.

       בינתיים החשיך. ליל יום הכיפורים היה בעיצומו. בזיכרוני עלו השירים והפזמונים, ששרנו בבית-הכנסת בליל היום הקדוש: "לְךָ אלי תשוקתי", "שמע קולי, אשר יִשְמַע בקולות", "אל מלך יושב על כסא רחמים", "עננו, אלוהי אברהם, עננו", ושאר השירים, הפזמונים והתפילות.

       באותם הרגעים עלתה מבחוץ צעקה גדולה. ניגשתי אל קצה מיטתי, הקרוב לחלון והצצתי החוצה. רחובות המחנה, שכאמור היה נתון בעוצר, היו ריקים מאדם. בקטע הרחוב הגובל עם בנייני בית-החולים, לאור הפנסים שבצידיו, נראו טורים של אסירים, הצועדים או מוּבלים אל עבר המשאיות, שעמדו בצידי הרחוב, כשאורותיהן דולקים ומנועיהן פועלים, או שעלו או הועמסו עליהן. גדול היה הרעש, ערבוב של קריאות הייאוש ושל קולות הבכי של מאות האסירים, שהוצאו מהבלוקים השונים של בית החולים, ושל צעקות קלגסי הס"ס, המאיצים בהם ודוחפים אותם.

       תמונה מקפיאה דם! צמרמורת אחזה בי למחשבה, שלא חסר הרבה, שגם אני אמצֵא בין אלה שמלאו את המשאיות. לאחר שהסתיימה העמסת האסירים על המשאיות, חיילי הליווּי תפסו בהן את מקומם, ובזו אחר זו הן עזבו את המקום. השיירה התרחקה. הקולות נדמו. המחזה תם ונשלם!

       אך עזבה המכונית האחרונה את השטח, כמו על-פי אות, החלו החולים לרדת מן המיטות ולהתהלך לאורך המעברים שביניהן. כולנו היינו סקרנים לדעת מי נשאר, ומי נלקח. מטבע הדברים התעניינתי לדעת את שעלה בגורלם של אלה, שהיו מוכרים לי. שמחתי לפגוש את הנשארים והצטערתי על החסרים. במקרים אחדים, כשנוכחתי לדעת מי החסר – כמו במקרהו של קרוב משפחה מדרגה שנייה, שאת שמו שכחתי לדאבוני, שנראה בעיניי הרבה יותר חזק, הרבה יותר בריא ממני – התעוררה אצלי השאלה, מדוע הוא נלקח? ומדוע אותי השאירו? ההסבר היחיד שיכולתי להעלות על הדעת היה, כי יד הגורל הייתה בדבר, אצבע אלוהים. לשאלה נוספת, ששאלתי את עצמי: מדוע צריך היה הדבר לקרות ביום הכיפורים? לא היה לי אז מענה. סבורני כי את התשובה מצאתי כעבור זמן, כאשר נוכחתי לדעת כי מה שהתרחש בליל היום הקדוש, לא היה מקרה חד-פעמי, אלא מדיניות מכוונת של הגרמנים, וכי רבות מן הפעולות, שנקטו המרצחים נגדנו היהודים, התבצעו בחגי ישראל ובמועדיו. מסקנתי הייתה, כי הדבר נעשה בכוונה תחילה, ביטוי נוסף במסכת שנאתם לעמנו.

       חזרתי למיטתי, נחוש עתה ביתר שאת להתמיד בצומי. לא אזכור במדויק איך עברו עליי הלילה והיום שלאחריו. אני מניח, כי בחלק מן הזמן ישנתי ובחלק אחר העליתי זיכרונות מימי הכיפורים בעבר, בחיק המשפחה ובבית-הכנסת. גם קראתי בספר Gargantua et Pantagruel, מאת הסופר הצרפתי Rabelais, שאינני יודע כיצד הגיע לידיי. לקראת תום יום הצום, כאשר הגיעה שעת הנעילה, חשתי דחף פנימי בלתי ניתן לעצירה, להרים את קולי ולשיר את הפזמון ששרנו אותו באותה העת כל באי בתי-הכנסת, תמיד ברגש רב ובדבקות בל תשוער. כוונתי לפזמון הידוע: "אל נורא עלילה", שאחדים מבתיו, על מִלותיהם מפיחות התקווה, התאימו שתֵּאָמרנה אז יותר מאי-פעם בעבר. בסופו של דבר, המלים החרותות היטב בזיכרוני' יצאו משפתיי בלחש, באין בי האומץ לאומרן בקול רם מחשש מפני שכניי הלא-יהודיים, אך בתוך תוכי הן נצטעקו בקולי-קולות:

1

… חון אותם ורחם,

וכל לוחץ ולוחם,

עשה בהם פלילה,

בשעת הנעילה.

2

זכור צדקת אביהם,

וחדש את ימיהם,

כקדם ותחילה,

בשעת נעילה.

3

קרא נא שנת רצון,

והשב שארית הצאן,

לאָהֳלִיבָה ואָהֳלָה,

בשעת הנעילה…

4

מיכאל שר ישראל,

אליהו וגבריאל,

בשרו נא הגאולה,

בשעת הנעילה.

        מאורעות אותו היום הביאו אותי לידי ההחלטה לעשות הכול, כדי לצאת מבית-החולים בהקדם האפשרי, וכדי להימנע לעתיד-לבוא להיכנס שוב בשעריו, יהיה מה שיהיה מצבי הבריאותי. כי, כך חשבתי, הסבל והמאמץ הקשה מחוץ לכותלי בית-החולים, אף אלה הצפויים לי במקרה שאשובץ בעבודה המפרכת והמתישה ביותר, עדיפים על סכנת המוות, הכרוכה בשהייה בו. וכך, כבר למחרת היום, בהסתמך על כך, שרבים מן הפורונקלים נרפאו, ומצבי בכללותו הוטב, טענתי כלפי הרופא האחראי, כי יש מקום לשחררני מבית-החולים. כעבור כמה ימים הודיע לי רופא הבלוק, כי הוחלט לשחררני ביום שלאחר מכן.

       בשורת השחרור מבית-החולים הניחה את דעתי, כמובן, אך יחד עם זאת עוררה בליבי דאגה באשר לקומנדו שאליו אשובץ. דומני, כי שחרור חולים התקיים פעם או פעמיים בשבוע. ביום שנקבע רוכזו כל המשתחררים בחצר סגורה בין שניים מן הבלוקים של בית-החולים [בעת ביקורי באושוויץ במרס 1987 זיהיתי את החצר בין הבלוקים 20 ו-21 – מ"ה] לשם הגיעו אנשי "שירות העבודה" (Arbeitdienst) של המחנה, כדי למיין ולשבץ את האסירים בקומנדוס השונים.

       יום עוזבי את בית-החולים היה, לפי חישוביי, אחד מימי חול המועד סוכות. בשעות הבוקר, לאחר שנופקה לי חליפת אסירים, פניתי אל מקום הריכוז, אשר הזכרתי. לא הייתה זאת הפעם הראשונה, שעברתי את התהליך הזה. גם הפעם, כמו בפעמים הקודמות, שאיפתי – שלא התגשמה עד אז – הייתה להשתבץ במאוּרֶרשוּלֶה (בית-הספר לבנאים) של המחנה, ששובצו בו רק אסירים צעירים. בבית-ספר זה הִקנו לתלמידים את יסודות תורת הבנייה במשך חודשים אחדים, ולאחר מכן הוציאו אותם לעבוד באתרי הבנייה השונים במחנה ובסביבתו. בשאיפתי שיכניסו אותי לבית הספר, העברתי כמה פעמים בעבר, ופעם נוספת לקראת שחרורי מבית-החולים, באמצעות מכרים יהודים סלוניקאים, מסרים לבחור יהודי צעיר יוצא-סלוניקי, ג'אקיטו מאסטרו שמו, שעבד ב"שירות העבודה" של המחנה, והיה יכול לסייע בנושא זה. דרך אגב, הוא זכה להינצל ממחנות המוות, עלה ארצה, ומתגורר עתה בבת-ים.

       בעוד אני ממתין בחצר ביחד עם שאר האסירים, נכנס אליה הבחור בתוך פמליה, שנלוותה אל המופקד על השיבוץ שלנו. ברור היה לי, שאסור להחמיץ את ההזדמנות לפנות אליו ישירות. התקרבתי למקום שבו הוא עמד, וממרחק מה ממנו, אמרתי בספניולית (לאדינו) בקול רם במידה מספקת, כדי שישמע אותי: "תכניס אותי למאוררשולה! תכניס אותי למאוררשולה!". הייתי בטוח שהוא שמע אותי, אף כי לא הראה זאת בצורה כלשהי.

       עד לבוא תורי להתייצב בפני האחראי למיון ואנשי קבוצתו, הייתי מתוח מאוד. כאשר כבר עמדתי לפניהם,  הודיעו לי, לאחר התלחשות ביניהם , שאני עובר למאוררשולה.

 במאוררשולה

בית-הספר לבנאים שכן בבלוק A6 של המחנה, דהיינו בקומות העליונות של המבנה, שקומת הקרקע שלו היוותה את בלוק 6. בקומה מעל לאולמות, שבהם התגוררנו אנו, חניכי בית-הספר, בעליית הגג, נמצא מקום הלימודים. למיטב זכרוני, בבלוק 6 התגוררו בעלי-מקצועות שונים בתחום הבנייה.

משה בפתח ביתן 6 – המאוררשולה – 1987

בעת "מסע שאלוניקי-אושוויץ" ביקרתי בבלוק ובאולם שהתגוררתי בו. האולם היה ריק מכל חפץ ורק התנור ששימש לחימומו, נמצא עדיין במקומו. ביוצאי ממנו כנקודת-מוצא זיהיתי במדויק את המקום, שבו עמדה מיטתי. והרי מה שהקלטתי במקום: "הינה פה אנחנו בבלוק 6, קומה שנייה, ואנחנו באולם שבו אני גרתי. פה היו מיטות תלת-קומתיות, ופה היו שתי שורות של מיטות מצד זה של האולם, ושתי שורות מהצד השני. עד כמה שאפשר להעריך היו בערך באולם הזה איזה 200 איש ובאולם בצד השני של הקומה איזה 200 איש, זה 400, משהו בין  400 ל-500 איש בבלוק. אם נעלה למעלה, שם היה בית-הספר לבנאים." ובהמשך, תוך כדי העלייה לקומה העליונה: "כאן, בקומה הזאת היה בית-הספר. פה אנו היינו לומדים. הדלת סגורה, אי-אפשר לראות. תראי [פניתי לבתי רחל והצבעתי על דלת אחרת של עליית הגג] אם היא פתוחה (ולאחר שניסתה) גם היא סגורה, סגורה, ואי-אפשר לראות בפנים."

משה בביתן 6 ליד התנור ששימש לחימום

בבית-הספר שהיתי עד לחודש מרס או אפריל 1944 – עת הסתיים מחזור הלימודים – במשך כל החורף הראשון של היותי באושוויץ. היה זה יתרון בלתי רגיל, אם לוקחים בחשבון את תנאי מזג-האוויר הקשים, השוררים באקלימים אלה בחורף, עת הכול מתכסה בשלג במשך חודשים רבים והטמפרטורות יורדות, לעיתים קרובות, עשרות מעלות מתחת לאפס. למעשה, כמעט שלא נדרשנו לצאת מן הבלוק. שני המקרים היחידים שחייבו אותנו לעשות כן היו, האחד לצורך השתתפות במִסדרי הנוכחות, שהתקיימו בוקר-בוקר וערב-ערב ברחבה שליד הבלוק, והשני לצורך הליכה, אחת לחודש בערך, כמו כל שאר אסירי המחנה, לבניין בית-המרחץ [זה היה המבנה, בין בלוק 1 ל-2, שבו עברנו את הרחצה בליל הגעתנו למחנה. הייתי במקום זה בעת ביקורי באושוויץ, שלא כשאר הבלוקים של המחנה, שעומדים על תילם, מבנה זה [צריף במהותו] היה הרוס. גגו שנשען על שני הבלוקים משני צדדיו, לא היה עוד. ארובות הלבנים של קמיניו הזדקרו אל על], שם התקלחנו, גזזו לנו את השיער בכל חלקי גופנו, והתיזו עלינו נוזל-מחטא. אז גם מסרנו את מערכת הבגדים האחת והיחידה שהייתה לנו לכביסה ולחיטוי. עליי לציין, הליכה זו לבית המרחץ הייתה אירוע מאיים מנקודת ראותם של האסירים משתי סיבות: האחת, הגרמנים ניצלו את העובדה, שהאסירים היו עירומים, כדי לעשות סלקציה – בדקו את מצבם הגופני, רשמו את החלושים ולקחו אותם לאחר מכן לחיסול – והשנייה, בתום התהליך, ולא חשוב מה הייתה תקופת השנה, היה על המתרחצים לחזור עירומים לבלוקים של המגורים, שנמצאו במרחק  של 150-100 מטר, ורק נעליהם לרגליהם.

       סדר-היום שלנו היה קבוע. בבוקר, לאחר ההתלבשות, הרחצה, שתייה של מה שהיה מכונה תה או קפה, סידור המיטות והשתתפות במִסדר הנוכחות, עלינו אל עליית-הגג, שם

התקיימו הלימודים עד לשעה חמש בערך, עם הפסקה של כשעה בצהריים, לאכילת/שתיית המרק, שחולק במעלה המדרגות, בכניסה לאולמות הלימודים. זמן קצר לאחר סיום יום הלימודים התקיים מִסדר הנוכחות השני של היום. לאחר מכן חולקה מנת המזון של הערב, ובשעה תשע (או אולי מאוחר יותר) – כיבוי אורות.

       באשר ללימודים, נושא הלימוד העיקרי היה אופן הסידור של הלבנים בבניית קירות בעלי עוביים שונים – מקיר בעובי של חצי לבנה ועד שתיים ואולי שלוש לבנים – תוך שילוב של עמודים ושל ארובות, גם הם מלבנים. זכורני, כי הדגש בנושא סידור הלבנים היה מושם על  הימנעות מן  המצב, שכונה Fuga na fuga (מונח פולני?),  דהיינו מן המצב שבו

החריצים – מקומות המפגש בין כל שתי לבנים – בשכבת לבנים נתונה יימצאו מעל לחריצים של השכבה  שמתחתיה,  וזאת כדי שהקיר ישיג את  החוזק המרבי.  היה עלינו

להקפיד על כך, שהחריצים של שכבה אחת יהיו מוסטים באורך של רבע לבנה או חצי לבנה (בהתאם לעובי הקיר) מאלה של השכבה שמתחתיה. היו, כמובן, גם נושאי לימוד אחרים, כגון הכרת המינון הנכון של מלט, חול ומים להכנת הטיט לחיבור בין הלבנים ושכבות הלבנים; בניית משקוף מלבנים, שדרשה מומחיות מיוחדת, ועוד.

       המדריכים, כמעט כולם אסירים, היו ברובם יהודים דווקא. לנגד עיניי אני רואה את אחד מהם, שמו היה אברמוביץ, עם נפיחות שגודלה כגודל מחצית האגרוף מעל החלק השמאלי של מצחו, שסופר כי היא נגרמה ממהלומת לבנה, שנזרקה עליו על-ידי אחד מאנשי ה-ס"ס. הוא היה סבלני מאוד, וכשמישהו מן החניכים טעה במלאכת סידור הלבנים, חזר והסביר את עקרונותיה לפני ששב לתרגלו. דומני, כי היה נתון בפחד תמיד פן לא יעמוד אחד החניכים במבחן, בעת שיידרש להוכיח את ידיעותיו בפני אנשי ה-ס"ס, שהיו מבקרים פעם בפעם בבית-הספר, כדי לעמוד על התקדמות  החניכים.

       חניכי בית-הספר באו מכל ארצות אירופה, הכבושות על-ידי גרמניה הנאצית. מביניהם אני זוכר נער יהודי-גרמני בשם קוּרט, שמוצאו מקניגסברג שבפרוסיה המזרחית, שהיה מרבה לספר בדיחות ומעשיות; בחור אוקראיני מן העיר דנייפרופטרובסק, שהתגורר בקומה השנייה שמעליי במיטה התלת-קומתית, ואשר שלא כבני ארץ מוצאו לא היה אלים ולא הראה נטיות אנטישמיות (לפחות כלפיי); נער יהודי-איטלקי, שהתגורר בגטו של רומא, ג'קומו שמו, תמיד עליז ומוכן לסייע לאחרים (אותו פגשתי ברומא לאחר המלחמה); ונער יהודי מאחת מערי תרקיה שביוון, חיים שמו, שעבר ניסויים רפואיים במחנה שבמסגרתם כרתו את אחד מאשכיו (ואולי את שניהם), ממנו שמעתי תיאורים מזוויעים על הדרך שבה היו נערכים הניסויים ועל מה שעבר עליו במהלכם. הוא נהג לספר בגעגועים על רבגוניותם ועל עושרם של המאכלים, שהייתה מכינה לו אימו, ובמיוחד  אהב  לתאר את אחד  המאכלים הכי  אהובים  עליו:  פרוסות לחם לבן, מרוחות בשכבה עבה של חמאה טרייה ושל דבש דבורים טהור.

יש להניח, כי זכרונות אלו עלו במוחו בהשפעת המצב הקבוע של כמעט רעב שבו הוא נמצא, כמו כולנו, ובהשוואה לפת הדלה של לחם שחור, שהייתה עתה מנת חלקנו, שעליה יכולנו למרוח מרגרינה ותחליף של ריבה.

       על אף ההגבלות, שבהן היינו נתונים, התפתחה אווירה מיוחדת בין באי בית-הספר. אחד הביטויים לכך היה, למשל, נכונות מסוימת לעזרה הדדית, דבר לא נפוץ במחנה, שבו כל אחד דאג לעצמו. אני מניח, שהדבר נבע מהיותנו צעירים, ומן העובדה שנמצאנו יחד במשך רוב שעות היממה, אם בשעות הלימודים ואם לאחריהן.

 אגב מאוררשולה, בשנת 1985 נודע לי, כי עמד להיערך בארץ – במסגרת האירועים במלאות 40  שנה לתום מלחמת העולם השנייה ולשחרור אסירי מחנות הריכוז וההשמדה – כנס של חניכים של בית-הספר לבנאים בעבר, מן הארץ ומחו"ל. חשבתי כי יהיה זה מעניין ביותר להשתתף בכנס, לפגוש בו אחים-לסבל מן העבר, ולהעלות זכרונות מאותם הימים. השגתי את מספר הטלפון של אחד ממארגני הכנס והתקשרתי אליו. ענה לי אדם בעל מבטא הונגרי. סיפרתי לו, כי אני הייתי באותו בית-הספר, וכי אני מבקש פרטים על הכנס. שאל מה שמי ומה היה מספרי האישי במחנה. מסרתי אותם לו וגם הוספתי פרטים על תקופת שהייתי בבית-הספר. הוא נשמע מופתע מאוד והודיע לי, כי אני לא מצוי ברשימות שברשותו. משנמשכה השיחה התברר לי, כי הוא בן מחזור מאוחר משלי וכי לא ידע כלל על כך, שהיה מחזור, שקדם לזה שהוא השתתף בו. ביררתי עם בן-שיחי את האפשרות להשתתף בכנס. הוא לא נשמע נלהב. הסקתי מכך, כי מבחינתו מוגבל הכנס למשתתפים מסוימים, ולא הלכתי אליו.

 בקומנדו הבנאים

       עם סיום מחזור הלימודים, שיבצו את בוגרי בית-הספר בקומנדו של בנאים (שם הקומנדו שבו עבדתי היה (Kommando Neuer Bauhof fa Kluge(Baustelle 61c, דהיינו קומנדו מבנה חדש פא? קלוגה (אתר בנייה c61). אינני זוכר, אם הועברתי לבלוק אחר בעקבות זאת. יום לאחר מכן יצאתי לעבודה. מקום העבודה נמצא באתר בנייה מחוץ למחנה המגורים, באמצע הדרך בערך בינו לבין מחנה בירקנאו (המרחק בין שני המחנות, כארבעה ק"מ). באתר זה הוקמה מערכת של מבנים, שיועדו לשכן בהם בתי-חרושת, בתי מלאכה ושירותים שונים, ביניהם מכבסה ובית-מרחץ משוכללים, שהיו אמורים להחליף – וגם החליפו חודשים ספורים לאחר מכן – את אלה שבתוך מחנה המגורים (בקשר למקום העבודה של הקומנדוס שבהם עבדתי ניתן לי ההסבר שלהלן מהמוזיאון של אושוויץ, בעקבות פנייתי, שבה ציינתי כי ביקרתי מספר פעמים באושוויץ ולא מצאתי את המבנים, שבהם עבדתי: "מקום העבודה היה בסביבת אושוויץ I. שטח זה שייך לאזור בעל חשיבות מיוחדת, שפונה מתושביו (40 קילומטרים ריבועיים) מסביב למחנה, שנוצר כדי לבודד את המכלול של אושוויץ מהעולם החיצוני. בקרבת אושוויץ I קיימים מחסני SS, בתי חרושת של הפירמות DAW (מפעלי נשק), KRUPP (מ-1943 מפעלי UNION), בתי מלאכה ובנייני חוץ.

       מן המקום שבו עבדנו, יכולנו לראות את הרכבות, אשר הביאו ללא הפסק את המשלוחים של יהודי הונגריה, חולפות מתחת למבנה הכניסה למחנה בירקנאו, וגם את העשן המיתמר מן המשרפות.

       אנו, בוגרי בית-הספר, צורפנו כשוליות לבנאים מומחים – למייסטרים – פולניים-נוצריים, שהתגוררו  בסביבה. באשר לי, בתקופה הראשונה הצטמצם תפקידי בהגשה של לבנים או של כלי עבודה אחרים להם, בנשיאת דליי מים או מלט, בגירוד חלקי בטון עודפים  מהקירות ובעוד עבודות פשוטות דומות. במרוצת הזמן  הורשיתי לעסוק בבנייה ממש, בתחילה בנייה של חלקים פנימיים של קירות, אחר כך של חזיתות של קירות, תוך שימוש בפלס-מים, ולאחר מכן בעבודות יותר מסובכות, החל בבניית קצוות ופינות של ממש, בתחילה בנייה של חלקים פנימיים של קירות, אחר כך של חזיתות של קירות, תוך שימוש בפלס-מים, ולאחר מכן בעבודות יותר מסובכות, החל בבניית קצוות ופינות של קירות, של דלתות ושל חלונות, שהצריכה גם שימוש באנך, ועד לבניית משקופים עשויים מלבנים, שהונחו מעל למזוזות הפתחים והחלונות במאונך, אך חלקם בנטייה מסוימת משני צידי הלבנה המרכזית, כך שייווצר מעין קמרון, דבר שדרש מומחיות מיוחדת.

          אחד המסמכים שקיבלתי מן המוזיאון הממלכתי של אושוויץ-בירקנאו במחצית השנייה של חודש אוקטובר 1996 הוא "גיליון משכורת מיום 10.8.44".

א.   בראש הגיליון מופיעים פרטים אלה:

       1)    עמוד 2.

       2)    אתר הבנייה: בית מלאכה של עובדים אזרחיים (?)

       3)    שבוע המשכורת: 10.8.44.

ב.    בגוף הגיליון מופיעות עמודות עם כותרות ורישומים אלו:

              1)    מס' סידורי: רשומים המספרים 44-23 (סה"כ 22 איש). שמי מופיע במס' סידורי 39.

       2)    שם משפחה ושם פרטי: רשומים המספרים האישיים של 22 אסירים, ביניהם שלי.

              3)    מועסק כ-: ישנם רישומים שונים, כגון עובד עזר. ליד מספריהם של 14, שלי ביניהם, רשום Maurerschule.

             4)    בעמודה ללא כותרת רשומה ארץ המוצא: רוסי, פולני וכו'. לגבי היהודים מצוין Jude.

             5)    בעמודות הנושאות את הכותרות: סה"כ שעות, שכר שעה מקדמה והערות, מופיעות חתימותיהם של האסירים, כולל שלי.

ניתוח ומסקנות

א.   אנחנו האסירים לא היינו מקבלים, כמובן, משכורת. השערתי היא, כי עבודות הבנייה נעשו על-ידי חברות גרמניות. החברה שהעסיקה אותנו שילמה לשלטונות המחנה בעד עבודתנו, והגיליון שימש עדות שקיבלנו "משכורת". לי לא היה זכור שחתמנו על גליונות מסוג זה.

ב.    במועד המוזכר לעיל (10.8.44) עדיין הייתי בקומנדו של בוגרי בית הספר לבנאים. מכאן שהמשפט שלי והעברתי לקומנדו העונשים (ראה בהמשך) התקיימו במועד מאוחר יותר.

          בעקבות פנייתי למוזיאון הממלכתי בקשר לגיליון הנ"ל קיבלתי הבהרה במכתב מיום 16.1.1996, שנאמר בו:

פרמיות. "בשנת 1943 העניקו שלטונות מחנה אושוויץ פרמיות בצורת תלושים לאסירים, שהצטיינו בעבודה. הפרמיות נועדו להגביר את תפוקת עבודתם של האסירים. תמורת התלושים יכלו האסירים לקנות בקנטינה של המחנה מרק, סלט ירקות, כלי טואלט, נייר מכתבים וכו'. על-ידי כך האסירים החזקים ביותר היו מסוגלים לעבוד בצורה אינטנסיבית כמה שבועות ואף חודשים. כשהם נחלשו, נלקחו מהם המענקים. שיטה זו אפשרה לגרמנים ניצול מכסימלי של כוח העבודה".

       אעיר בקשר לכך: ייתכן כי האמור לעיל אכן היה נהוג במחנה, אך באשר לי, אני בטוח שלעולם לא קיבלתי תלושים, ולא קניתי בקנטינה של אושוויץ מצרכים כלשהם, ואין זה מסביר מדוע החתימו אותי (ואחרים) על גיליון המשכורת הנ"ל. לאור התרשמותי כי חלה התארגנות בארכיון של המוזיאון הממלכתי אושוויץ-בירקנאו, המקלה על מציאת מסמכים, שיגרתי למוסד זה מכתב ביום 4 באוגוסט 2008, ובו מספר שאלות על תקופת שהותי במחנה אושוויץ. בין היתר ביקשתי לדעת באלו קומנדוס עבדתי וכן היכן נמצאו אתרי העבודה, לאור העובדה, כי בפעמים שביקרתי באושוויץ לא הצלחתי למצוא מקומות אלו.

       במכתב מיום 26 בספטמבר 2008, התייחס סגן ראש הארכיון של המוזיאון, Szymon Kowalski, לשאלותי (וגם צרף מספר מסמכים). בשני הנושאים לעיל היו תשובותיו:

       א.   בקשר לקומנדוס: על בסיס הרישומים הקיימים אוכל לאשר כי עבדת:

             1)        ב- Kommando Neuer Bauhof und Material Schuppen Fa  Kluge  – [קומנדו אתר בנייה חדש וסככות ציוד פא קלוגה]. בהקשר לעבודה  בקומנדו זה צורף כרטיס עבודה מיום 14 ביוני 1944, שבו גם מצוין כי אתר הבנייה היה C61.

             2)        Komando Zivilarbeiterwerkstätten, [קומנדו בתי מלאכה של עובדים אזרחיים]. בהקשר זה צורפו שני מסמכים: האחד מיום 10 באוגוסט 1944 והשני מיום 11 בנובמבר 1944.

       ב.    בקשר לאתרי העבודה: מקום העבודה היה בסביבת אושוויץ I. שטח זה שייך לאזור בעל חשיבות מיוחדת, שפונה מתושביו (49 קילומטרים ריבועיים) מסביבלמחנה, שנוצר כדי לבודד את המכלול של אושוויץ מהעולם החיצוני. בקרבת אושוויץ I  קיימים מחסני SS, בתי חרושת של הפירמות DAW ׁׁ

             (מפעלי נשק), KRUPP ׁ (מ-1943) שונה השם ל-מפעלי UNION), בתי מלאכה ובנייני חוץ.

            יתרון חשוב בעבודה במחיצת אזרחים היה האפשרות של החלפת חלקי לבוש, שניתן היה להשיגם ב"גניבה" במחנה, תמורת דברי מזון שונים: לחם, כרוב, גבינה ואפילו ביצים. יש לציין עם זאת את  הסכנה הרבה,  שהייתה כרוכה בדבר,  באשר היה זה,  כמובן, מעשה אסור, שלסיכולו הרבו  שלטונות  המחנה  לערוך  ביקורות  פתע  וחיפושים,  הן  במקומות  העבודה  והן ליד שער הכניסה למחנה. ועונשים כבדים מאוד הוטלו על מי שנתפס כשברשותו דברי מזון, שלא מן הסוגים שחולקו במחנה.

       אירוע חשוב ביותר, שנחרט בזיכרוני מן התקופה שבה עבדתי בקומנדו הבנאים, היה המרד של עובדי  ה"זונדרקומנדו",  הקומנדו של אלה שעבדו במשרפות [מצאתי גרסאות שונות על המועד, שבו פרץ המרד. גרסת הספר "שואת יהודי יוון" מאת מ' מולכו וי' נחמה, (ירושלים יד-ושם, תשכ"ה – 1965), עמ' 196, היא שהמרד היה ביום השבת, 9 בספטמבר 1944, ואילו לפי הספר "Auschwitz Nazi Extermination Camp”, (,Warsaw Interpress Publishers 1985), עמ' 142, הדבר התרחש ביום 7 באוקטובר 1944 [בשני המקרים יום האירוע היה שבת – מ"ה]. [לפני ההוצאה לאור של מהדורה שלישית של ספרי, בדקתי את העניין. התאריך המקובל היום על הכול הוא ה-7 באוקטובר 1944].             כפי שציינתי קודם לכן, הקומנדו שלי עבד באותו פרק הזמן באתר בנייה, שהיה מרוחק כשני קילומטרים ממחנה בירקנאו. בסביבות שעות הצהריים של היום שבו פרץ המרד, היה זה יום שבת, הגיע למקום שבו עבדנו חייל ס"ס, רץ רוכב על אופנוע, ומסר הודעה למפקד כוח ה-ס"ס, אשר שמר עלינו. זה, פקד מייד על הקאפו להפסיק את העבודה ולכנס אותנו, כדי להחזיר אותנו למחנה. כך היה, החזירו אותנו למחנה. דבר כזה, למיטב ידיעתנו, לא התרחש מעולם לפני-כן במחנה. שיערנו שקרה משהו יוצא דופן בחומרתו מנקודת הראות של מִפקדת המחנה, אך לא ידענו מה הדבר. רק כעבור ימים החלו להסתנן ידיעות על כך, שהיה מרד של אסירים. לאחר זמן רב נודע, שהופסקו ההמתות בתאי-הגזים ושעסקו בהריסת מבני המשרפות. לא היה ספק, כי מעשים אלה, שלא היה אפשר אף להעלות על הדעת בעבר, כי יכולים להתרחש, העידו על מצבו הנואש של הרייך.

          על המרד של אנשי ה"זונדרקומנדו", שבמהלכו פוצצה על ידם אחת המשרפות של בירקנאו (התכנון היה לפוצץ את ארבעתן) ולאחר דיכויו הוצאו להורג מאות מהם, סופר בפרסומים שונים, הדנים בשואה ובמחנות אושוויץ-בירקנאו, ואין בכוונתי להרחיב את הדיבור עליו כאן. הדבר שברצוני  להדגיש  הוא  חלקם  של  יהודים  מיוון,  שעבדו  במשרפות,  הן בתכנון והן בביצוע, ואת העובדה שסְפוּרים מהם שרדו מן הטבח. אחד מראשי המתכננים היה יוסף ברוך, לשעבר קצין בצבא הקבע היווני  (ראה "שואת יהודי יוון" עמוד 195).

 ידידה משאלוניקי

באחד הימים מסר לי אסיר יוצא שאלוניקי [מאחד המסמכים, שצורף למכתב מיום 26 בספטמבר 2008), שקיבלתי מארכיון אושוויץ (ראו גם הפסקה הבאה משפט ועונש), נובע ששמו היה אברהם כהן, ומספר האסיר שלו 117308]  שעבד במחנה הנשים, כי אחת הבנות, סולטנה טבת  שמה, ושם החיבה שלה  נֶנִי, שזיהתה אותי כאשר ראתה אותי עובר ליד גדר המחנה שלה בדרכי לעבודה, ביקשה ממנו להעביר לי דרישת-שלום. זכרתי אותה מייד. שמחתי מאוד לידיעה שהיא חיה וכמו-כן לעצם המחשבה, כי מישהו – מישהי במקרה זה – זוכר אותי בתוך התופת שכוחת האל (תחילה סברתי ששמה היה אלגרה לוי).

 סולטנה הייתה בת השכונה שלנו (ששם לא היה לה) והשתייכה לחבורה שלנו. השכונה, שנתחמה  על-ידי הרחובות אולימפו בצפון-מזרח, פיליפּוּּ בדרום-מערב, מגאלוּ אלכסנדרוּ – עתה יוֹנוֹס דראגוּמי -בדרום-מזרח וסינגרוּ בצפון-מערב, הייתה מאוכלסת ברובו יוונים-נוצרים. אך טבעי היה אפוא, כי אנו, מעט הבחורות והבחורים היהודיים שגרנו בה, נעדיף איש את חברת רעהו, יותר מאשר את חברתם של בני גילנו הנוצרים. גם כך, מעטים היו המפגשים עם הבנות, שהיו נתונות להשגחה קפדנית של הוריהן, ברוח  הימים ההם בעירנו

בשאלוניקי, במיוחד אצל בני עמנו. הפגישות היו מוגבלות להליכה משותפת לקולנוע בשעות אחר  הצהריים,  או למסיבת  ריקודים  בביתו של אחד  מבני  החבורה. נני הייתה אחת הבנות, ששימשה לנו בת-זוג בניסיונותינו לצעוד את הצעדים המהוססים הראשונים בריקודים הסלוניים, טנגו בראש ובראשונה.

        ברור היה לי בקבלי את הידיעה, כי עליי למצוא דרך לברר אצל סולטנה, אם ראתה את אימי רחל או את  אחותי נינה,  אותן היא הכירה, או אם שמעה עליהן.  תקוותי שאכן כן הדבר הייתה אומנם קלושה ביותר, בהיותי מודע לתהליך ההשמדה של המובלים למחנה, ולאור העובדה כי בלילה שבו הגענו לתחנת הרכבת של אושוויץ הן הסתדרו ביחד עם שאר נשות המשפחה בקבוצה של אותן הנשים, שעל-פי מדיניותם של המרצחים נגזרה עליהן השמדה מיידית. ואולם, לעולם לא ניתן היה להיות בטוח שכך היה, ולכן, כך סברתי, אין לוותר על הניסיון לבדוק זאת.

       בלי להתלבט הרבה העליתי את שאלותיי בנושא זה על פיסת נייר, בצד שאלות נוספות על מצבה שלה עצמה, וביקשתי ממכרי להעביר אליה את הפתק. הוא עשה כן, ולאחר ימים אחדים גם הביא אליי את תשובתה. לא! היא לא ראתה את בנות משפחתי ולא שמעה עליהן. מבלי שכתבה זאת במפורש, אפשר היה להבין מדבריה, שעליי להשלים עם העובדה שהן אינן עוד בחיים. היא גם סיפרה דברים על עצמה, לא אזכור בדיוק מה.

       לאחר מכן המשכנו להעביר פתקים זה לזו מזמן לזמן באמצעות אברהם כהן. אחד הפתקים שקיבלתי ממנה עשה עליי רושם מיוחד, באשר היה ברור ממנו, שהייתה נתונה במצוקה נפשית קשה, שהיא מיואשת. נאמר בו בין השאר, שלא נראתה כל תקווה, כי מצב העבדות השורר במחנות יסתיים אי-פעם, וכי אנחנו ניוותר עדיין בחיים, אם וכאשר יקרה הדבר. עוד זכורני, כי גזרה גזירה שווה ממצבנו האישי לזה של העם היהודי בכלל. הרגשתי, כי עליי לעשות מאמץ מיוחד, כדי להוציאה מייאושה, לעודדה, לנסוך בה תקווה. כי ידוע היה במחנה, שברגע שמישהו איבד את תקוותו, נתקף ייאוש, הרי שמלחמתו להישרדות, להישארות בחיים, הייתה נחלשת או פוסקת לחלוטין, ובכך היה עולה על המסלול הקצר והחד-סטרי, אשר סופו מוות.

       לוּ רק יכולתי לשוחח עם סולטנה! אולם הדבר היה בלתי אפשרי. הדרך היחידה, שנשארה פתוחה בפניי, הייתה לכתוב לה. עם זאת, בפעם הזאת מכתבי היה חייב להיות שונה, לא שגרתי, ובעיקר מעודד. אך הסתיים מסדר הנוכחות של הערב, ישבתי לכתוב לה. רציתי מאוד להספיק למסור את המכתב לאיש-הקשר בטרם תיאסר התנועה במחנה עם היכנס כיבוי האורות לתוקפו.

       אף כי לא באופן מילולי, שמורים היטב בזיכרוני הדברים שכתבתי לה. עמדתי בהרחבה על התלאות שפקדו את בני העם היהודי בכל אורך גלותם. הזכרתי בין היתר את ההרג ואת הפרעות, שהיו מנת חלקם בכל ארצות פזוריהם. במיוחד תיארתי את הסבל של אבות-אבותינו בספרד ובפורטוגל, את העינויים האכזריים שעונו על-ידי האינקוויזיציה, ואת גירושם משם (מאורעות שעל-פי מושגינו לפני השואה, היו מן האכזריים והקשים ביותר, שניתן היה להעלות על הדעת). עובדה היא, כך הדגשתי, כי היהודים הצליחו לעמוד בכל אלה, וכי הם עצרו כוח לצאת מן השפל, להתגבר ולהכות שוב שורשים. גם מן המצב הנוכחי יצליח עמנו לצאת, כי אין כוח בעולם שיוכל לחסלו. מן הכלל עברתי אל הפרט, ובהתייחסי אל מצבנו אנו, הבעתי את בטחוני, כי אם לא נאבד את אמונתנו ואת תקוותנו להינצל, מצד אחד, ואם נעשה את כל אשר ביכולתנו לעשות, אף בתנאים הקשים מאוד

השוררים במחנה, כדי לשמור את עצמנו מלהפוך ל"מוזלמנים", מצד שני, הרי שנצליח בעזרת השם, לשרוד ולהגיע ליום המיוחל, שבו נהיה שוב חופשיים ומשוחררים ממורא המוות.

       הספקתי למסר את המכתב למכרי עוד באותו הערב. קיוויתי מאוד, כי סולטנה תשאב עידוד מדבריי, ותוכל להשתחרר מייאושה.

 משפט ועונש

בתום יום העבודה למחרת היום, בא מכרי לפגוש אותי. הוא היה נרעש ונרגש ונראה מאוד מאוד מזועזע מודאג. בלי כל שהיות הוא סיפר לי, כי אנשי ס"ס ערכו חיפוש בכליו בעת כניסתו אל מחנה הנשים, ומצאו את מכתבי. תחת איומיהם ובעקבות מכות שקיבל, הוא נאלץ לספר מי כתב את המכתב.

       ידעתי מייד, כי נכנסתי לצרה צרורה. קיום קשר בין אסירים שלא מאותו המחנה בכל דרך שהיא – לרבות באמצעות מכתבים – היה אסור בהחלט. לא היה לי כל ספק, כי מחכה לי עונש כבד! הרגשתי כמי שחרב תלויה מעל לראשו!

          במסמך שקיבלתי מארכיון "יד ושם", מובא הדיווח של איש הס"ס שמצא את המכתב. והרי תרגומו:

         *הערה: מסתבר כי איש ה-ס"ס כתב את הדו"ח שלו 4 ימים אחרי תפיסת המכתב, כפי שנובע מעדות של אברהם כהן, וכי גם נני נחקרה.

         בין מספר מסמכים, שצורפו למכתב שקיבלתי מהארכיון של המוזיאון הממלכתי אושוויץ-בירקנאו ב-26 בספטמבר 2008, נמצא כתב העדות אברהם כהן. והרי תרגומו:

         הערה: עד לקבלת מסמך זה לא זכרתי את שמו של מעביר המכתב.

טופס הדיווח

טופס רישום העדות

       בימים הבאים הייתי נתון בחרדה ובמתח בל ישוערו. אלה גברו במיוחד עם חזרתי אל הבלוק בתום יום העבודה, כי אז נמסרו ההודעות השונות לאסירים. ואכן זה בא! באחד הערבים קרא לי הבלוקאלטסטר והודיע לי, כי עליי להתייצב – אינני זוכר, אם באותו יום עצמו או למחרתו – בבלוק 24, כדי לעמוד למשפט בפני אחד ממפקדי ה-ס"ס של המחנה. במועד שנקבע הלכתי לבלוק שצוין וחיכיתי ליד שערו. היו שם עוד אסירים, גם הם מועמדים למשפט. לא ארבה לתאר את הרגשתי באותו המעמד. אין כל ספק, כי הייתי מאוד מבוהל. בלבי התפללתי לַכֹּל-יָכוֹל, כי יצילני מעונש, שלא אהיה מסוגל לעמוד בו.

       קראו את מספרי. דלת הבלוק נפתחה ונכנסתי אליו. מלוּוה על-ידי מתורגמן (האם היה זה סלווטור קוניו, שסיפרתי עליו בפרק הקודם?) הובלתי לאחד מחדרי הקומה הראשונה, ונצטוויתי לעמוד דום מול שולחן, שמאחוריו ישב קצין ס"ס. הקצין פתח ודיבר בשפה הגרמנית. לפניו היה מונח, ככל הנראה, הנוסח המתורגם של מכתבי. דיבר בנימה כעוסה מאוד. את שלא הבנתי באופן ישיר שמעתי מפי המתורגמן. האשימני, כי בשליחת המכתב עברתי על אחד האיסורים החמורים של המחנה. דומני שגם לעג לי על דברי התקווה שבמכתב. לא היה ברור לי, אם ציפה שאגיד דבר מה. בכל אופן, בטרם אעשה כן, שמעתי את המתורגמן אומר מה היו העונשים, שהטיל עליי הקצין. שניים הם היו: הלקאה – 25 מלקות באחוריים [מסמך על מהלך המשפט איננו נמצא בידי, אך מטופס ביצוע העונש, המובא הפסקה הבאה "ביניו מלקות", מסתבר כי קיבלתי רק 20 מלקות] – והעברה לStrafkommando- (קומנדו עונשים). ללא כל שהייה הוציאו אותי החוצה.

       בדרכי חזרה אל הבלוק הייתי מהרהר ותוהה, בעודי מנסה להעריך את חומרת העונשים ואת התוצאות הצפויות. פני מכריי בבלוק, שלהם סיפרתי על העונשים, קיבלו ארשת מיוחדת. הבנתי, כי הם חוזים עליי חזות קשה, וכאילו רואים בעיניהם אדם, שלא יוסיפו לראותו עוד בטרם יחלוף זמן רב.

       על העברתי לקומנדו העונשים הודיעו לי למחרת היום, לאחר שחזרתי מן העבודה. הדבר היה כרוך בהחלפת  בלוק המגורים.  לקחתי את מעט חפציי ועברתי לבלוק החדש.  [מתוך תאריך המסמך על ביצוע העונש אני מסיק כי העברתי לקומנדו העונשים היו בימים הראשונים של חודש דצמבר 1944].

קיבל אותי Stubendienst, עוזר הבלוקאלטסטר, המופקד על הסדר והניקיון באולם המגורים. לא הִרֱבָּה בהסברים. הראה לי את מיטתי, הנחתי עליה את מה שהבאתי עימי. אסירים מדרי האולם הסתכלו בי. עוד קורבן, הם חשבו בוודאי. כיבוי האורות באותו הלילה וההשכמה בבוקר שלאחריו נערכו בשעות המקובלות. הדבר נסך בי את ההרגשה, כי ביטויי ההענשה מוגבלים למקום העבודה ולזמן העבודה בלבד. מהר מאוד התבררה לי טעותי. כל מה שבא אחרי ההשכמה היה עלינו לעשותו תחת לחץ, בעוד שבעלי התפקידים בבלוק מפגינים קשיחות יתר, אשר התבטאה בצעקות, בדחיפות, במכות ובבעיטות. על סידור המיטות דקדקו באופן מיוחד, והוא לוּוה בהפיכתן החוזרת ונשנית בטענה, שלא נעשה כהלכה; לשתיית המשקה ניתן לנו זמן מזערי; יציאתנו למִסדר הייתה בריצה; הקפידו מאוד במהירות הכניסה לשורות וביישורן, כמו גם בביצוע חד של התרגילים הנהוגים במהלכו של המִסדר.

       בתום המִסדר, כשהגיע התור של הקומנדו שלנו לצאת לעבודה, צעדנו לעבר שער המחנה. אך עברנו אותו, צועדים בסך לקול התזמורת, ומסירים וחובשים את הכומתות לפי הפקודות, התחיל הקאפו שלנו להגביר את קצב הליכתו הלוך והגבר, עד כדי ריצה כמעט, ואנחנו אחריו. צורת הליכה כזו לא הייתה נהוגה בקומנדוס האחרים, וברור היה שזהו חלק מן העונש. מיותר לומר מה הייתה מנת חלקם של אלה, שלא יכלו לעמוד בקצב ההליכה.

       הגענו למקום העבודה. היה זה שדה פתוח ובו ערימות גדולות של אדמה. לכל אורכו, על גבי מסילת ברזל, עמדו קרוניות פתוחות, שסופר עליהן כי קיבולתן כפול מזה של הקרוניות, שהיו בקומנדוס הרגילים. חולקנו לקבוצות עבודות קטנות, שעל כל אחת מהן היה ממונה מפקח, שבעצמו היה פטור מלעבוד (rarbeiter). לצוות שלנו הוקצתה קרונית, וניתנו בידינו אתים ומכושים. על כל צוות הוטל למלא את קרוניתו בעפר, להסיעה על-גבי המסילה למרחק של מספר מאות מטרים אל המקום שצוין, ולרוקנה שם. הכול היה צריך להיעשות במלוא המהירות. המפקח האיץ בנו כל הזמן ולא נתן לנו להאט את הקצב, לפוש, אף לא לרגע. הוא הנחית עלינו מכות על כל הפסקה קצרה, על כל התמהמהות, ולעתים אף ללא כל סיבה נראית לעין. אף נאסר עלינו לעזוב את העבודה לצורך עשיית צרכים (בקומנדוס הרגילים היו האסירים מנסים להשתמט מן העבודה, בתירוץ של עשיית צרכים, וכדי לשלוט על המצב ולבלום את התופעה ככל האפשר מינה כל קאפו את אחד מאסירי הקומנדו שלו לתפקיד של "הממונה על החִרְבּוּן" .(Scheissmeister) לאלה שביקשו לגשת לעשות את הצרכים שלהם, קבע הלה את התור וגם קצב את הזמן לכך).

       לאחר החזרה מן העבודה, עד לכיבוי-האורות, כמעט שלא נתנו לנו שהות לנוח. הטילו עלינו עבודות מעבודות שונות, מעבר למקובל בבלוקים האחרים, שבמהלכן לא נחסכו מאיתנו ריצות ומכות.

       כך התנהלו הדברים יום-יום. כל זה השפיע, כמובן, על מצבנו הגופני ועל כוחנו. זכור לי, כי באחד ממסדרי הערב, עבר בין השורות איש ה-ס"ס מפקד הבלוק, ניגש אל כמה מן האסירים, שיש לשער שנראו בעיניו חלשים – ביניהם אני, וניסה לעמוד על כוחם הגופני על-ידי כך, שנתן להם דחיפה. מי שלא הצליח לעמוד יציב במקומו, נרשם בו-במקום על-ידי הבלוקאלטסטר, שנלווה אליו. ידעתי שזו עוד דרך לסלקציה. לכן, כאשר ראיתי את קצין ה-ס"ס מתקרב אליי, פִּשַׂקתי במקצת את רגליי והצמדתי אותן לקרקע ככל יכולתי. הקצין הגיע אליי ואכן דחף אותי. ההכנות שעשיתי הוכחו יעילות. לא זזתי ממקומי. לא הייתי בין הנרשמים.

       בעקבות כל אלה היה לי ברור, שאם לא אצליח לצאת מקומנדו העונשים, וגם מן הבלוק, אהיה צפוי לגרוע ביותר.

 ביניו * מלקות

חבר טוב היה לי במחנה ושמו ביניו מיזאן או מיז'אן, בחור יוצא שאלוניקי, מבוגר ממני בשנתיים-שלוש. הכרנו זה את זה במחנה, לא זכור לי בדיוק באילו נסיבות (ייתכן שהיה זה באחת הפעמים, שבהן הייתי מאושפז בבית החולים). הוא היה פחח או שרברב במקצועו ועבד בתשלובת של קומנדוס, שעסקו באחזקת מבנים ומערכותיהםBBD  – (Bau Betrieb (Dienststelle [יעקב מאסטרו, שאותו הזכרתי קודם לכן, העיר לי, כי שם הקומנדו היה  Bauleitung (פיקוח על הבנייה)], וכללו בעלי-מקצוע בתחומים אלה. בהיותו בעל-מקצוע מיומן, הוא רכש את הערכתם של הממונים עליו, והייתה לו עמדה חשובה בקומנדו שלו. בתקופה שבה הייתי בבית-הספר לבנאים נפגשנו מדי פעם בפעם לשיחות. מהן למדתי, כי בסלוניקי היה לו בית-מלאכה משותף עם אחיו באחד הרחובות הקרובים לביתי.

לאחר ימים מספר בקומנדו החדש ניגשתי אל חברי, תיארתי בפניו את המצב הבלתי-נסבל שבו הייתי (על השתלשלות הדברים לפני-כן סיפרתי לו בהזדמנות קודמת), וביקשתיו לנצל את קשריו, כדי לחלצני מקומנדו העונשים. הוא הסביר לי, כפי שידעתי גם בעצמי, שהדבר קשה ביותר, אם לא בלתי-אפשרי. ועם זאת הבטיח לי, כי יעשה ככל יכולתו כדי לעזור.

 אגב שיחותינו, נודע לי, כי המקום הראשון של הדוכן למכירת דברי סדקית (לפני העברתו לחנותו של סבי), שהקמתי לאחר מות אבי ז"ל, כדי לסייע בפרנסת משפחתי, היה מצוי לא רחוק  מבית-המלאכה של ביניו, אך לא הזדמן לנו לפגוש איש את רעהו באותם הימים.

        בינתיים זומנתי להתייצב בבלוק 11, כדי לשאת בעונשי – קבלת 25 המלקות. בלוק 11, אשר שימש בית-סוהר של המחנה, היה ידוע לשמצה, ורעד וחלחלה אחזו כל אסיר רק לשמע מספר זה. החצר שבינו לבין בלוק 10 הייתה המקום, שבו היו מוצאים להורג הנידונים למוות על עבירות שונות, אם בתליה ואם בירייה ליד "קיר המוות" המפורסם. ביום שנקבע, היה זה יום א' בשבוע, יום שבו לא היינו יוצאים לעבודה, ניגשתי לבלוק 11.

מישהו קיבל אותי ליד שער הכניסה והפנה אותי לקומה הראשונה של הבניין. בפרוזדור, ליד הדלת של אחד החדרים, המתינו עוד אסירים, גם הם נדונים לעונשי מלקות. מי שהוקרא מספרו, הוכנס לתוך החדר, וזמן קצר לאחר מכן בקעו ממנו צריחות קורעות לב, שהרעידו את כל הממתינים. ולא יכולתי, שלא לחשוב, שעוד מעט אהיה אני הצורח.

       הוקרא מספרי, נכנסתי לחדר. במרכזו עמד מעין דרגש עשוי עץ – אורכו מטר אחד, רוחבו 40 ס"מ וגובהו 80 ס"מ בערך – בעל משטח עליון קעור. באחד מצדדיו הצרים, בגובה של כעשרה ס"מ מהרצפה, היה קבוע לוח עץ שטוח ובו שני חורים, להכנסת הרגליים, כמעין סד. באותו צד של הדוכן עמדו שני קאפוס וצינור מגומי בידי כל אחד מהם להכאת הנענש.

       מול הקאפוס, מצדו הנגדי של הדרגש, עמד אסיר נוסף – יהודי ושמו יקוב – אדם בעל גוף ענקי וכוח רב מאוד, שסופר עליו שהיה לו תפקיד מרכזי בבלוק 11, ואולי היה ראש הבלוק עצמו.

       פקדו עליי לגשת אל הדרגש ולהכניס את רגליי לתוך הסד, רגל בכל חור (הבנתי, כי על-ידי כך הובטח שהמולקה לא יבעט בעת שיונחתו עליו המכות), ואחר כך להתכופף ולהיצמד אל הדוכן. אך עשיתי כן הניח יקוב את ידו הכבדה על עורפי, כך שלא אוכל להתרומם, ושני הקאפוס התחילו להכות אותי בצנרות הגומי לסירוגין, מכָּה זה ומכָּה זה.

המכים היכו בחוזקה, ואף כי 25 המלקות הונחתו עליי בקצב די מהיר – בתוך פחות מדקה – הן גרמו לי לכאב כה עז, עד כי לא הפסקתי לצעוק ולצרוח במשך כל אותו הזמן.

משה ליד דוכן ההלקאות בו קיבל את העונש – 1987

פגשתי את יקוב פעמים אחדות בתל-אביב בשנים שלאחר עלייתי ארצה בשנת 1946. עד כמה שזכור לי היו הדעות חלוקות לגבי התנהגותו במחנה: היו שטענו, שהתאכזר לאסירים, בעוד שאחרים העידו, שסייע להם ככל שהיה ביכולתו בתנאי המחנה.

בכנס מטעם "הקרן לרווחה לניצולי השואה", שנערך בירושלים בתחילת 2008, ישב לידי קצין מחיל האוויר, שלא הכרתיו. תוך כדי שיחה התגלגלה זו אל יקוב. שאל אותי, אם הכרתי אותו. סיפרתי לו את המעט שידעתי. ממנו נודע לי, כי יעקב נפטר ערירי בארץ, ונקבר בבית העלמין בגבעתיים. עוד הוא סיפר, כי התארגנה איזושהי קבוצה, שמטרתה לשקם את שמו ואת זכרו של האיש.

        כאשר הכול הסתיים, ציווה עליי אחד הקאפוס לקום ולעזוב את החדר. התרוממתי, הוצאתי את רגליי מן הסד ובצעדים כושלים, כולי כואב, יצאתי למסדרון. שם הצטרפתי לקבוצה של אלה, שכבר קיבלו את המכות. כואבים ונאנחים המתנו לצאתו של אחרון הנענשים. הופיע אז רופא (או אח) ס"ס, שהורה לנו לפנות עם הפנים אל הקיר ולשלשל מטה את מכנסינו. לאחר מכן חלף מאחורינו ובדק, אם לא היו פצעים בישבנינו. בסיום הבדיקה שחרר את רובנו (נשארו אלה שנזקקו לטיפול).

 אציין, כי מבחינת הראות של מקבל המלקות, היה בכך שיפור רב לעומת העבר, עת הונחתו המכות באלת עץ ועל-ידי מַכֶּה יחיד, דבר שהאריך את משך זמן ההכאה, וכיוצא בכך את סבלו של הנענש.

משה מדגים כיצד עמדו לבדיקה אחרי המלקות – 1987

       בקושי ירדתי במדרגות. בחוזרי לבלוק שלי – הן יום ראשון היה, יום מנוחה מהעבודה, והותר לנו לשהות בבלוק – השתרעתי על מיטתי, על בטני, בניסיון למנוע לחץ על מקום המכות, ולהפחית את מכאוביי. הדבר עזר אך מעט. ולחשוב, כי למחרת היום עליי לצאת לעבודה!

טופס ביצוע העונש – עמוד 1

מבנה ותוכן הטופס

        

         מבנה ותוכנו של הטופס מצביעים על כך שזה היה טופס סטנדרטי, שנרשמו בו (במכונת כתיבה) פרטים בהתאם למקרה.  הרישומים שנוספו יוסברו בהמשך.

        

         עמוד 1

א.    בחלק העליון של הטופס מצוין:

 אושוויץ 6 בדצמבר 1944                                                          מפקדת מחנה הריכוז

ב.     בהמשך ועד לתחתית העמוד:

סדר העונשים:

לפי סדר הענישה בשביל מחנה הריכוז ולסמכות שניתנה לי בתור מפקד המחנה להטיל עונשים, אני גוזר על הנאשם לאחר בדיקה הוגנת את העונש הבא:

 דירוג העונשים:

מצוין כי יש להזהיר תחת איום של ענישה.

בהמשך מובאים סוגי העונשים שניתן להטיל על הנאשם [לא מובא פירוט מדויק – מ"ה]:

ביצוע עבודות בזמן החופשי.

מעצר בדרגות שונות מ-3 עד 42 ימים. במחבוש בלי אפשרות לשכב או לשבת, כשהתא מואר או חשוך.

הפחתת מזון ומים, כל ארבעה ימים מזון מלא

תאריך העונשים מ ………..    עד ………..

ועוד.

טופס ביצוע העונש – עמוד 2

                                                                                                                                                                                                                                                 ענישה גופנית

דיווח הרופא

האסיר המצוין לעיל  נבדק על ידי לפני ביצוע העונש הגופני:

מנקודת ראות רפואית אין מניעה לביצוע העונש הגופני.

נגד ביצוע העונש הגופני אני בתור רופא מתנגד, לא.

 

                                                                                                                רופא המחנה

                                                                                                                                                                חתימה ודרגה

 

 

 

 

 

שירות הלקוח

ביצוע העונש הגופני מאושר בזה בהתחשב במעשה ובאישור הרופא – לא מאושר.

                                                                                                                                                                 תפקיד המאשר

                                                                                                                                                                  חתימה ודרגה

המבצעים                                                   האסירים

את העונש הגופני ביצעו  אנשי הס"ס ביום                                                    בשעה

 

עדים ופיקוח

איש הס"ס והעדים בביצוע העונש הגופני

 

אביא עתה סיפור מאלף על ביקורי בבלוק 11 עם אחדים מחברי הקבוצה, שלקחו חלק במסע לאושוויץ בחודש מרס 1987. תוך כדי הליכה בקומת הקרקע של המבנה, ובעוד אנו חולפים על-פני חדר המשמר, תאי המעצר וה"בונקר" (הצינוק), התחלתי לספר את סיפורי על קבלת המלקות. הגענו אל המדרגות, שהובילו לקומה הראשונה. הצעתי לעלות אליה. אולי, כך חשבתי, נוכל לראות את המקום ואת החדר שזה עתה סיפרתי להם אודותיהם. התחלנו לעלות במדרגות, אך לא יכולנו להמשיך, כי הדרך הייתה חסומה. חזרנו לקומה הראשונה. לפתע, ראיתי את הדוכן בעומק המסדרון. לידו עמד מתקן התלייה הנייד של המחנה. הבעתי את ההשערה, ובעצם לא היה יכול להיות כל ספק, שזה היה אותו הדוכן עצמו, שעליו קיבלתי את המכות. ניגשנו אל הדוכן, וכדי להמחיש את הדברים שסיפרתי להם קודם לכן, הדגמתי בפני הנוכחים את התנוחה של האסיר בעת ההלקאה.

בעת היציאה מן הבלוק הייתה ביני לבין בתי רחל חליפת דברים, היכולה להעיד עד כמה רחוקים, אף אלה שלמדו על השואה ועל מוראותיה, מלתאר לעצמם את הדיכוי, האימה ופחד המוות, שהיו מנת חלקם של אסירי מחנות ההשמדה. הוויכוח התחיל מכך שאישרתי לה, כי אל בלוק 11 באתי בכוחות עצמי, כדי לקבל את המלקות, ולא הוּבלתי אליו בעל-כורחי. הינה הדברים כפי שהוקלטו באותו המעמד:

"קשה לי להבין את זה… אני פשוט לא יכולה להבין כזה דבר. לא, אני מתכוונת, לא [על הליכתך] עד הבלוק. הגעת לבלוק… כשראית את המיטה הזאת [הכוונה לדרגש, שהוזכר לעיל]… מה הייתה ההרגשה שלך? צעדת אל המיטה, וזהו?"

"כן."

"זה – אני לא יכולה להבין זאת."

"צעדתי ישר לדוכן. כמו, תתארי לעצמך שמישהו נידון למוות… גם-כן לא גוררים אותו, הוא הולך שמאל-ימין יפה מאוד, דוחפים אותו אולי. אך פה, לא היה צורך. ידעתי שאני מקבל 25 מלקות. לא ידעתי מה שיכול לקרות הלאה, אבל לא היה לי ספק, שלא הולכים לעשות לי משהו אחר. פשוט, זה כאילו היום את באה לבית-משפט, ונותנים לך קנס, ושולחים אותך לבית-הסוהר. אז מה את עושה? גוררים אותך למכונית? לא! את הולכת ועולה למכונית האסירים, ונכנסת לבית-הסוהר. פשוט מאוד… ."

"תראה גדעון," פנתה בִּתי בהתרגשות רבה לאיש גלי-צה"ל, גדעון גרייף, שהיה האחראי להכנת המִשדר על המסע, "יצאנו עכשיו מהמקום, שאבא קיבל את המכות. אני בתור בחורה, אישה, שגדלה במקום חופשי, ואני מטבעי טיפוס די מרדן, אני לא יכולה להבין את הדברים האלה. ושום דבר מכל השלושה ימים האלה, שאנו מסתובבים פה, לא יחדיר לי את זה לתודעה. זה… אי-אפשר להבין… אי-אפשר להבין שאנשים… זאת-אומרת, הם ידעו למעשה, שאין להם ברירה… הם הלכו וקיבלו את המכות וכל מה שכרוך בכך… אותי זעזע דבר אחד, והוא עומד לנגד עיניי מהרגע שהתחלתי את הביקור פה… אנו שמה… היינו בפני הדגם של הקרמטוריום, ופעם ראשונה, למרות שראיתי צילומים לפני… פעם ראשונה חדר לי לתודעה… הנה אני רואה דמויות עומדות שם… הצבתי את עצמי במקומן… ראיתי בחורה צעירה עומדת שם… ואני מנסה לחשוב במקומה… מה היא לעזאזל חושבת… היא ליד אִמה, עומדת. נאמר שאני במקום האחות של אבא, אסתר, זיכרונה לברכה. על מה הם חשבו באותו רגע?… מה הם הרגישו?… איך הם בכלל הצליחו לשלוט בעצמם?…"

"הם לא ידעו מה קורה," כך אני. "את לא תופסת?"

"אני לא תופסת. הייתה שם דמות של אימא והחזיקה תינוק-עולל ביד ועוד שני ילדים עמדו לידה… ואני פשוט, אני כל הזמן אומרת… אלוקים!… אני אימא לשלושה ילדים, אם אני הייתי עומדת שם, ואפילו… אני לא יודעת… אני לא מוצאת מִלים… אני לא יודעת… אני חושבת שהייתי מתפוצצת… כל הזמן אני חושבת, אם הילדים היו שואלים אותי משהו, מה יכולתי לענות להם?… הרי אלה ילדים קטנים… הם מַפנים את פניהם הרכות מול הפנים שלך וכל אחד אומר: אימא… מה קורה לנו?… לאן אנחנו הולכים?…למה כל האנשים  עירומים?… למה הם מסתכלים עלינו?… עומדת אימא עירומה עם הילדים שלה, עם כל המבושים… אין לה שום אפשרות לכסות את עצמה… זה כל-כך… זה נורא מבייש, זה מביך… זה כל מה שלי כל הזמן עומד נגד העיניים… כל הזמן אני רואה את הדבר הזה."

"אז אני אומר לך, שאני מתאר לעצמי, שאלה שבאו מיוון, בכל אופן, עד שבאו לאושוויץ לא ידעו מה קורה איתם. וגם אחרי שירדו מהקרונות, ואני מניח, שעד הרגע שהכניסו אותם לתאי הגזים, לא ידעו מה מצפה להם. הגרמנים היו הרי מומחים לתעמולה. הם בין היתר היו גם מומחים להטעיה, להפצת סיפורי בדים, וכל מה שאת רוצה… ואני יודע מעצמי, קודם כל, וכבר סיפרתי על כך, שעד שלא… שרק כעבור חודש וחצי או חודשיים, שהייתי פה, רק אז התחלתי בפעם הראשונה להבין שבכלל… שרוצחים אנשים, או לשמוע, ולא רציתי להבין.  רק אחר כך הבנתי… רק אחרי שבן-אדם היה כבר במחנה והוא איש המחנה, הוא יודע, הוא מרגיש, שפה אין לו שום ברירה, אלא רק להיות ממושמע. אין פה מרד… יכול להיות שמישהו חשב על זה… אולי פולנים-נוצרים, שיכלו לברוח מפה ולהסתתר, אולי חשבו על דברים כאלה, ואומרים שהיו כאלה, אבל מניסיוני היו מעטים מאוד. ואני אומר, יהודי מיוון (אולי לגבי יהודים מארצות אחרות היה הדבר שונה), שלא ידע את השפה – ואנחנו אפילו לא ידענו אידיש – אי-אפשר היה שיחשוב אף לרגע אחד, שיחשוב שהוא יוצא מפה, בורח או מורד. מרד בתוך המחנה… אתה לא מספיק לנשום ואז אתה מחוסל במקום. כמובן, היום שאנחנו עם חופשי ויש לנו ניסיון אחר, ועכשיו  י ו ד ע י ם   ל ב ט ח   כ י   ב כ ל ל   ה י ו   ה ו ר ג י ם… ההתייחסות היא בכלל אחרת. כן, אז יכול להיות, שאם היום הייתה איזה תופעה כזאת, שגרמנים כבשו ארצות, וכאילו רוצים להעביר את היהודים למקומות אחרים, ייתכן שרבים היו בורחים, היו מתמרדים עוד ל פ נ י שייקחו אותם למחנה. ברגע שאדם במחנה, אין עוד מה לעשות. היית עבד!… לפי מושג העבדות החמור ביותר, שיכול להיות. אומנם לא היינו קשורים פה בידיים וברגליים, אבל פה זה היה יותר מודרני… היו מסביב גדרות-תיל מחושמלים, ולא היה צורך לקשור את הידיים והרגליים."

 שוליית זגג וצַבָּע

השבוע שלאחר קבלת המלקות, היה בעבורי השבוע הקשה ביותר מן הבחינה הפיסית מאז שהביאו אותי למחנה. העבודה הקשה בקומנדו העונשים, בתוספת הכאבים מהמלקות עם כל תנועה שעשיתי, התישו את כוחותיי במידה, שלא ידעתי כמוה לפני-כן. חלפו עוד ימים מספר ואז קרה הבלתי-יאומן: חברי ביניו הצליח, למזלי הטוב, לחלצני מקומנדו העונשים. כיצד הצליח בכך? לדבריו, בעזרת מכריו. מכיוון שלא היה זה דבר של מה-בכך, מותר להניח, כי מכריו אלה החזיקו בעמדות חשובות במחנה, וכי הוא עצמו היה בעל השפעה עליהם.

       הועברתי לקומנדו Bauleitung. בעבודתי הראשונה בקומנדו זה שימשתי שוליה של זגג, אולי הזגג היחיד במחנה, שנשא את התואר מייסטר, דהיינו אומן. תפקידו היה להתקין שמשות, אם בבלוקים של המחנה ואם בבתיהם של אנשי ה-ס"ס, ששירתו במחנה והתגוררו עם בני משפחתם בעיירה אושוויץ. מה שהיה מוטל עליי לעשות בתור שוליה, היה לשאת את כלי-העבודה של המייסטר ושמשות חדשות. לצורך אחרון זה שימשה תיבה מלבנית בעלת רצועות, אותה נשאתי על גבי.

       כאשר עבדנו בעיירה אושוויץ, שאליה היינו הולכים דרך השדות מרחק הליכה של שעה בערך, וכשחזרנו  משם אל מחנה המגורים, ליווה אותנו חייל חמוש. היה זה לעיתים קרובות חייל מבוגר שהשתייך לWehrmacht-, דהיינו לצבא הגרמני, ולא לס"ס. דבר זה היווה אישור לשמועות, שהתפשטו מזה חודשים אחדים במחנה, ועודדו את רוחנו במידת מה, כי צבא גרמניה נחל מפלות כבדות בחזית הרוסית, ונמצא בנסיגה.

       היו מקרים שבהם משפחות ה-ס"ס ניצלו אותנו, את הזגג-האומן ואותי, לביצוע עבודות-בית שונות, כגון ניעור שטיחים, שטיפת רצפות, פינוי זבל וכדומה, זאת תמורת דברי מזון שונים, כמוהם לא היו מצויים במחנה. היה זה, כמובן, יתרון גדול. ב"מקצועי" זה עבדתי ימים מספר, עד שהעבירו אותי, מסיבה לא ידועה לי, לקומנדוMalerei Bauleitung, שעסק בעבודות שונות של צביעה במבנים.

       זכרונות קלושים שמורים עימי מעבודתי בקומנדו זה. המעט שאני זוכר הוא, כי גם במסגרתו יצאנו לעבוד מחוץ למחנה המגורים, וכי עסקתי בו בעבודות שונות: בהובלת מים להכנת תערובת של סיד או של צבע, בסיוד ובצביעה, בניקוי כלים וכיוצא באלה. לפעמים עבדנו ביחד עם אסירות מקומנדו, שעסק גם הוא בעבודות אחזקה, דבר שהיה חידוש בשביל רובנו, שלא היינו בקרבת נשים כמעט שנתיים. בקומנדו זה עבדתי עד שהופסקה כליל היציאה לעבודה, והחלו ההכנות לפינוי המחנה – בתחילת ינואר 1945 – עם התקרבותו של הצבא האדום.

 לפני פינוי אושוויץ

הימים שלפני פינוי המחנה, היו לגבינו האסירים ימים של ציפייה ושל תקווה, כי לא רחוק היום והסיוט והסבל יסתיימו. רגשות אלו התחילו למעשה להתעורר כמה חודשים קודם לכן עם התגברות הידיעות והשמועות, שנתמכו על-ידי אירועים שונים בשטח ועל-ידי עצבנותם והתנהגותם של אנשי ה-ס"ס, כי מצבו של הצבא הגרמני הלך ורע מיום ליום.

       אחד הגורמים שהצביע על מצב הגרמנים, היה האזעקות שהושמעו במחנה (על-ידי צלצול של הגונג) בתדירות הולכת וגדלה. מהן יכולנו להסיק, שמטוסי בעלות-הברית הרבו לטוס בסביבה. פעם אחת אף הופצץ שטח כל שהוא בקרבת מחנה המגורים – דומני שגם מחנה הנשים עצמו – והיו הרוגים ופצועים רבים בקרב האסירים.

       והרי סיפור מאחת האזעקות. אך לפני זה, הקדמה. באולם שבו התגוררתי היו גם אסירים "עשירים", אשר החזיקו מצרכי מזון בתוך ארונות שהוקצו להם. באחד הימים, שלא יצאתי לעבודה, והועסקתי בניקיון באולם המגורים, שמתי לב כי מנעולי הארונות היו פשוטים, וניתן היה לפתוח אותם במסמר או אפילו בלהב של סכין. חשבתי על האפשרות לפתוח את אחד הארונות ולקחת ממנו מצרכי מזון. ואולם, הדבר היה כרוך בסיכון רב, כי ברור היה שעם התגלות הדבר, החשד היה נופל עלינו האסירים, שעבדנו באותו היום בחדר, והיינו נענשים באופן חמור (מי שנתפס בגניבה, בנוסף לעונש הרשמי, היה מקבל מכות רצח מזה שממנו נגנב הדבר ומחבריו). ויתרתי אז על הרעיון.

       אחזור עתה לעצם הסיפור. היה זה לאחר רדת החשיכה, כאשר נשמע גונג המחנה, שבישר על אזעקה. כל האורות כבו; הייתה האפלה גמורה. בִּן-רגע עלתה במוחי המחשבה, שזו ההזדמנות לפרוץ את אחד הארונות. בלי להתמהמה ניגשתי אל אחד הארונות הקרובים למיטתי, הכנסתי אל תוך המנעול את הידית המושחזת של הכף שלי, ששימשה לי גם כסכין, פתחתי את דלת הארון, הושטתי יד, לקחתי את הדבר הראשון שבה תחת ידי – אינני זוכר מה זה היה – סגרתי את הדלת והמנעול, חזרתי אל מיטתי ואכלתי-בלעתי את מה שלקחתי. לאחר שניתנה אות ההרגעה והודלקו האורות, נשמעו לפתע צעקות וכללות בפולנית. ברור היה, כי בעל הארון גילה שנגנב ממנו מזון. לצעקותיו של האיש הגיע לאולם הבלוקאלטסטר מלווה באחדים מעוזריו. פקדו על כולנו לעמוד ליד המיטות וערכו חיפושים מדוקדקים מאסיר לאסיר. ואולם, את מה שכבר נכנס אל תוך הקיבה שלי, לא יכלו כמובן לגלות.

       בתחילת ינואר 1945 היה ברור, כי החזית התקרבה מאוד אל המחנה. אי-סדר מוחלט השתרר בו, שלא ברצון הגרמנים וגם לא אופייני להם. נפרץ המטבח, נפרצו מחסנים שונים, במיוחד מחסני מזון. כבר לא הייתה חלוקת מזון מסודרת, ואיש איש חטף והוציא מהם כפי יכולתו. זרימת המים בברזים נפסקה גם היא והתחלנו שותים מים מינראליים מבקבוקים שהיו במחסנים. ביניו ואנוכי, כמו רבים אחרים, השגנו דברי לבוש אזרחיים מאחד המחסנים שנפרצו, ולבשנו אותם מתחת לבגדי האסירים, למקרה שתינתן לנו ההזדמנות לחמוק מעיניהם ומפיקוחם של חיילי ה-ס"ס. אני השגתי גם זוג נעלי-עור גבוהות, מציאה חשובה ביותר, וכך נפטרתי מן הנעליים בעלות סוליות העץ, שנעלתי אותן זה חודשים אחדים, שהקשו מאוד-מאוד על ההליכה.

       בשבוע השני של החודש רבו האזעקות, ולעיתים קרובות נשמעו בחלל האוויר הדים של ירי תותחים. התקווה לשחרור הגיעה לשיאה. אך אז הודיעו לנו, כי נפונה מן המחנה. גם נודע לנו, כי מן המחנות המסונפים לאושוויץ I החלו לצאת משלוחים ליעדים בלתי-ידועים.

       ביניו ואני אזרנו אומץ ממצב התוהו-ובוהו הכללי, וגמרנו אומר לחפש מקום מחבוא, שבו נוכל להסתתר ולהתחמק מן הפינוי. לצורך זה סיירנו במקומות שונים במחנה, שהיו מוכרים לביניו מתוך עבודתו, וניסינו להעריך את הסיכויים, שלא נתגלה בהם אף בחיפוש מדוקדק.

       לשלטונות המחנה לא הייתה, כמובן, כל כוונה לאפשר למי מאיתנו, האסירים, לחמוק מידיהם. פעם בפעם הם הוציאו הוראות שונות, אשר הורו לנו כיצד לנהוג. יחד עם אלו, וכדי להדגיש שהם שולטים במצב, הסתובבו אנשי ה-ס"ס ללא הרף לאורכו ולרוחבו של המחנה, כדי להפגין נוכחות ולהטיל מורא. במיוחד אני זוכר את אחד מהם, קאדוק היה שמו – איש אכזר מאוד, סדיסט, שקומתו הגבוהה הייתה בה, כדי להוסיף לפחד שהוא הישרה במעשיו על סביבתו. הוא שימש בתפקיד של Rapportführer – קצין ממונה על מסדרי הנוכחות, או קצין משמעת. באותם הימים הוא התהלך במחנה עם זוג כלבים אימתניים גדולים, והזהיר את כולנו, כי ידוע לו שישנם כאלה, אשר הצטיידו בבגדים אזרחיים במטרה להסתתר או לברוח, אך איש לא יצליח בכך. יהיה זה בהשפעת האיש, או בהשפעת העובדה, שלא השתכנענו, כי מקומות המחבוא האפשריים, שבהם ביקרנו, יהיו בטוחים דיים, ולא יתגלו אף בעת חיפוש בעזרת כלבים, כפי שהנחנו שזה יקרה, החלטנו בסופו של דבר להצטרף אל אחת משיירות המפונים וללכת אל הבלתי-נודע. החלטה גורלית זו גרמה לי להתנסות בחודשים שלאחר מכן, עד ליום השחרור ממש, בייסורים ובסבל, אשר לא ידעתי כמותם במחנה אושוויץ, שקרבו אותי, לא אחת, עד שערי מוות.

       ביניו ואנוכי הצטרפנו לטרנספורט, אשר עזב אחרון את מחנה אושוויץ בצהרי יום א' ה-21 בינואר 1945. הדבר אושר לי על-ידי אחד מפקידי המוזיאון הממלכתי של אושוויץ בעת ביקורי בו, בהתבסס על כרטיס אישי ממחנה מאוטהאוזן, שנמצא בארכיון של אושוויץ, ובו הפרטים הבאים:

116505	[המס'   האישי שלי במאוטהאוזן]
GR. JUDE	[יהודי מיוון]
25 JAN 1945	[תאריך ההגעה למחנה מאוטהאוזן]
AELION
MORITZ
SALONIKI
MALER	[צַבָּע, המקצוע האחרון שלי באושוויץ]
MOS.	[בן דת משה]
LEDIG	[רווק]

 שחרור אושוויץ

                  מחנה אושוויץ שוחרר על-ידי הארמיה ה60- של החזית האוקראינית הראשונה של הצבא האדום ביום 27 בינואר 1945, בסביבות השעה שלוש אחה"צ, שישה ימים לאחר שאנו עזבנו. במחנה הראשי ובמחנות המסונפים לוֹ נותרו, לאחר הפינויים בימים 17 – 23 בינואר 1945, 8,500 אסירים בערך – חולים וכאלה שלא היו מסוגלים ללכת – אותם התכוננו הגרמנים לחסל. עקב התרופפות המשמעת בקרב אנשי ה-ס"ס, שנותרו במחנה, וההתפוררות והפאניקה בשורות הכוחות הגרמנים הנסוגים, ניצלו בערך 7,800 מן האסירים (כ- 700 – אחרים עוד הספיקו הנאצים לטבוח).

לאחר שחרורי בחודש מאי 1945 נודע לי, כי בין אלה ששוחררו באושוויץ נמצאו כמה אסירים, שהצליחו להסתתר במחבואים שונים בתוך המחנה, ביניהם שני תאומים יהודיים מיוון שהכרתי, אשר חזרו ליוון זמן קצר לאחר שחרורם. בין היתר סופר, כי כדי למנוע את האפשרות שיתגלו על-ידי הכלבים, פיזרו המסתתרים פלפל בסביבות מקום המחבוא. אודה, כי על כך לא חשבנו חברי ואני.

 אחרית דבר

                  על הקורות את סולטנה טבת נודעו לי פרטים אלה במכתב מיום 30.12.2008 מהמוזיאון הממלכתי אושוויץ-בירקנאו: היא נמצאה במחנה אושוויץ עד ה-18.1.1945, אז היא הועברה למחנה הריכוז רוונסבריק (Ravensbrück), ובהמשך למחנה המשנה נוישטט-גלווה (Neustadt-Glewe). היא שוחררה בחודש מאי 1945. עד לקבלת המסמך סברתי, כי לא שרדה, ופעמים רבות תהיתי, אם גם היא נענשה בעקבות המכתב, ואם היה בכך, כדי לחרוץ את גורלה.

באשר לאברהם כהן, באחד המסמכים, שקיבלתי מארכיון "יד ושם" מוזכרת עדותו מיום 24.11.1944, ובמסמך אחר, כי בספטמבר 1945 נסע ליוון.

         לגבי שניהם אומר, כי לא ידוע לי אם נענשו בעקבות פרשת המכתב. ניתן למצוא נחמה בעובדה, שאם אכן קרה הדבר, הם הצליחו  להתגבר על כך, ושרדו.

         על קאדוק קראתי לפני כמה שנים באחד העיתונים, כי נתפס, נשפט בגרמניה המערבית ונדון למאסר של שנים אחדות, עונש קל מאוד לדעתי, בהתחשב באכזריותו ובמעלליו של חיית-אדם זה.

הפרק המקורי נכתב במרס 1990

  

כי חילצת נפשי ממוות (תהלים קט"ז, ח')

פינוי אושוויץ. צעדת המוות

הפינוי הסופי של מחנה אושוויץ I ושל מחנות הלוויין שלו, נערך בימים 23-17 בינואר 1945. בכל יום ויום הוצאו מהמחנה משלוחים של אסירים, שהובלו אל עבר יעדים שלא היו ידועים, כמובן, לאלה שנשארו בינתיים במחנות.

       במקום אחר סיפרתי על האווירה, אשר שררה במחנה שלנו באותם הימים: על התוהו-ובוהו הכללי, שבא לידי ביטוי בפריצת המחסנים, באי-יציאה לעבודה ובשוטטות החופשית של האסירים בתחומי מחנה המגורים; על התנהגותם ועל מעשיהם של אנשי ה-ס"ס; על שמחתנו בהיווכחנו, כי השמועות שהתהלכו זה כמה חודשים על תבוסות הגרמנים ועל נסיגתם בפני הצבא האדום הלכו והתממשו; על התקווה שפיעמה בלבנו, כי הינה מגיע יום השחרור; על המחשבה, של חברי בנימין (ביניו) מיז'אן ושלי, שלא להתפנות מן המחנה ועל חיפושינו אחר מקום מסתור בו; ולבסוף על זניחת התוכנית מפחד שניתפס ועל הצטרפותנו למשלוח, שעזב את המחנה, ביום ראשון, ה-21 בינואר, בצהריים.

       לקראת העזיבה הצטיידנו, חברי ואני, לבד מן הבגדים חמים ומנעלי העור החדשות (שלקחנו מן המחסנים שנפרצו), גם בשמיכה או שתיים, במזון ובבקבוקי מים מינראליים, שאותם צררנו בתוך תרמיל גב.

       היציאה ממחנה המגורים הייתה ביחידים או בקבוצות קטנות, לא באופן מאורגן. כמו שאר העוזבים עברנו דרך המטבח, ולאחר שקיבלנו בו לחם ובקבוקים של מים מינראליים, צעדנו אל עבר שער המחנה שבקרבת מקום, השער הנושא את הכתובת שכה תיעבנו: ARBEIT MACHT FREI. את השער עברנו הפעם שלא בסך ובלא להסיר את כומתותינו. איש ס"ס, אשר עמד ליד השער, ספר את היוצאים. בהמשך עברנו בין שתי שורות של חיילי ס"ס, שניצבו ברווחים זה מזה משני צידי הדרך, ועל-ידי כך התוו את הכיוון אל השטח, שנקבע כמקום לריכוז המפונים.

       מקום הריכוז, שהיה מוקף באנשי משמר, התמלא אט-אט אסירים, שנשאו עימם את חפציהם, מי בתרמיל-גב ומי בחבילת-יד. אחדים, היותר "עשירים", נשאו עימם גם תרמיל וגם חבילה. בין הנאספים במקום בלטה פה ושם קבוצה קטנה של אסירים, המכונסת מסביב לעגלה, מסוג עגלות העץ בנות ארבעה גלגלים ויצול-כיוון ארוך, שהיו בשימוש במחנה לצורכי העברת משאות (האסירים תפסו את מקום בהמות-המשא). חזותם של אסירים אלה העידה עליהם שהם שייכים למעמד של המכונים "פרומיננטים", עימו נמנו ותיקי האסירים ובעלי-המשרות החשובות במחנה, ביניהם ראשי קבוצות העבודה (קאפוס), ראשי הבלוקים (בלוקאלטסטר) ועוזריהם, בעלי-מקצוע בתחומים מיוחדים, ועוד. לאסירים אלה – רובם גרמנים, אך גם בני עמים אחרים, בדרך-כלל נוצרים – ניתנו זכויות מיוחדות על-ידי שלטונות המחנה, יהיה זה בתחום המזון, או בתחום הלבוש (בגדי האסיר שלהם נתפרו בידי חייט), או בהרשאה לצבור "רכוש". על העגלה, שברשות כל קבוצה כזו, יכולתי לראות שפע של דברי מזון לצד שמיכות וחפצים רבים אחרים, שאסיר פשוט היה יכול רק לחלום עליהם.

       מזג האוויר היה קר מאוד, מעלות רבות מתחת לנקודת הקיפאון. הכול היה מכוסה שלג, אף כי בעת ההתכנסות הוא פסק מרדת וקרני שמש, שלא חיממו, פרצו פה ושם את העננה הכבדה.

       כאשר הסתיים ריכוז האסירים ניתנה הפקודה לצאת לדרך. אנו האסירים והחיילים המלווים החילונו לנוע אל מחוץ למקום הריכוז, וכעבור זמן לא רב עלינו על כביש, אשר הוביל לכיוון כללי מערבה, כפי שיכולתי לשער. תוך כדי כך נוצרה שדרה אחת ארוכה, שבתווך שלה האסירים – להערכתי כמה אלפים – ומשני צדדיה 200-150 אנשי ס"ס חמושים. ההתקדמות הייתה בקצב מהיר באופן יחסי. השעות חלפו בזו אחר זו, הלילה הלך והתקרב. ירידת השלג התחדשה ורוח קרה נשבה. מובן, שלא אמרו לנו ולא ידענו מה תוכנית המסע, לאן מועדות פנינו, מה עומד לקרות בשעות ובימים הקרובים.

       ככל שעבר הזמן מאז תחילת המסע, החלו להתגלות, ובהדרגה להתרבות, מקרים של אסירים, שלא יכלו לעמוד בקצב ההליכה. אלה, כפעולה ראשונה, נפטרו מחלק מחפציהם, ולעיתים מכולם, בין אם על-ידי זריקתם מעליהם ובין אם על-ידי מסירתם לאדירים אחרים, שהיו מוכנים לקבלם. פה ושם היה אפשר לראות אסירים האוספים את החפצים הזרוקים.

       צעקותיהם של השומרים בסוף השדרה תכפו ורבו, דבר שהעיד על כך, כי מספרם של אלה שהשתרכו ופיגרו גדל שם בהתמדה. החל מרגע מסוים נשמעו יריות מפעם לפעם. לא היה כל ספק, כי היריות כוּונו אל האסירים, שלא היו מסוגלים ללכת עוד, ונשרו מן השורות.

       חברי ביניו ואנוכי צעדנו יחדיו, זה בצד זה. מחשבותינו היו מרוכזות במאמץ ההליכה ומיעטנו בשיחה. בשלב מסוים הרגשתי, כי ההליכה כבדה עליו. קצב הליכתנו הואט, דבר שגרר אחריו פיגור לאורך השורות. ברגע מסוים הוא הודיע לי, כי הוא מרגיש, כי נשימתו קצרה עליו, וכי בקרוב לא יהיה מסוגל להמשיך ללכת. ער לסכנה הכרוכה בכך, פתחתי בדברי עידוד והפצרתי בו שיעשה מאמץ להתגבר. גם הצעתי לו לקחת ממנו חלק מחפציו. תחילה הוא סירב, אך כאשר הוא עצמו נוכח לדעת כעבור זמן, כי אין בכוחו לשאתם עוד, העביר אליי חלק מדברי המזון ומן הציוד שהוא נשא, ואת שאר חפציו השליך. נראה היה, כי הדבר הקל עליו. המשכנו ללכת. ואולם, בטרם יחלוף זמן רב, הוא שב להתלונן. ברור היה בעליל, כי מצבו נעשה קשה יותר, ולא הופתעתי כאשר אמר לי, שהוא רוצה לעזוב את השורות ולהתיישב בצידי הדרך. שנינו ידענו מה משמעות הדבר. כדי למנוע זאת ממנו, השלכתי את הציוד – ציודו – שנשאתי בידי הימנית ולאחר שמתחתי את זרועי זו תמכתי בו בחוזקה, תוך שאני מסייע לו ללכת. בד בבד עם זאת, ולצד דברי עידוד נוספים, תיארתי בפניו את הצפוי לו, אם יפסיק את הליכתו. העלאת סכנת המוות בתודעתו, כך קיוויתי, תפיח בו כוח, ותדרבן אותו להגביר מאמץ. הדבר לא עזר. בו בזמן הרגשתי שאני עצמי לא אוכל להמשיך ולתמוך בו לאורך זמן.

       עלה אז בדעתי, כי יש סיכוי להצילו, אם אצליח להעלותו על אחת העגלות של ה"פרומיננטים". וכך, ניגשתי אל הקבוצה הראשונה שנקרתה לידינו והצעתי לאנשיה, כי ירשו לחברי לשבת בעגלתם ובתמורה אשתתף בדחיפתה. הניסיון לא נשא פרי. אנשי הקבוצה פשוט גירשו אותנו. ביודעי, כי זו הברירה היחידה, המשכתי לנסות אצל קבוצות אחרות. המזל האיר לנו פנים ואחת מהן נעתרה לבקשה. עזרתי לביניו לעלות על העגלה, החזרתי אל תוך התרמיל שעל גבו את מצרכי המזון שהעביר אליי קודם לכן והצטרפתי לדוחפים. כעבור זמן, אינני יודע מדוע, גירשוני אנשי הקבוצה מקרבתם. התרחקתי אומנם מהם, אך המשכתי לצעוד במקביל להם. ואולם, בהדרגה השתלטה עליי עייפות והתחלתי לפגר בהליכתי. דבר זה, והחשיכה שירדה בינתיים, הביאו לידי כך שאאבד קשר-עין עם העגלה, שנסע בה חברי. יריות, שנורו פעם בפעם, הפיחו בי כוח מחודש, והמריצו אותי להחיש את הליכתי ולנוע קדימה לעבר ראש השדרה, למרות הקשיים שבהליכה בשלג, שלא חדל לרדת אף לא לרגע אחד, והקור העז עם הטמפרטורה הנמוכה עשרות מעלות מתחת לאפס. בעת הליכתי לא הפסקתי להעיף מבטים אל העגלות, שעל פניהן חלפתי, בניסיון לזהות את העגלה, שבה השארתי את ביניו קודם לכן. כסיוע לחיפושיי הייתי גם קורא בשמו בקול רם. כל עגלה שראיתי, דימיתי כי היא זו שחיפשתי, והייתי בטוח, כי הינה-הינה אראה אותו. פעם אחר פעם התאכזבתי. כעבור ניסיונות אחדים החלה להתעורר בי דאגה לגורלו של חברי, שגברה ככל שחיפושיי לא הוכתרו בהצלחה. מחשבות רעות עלו במוחי, שכולן סבבו סביב האפשרות, כי חברי הורד-נזרק מן העגלה שבה נסע, ומאחר שלא היה מסוגל ללכת, נטש מרצונו את השורות, או שבפיגורו הגיע לסוף השדרה, ובשני המקרים נורה על-ידי חיילי המשמר, שמסביבנו. קולות היריות, שלא פסקו להדהד, תרמו להתחזקות סִברתי, שאכן זו הייתה מנת חלקו של חברי.

       כל אותה העת המשכתי בהליכתי. ככל שחלף הזמן גבר הקושי שבהליכה, ויחד עימו ההתלבטות, בין השלכה של פריטים נוספים של הציוד שנשאתי עימי – אפילו דברי מזון – ובכך לחסוך בכוחי, לבין שמירה עליהם לשימוש בהם בימים הבאים, שלא ידוע היה מה יֵלדו, במחיר של היחלשות נוספת.

       בסמוך לחצות הלילה הגענו למקום כלשהו, שיועד לשהייה בו בלילה. בחושך הבחנתי שהייתה זו חצר גדולה מוקפת בניינים אחדים. פקדו עלינו להתארגן בהם ללינת לילה. היה חושך מוחלט, שהִקשה על האסירים המתרוצצים למצוא מקום מוגן ככל האפשר מפני הרוח והשלג, כדי להניח את הראש. באשר לי, זכוּרני, כי נדחפתי-נכנסתי אל אולם-מחסן רחב ידיים בקומת הקרקע של מבנה דו-קומתי, אשר התמלא חיש מהר עד אפס מקום. הרצפה, כך הרגשתי, הייתה מכוסה שכבת קש. התיישבתי במקום כלשהו. הורדתי מעליי את תרמיל הגב, הוצאתי ממנו שמיכה והתכרבלתי בה. ניסיתי לפשוט את אבריי. דחיפות שכניי לא אפשרו זאת, והיה עליי לוותר על כך. הנחתי את תרמילי למראשותיי, כדי שישמש לי מעין כרית. ואולם, משעלו מתוך החשיכה זעקותיו וצריחותיו של אסיר פה אסיר שם, שגנבו ממנו משהו, או שניסו או שניסו לגנוב ממנו, התעוררה בי המחשבה, כי קיימת סכנה גדולה, שתרמילי ייגנב, אם אך אירדם. כדי למנוע זאת הכנסתי את התרמיל מתחת לשמיכה והצמדתי אותו אל גופי, למעשה שכבתי עליו, עם כל חוסר הנוחות שבדבר. מפחד מפני גניבתן גם לא חלצתי את נעליי, דבר שהיה דרוש ביותר, הן כדי לתת מנוחה לרגליי העייפות והן, ובעיקר, כדי להוציאן מקיפאונן.

       למרות הדוחק הרב ואי-הנוחות שקעתי בתרדמה, אף כי התעוררתי מפעם לפעם, ככל הנראה. עם אור ראשון העירו אותנו והורו לנו לצאת אל החצר ולהתכונן להמשך ההליכה. בקושי רב פקחתי את עיניי. היה לי קשה מאוד לקום. התרוממתי תחילה על ברכיי ולאחר מכן עמדתי על רגליי. בהרגשת רווחה נוכחתי לדעת, כי כל ציודי עימי. קיפלתי את השמיכה שלי והכנסתי אותה אל תרמיל-הגב, שאותו העמסתי על כתפיי. פניתי אל עבר היציאה מן האולם.

       לפתע פתאום, להפתעתי הגדולה והמאוד נעימה, נגלה לנגד עיניי במרחק לא גדול ממני חברי ביניו. נדרשו לי שניות רבות לפני שהשתכנעתי מעל לכל ספק, שאינני טועה, שאכן חי הוא וקיים. אפשר לשער מה גדולה הייתה שמחתי. גם הוא שמח לראותני. התקרבנו איש אל רעהו. טפחנו זה על כתפו של זה, והיה בטפיחות אלו, כדי לבטא את כל מה שהרגשנו. ביקשתי, כמובן, לדעת מה קרה עימו. הוא הציע, לאור העובדה כי הצעדה עמדה להתחדש בכל רגע, כי נקדיש זמן לאכול משהו לפני כל דבר אחר, ותוך כדי כך הוא יספר לי את שקרה לו מרגע שנפרדנו. בעמידה, בין המון האסירים שגדשו את החצר, נגסנו לתיאבון מן הלחם ושתינו מבקבוקי המים, שהוצאנו מתרמילינו. על משקה חם, שכה השתוקקנו לו, שכה היה נחוץ בתנאי הקור ששררו בשטח, יכולנו רק לחלום. בעוד אנו אוכלים, תוך שאנו פוקחים עין ושומרים מכל משמר לבל יתחוב מישהו את ידו לתרמילינו, וגם מוכנים לסכל כל ניסיון מצד אסיר רעב לחטוף ממש מידינו את דברי האוכל שהחזקנו בהם, הוא פתח בסיפורו. הוא סיפר, כי לאחר שנסע במשך זמן מסוים בעגלה, שאליה העליתי אותו, הוא חש כי כוחותיו חוזרים אליו בהדרגה. אנשי הקבוצה, שהרגישו בכך, לא נתנו לו להמשיך בנסיעה על העגלה, והכריחו אותו לרדת ממנה ולהצטרף לדוחפים. בלית בררה הוא עשה כן, אך מכיוון שלא נדרש למעשה להשקיע מאמץ רב בדחיפת העגלה, מצד אחד, ובו-בזמן היא שימשה לו למשענת, מצד שני (וגם נחסך ממנו המאמץ לשאת על גבו את תרמילו, שהניח בעגלה), הצליח להתאושש לחלוטין. זמן לא רב לפני תום ההליכה של אותו היום הוא התחמק מן הקבוצה והתקדם לעבר ראש השדרה בהניחו, משום מה, ששם הוא יפגוש אותי, דבר שלא קרה. לסיום הוא אמר, כי לאחר מנוחת הלילה הוא חש, כי התגבר על  חולשתו, והוא יוכל להמשיך בהליכה ללא כל קושי. בסיפורו הוא מצא לנכון להדגיש, כי העלאתו על העגלה היא שהצילה אותו מן הגרוע ביותר, וציין בהערכה את מאמציי ואת חלקי בכך.

       יצאנו שוב לדרך. ביניו ואנוכי הלכנו זה לצד זה, שואבים עידוד מעצם הימצאותנו יחדיו. כמו ביום הקודם לא הרבינו לדבר, כדי להגן על עצמנו מפני השלג והרוח הקרה, שסטרו על פנינו. הקור היה עז ביותר, אם כי מאמץ ההליכה חימם במידת מה את גופנו. רגלינו קפואות היו, וכדי לחממן היינו רוקעים בהן תוך כדי הצעידה. השעות חלפו ועימן שבו ועלו המחזות של היום הקודם: אסירים הצועדים בקושי, כשהם נתמכים על-ידי חבריהם; אחרים, שלא עומד להם כוחם להמשיך בהליכה, עוזבים את השורות ונשכבים בשולי הדרך; צעקות אנשי הליווי, המדרבנים אותם להמשיך בהליכה; והיריות, היריות, המבשרות מוות.

       היה זה להערכתי קרוב לצהריים, ארבע-חמש שעות לאחר צאתנו לדרך, כאשר התחילו להתעורר אצלי קשיי נשימה, והליכתי כָּבדָה עליי עוד ועוד. מבלי לומר דבר לביניו המשכתי ללכת, מקווה שהתופעה תחלוף. ביניו, שתפס כי קורה לי דבר מה, התעניין לדעת במה העניין. עניתי לו, כי חולשה ועייפות משתלטות עליי, ואני מרגיש, כי לא אהיה מסוגל ללכת עוד זמן רב. בחילוף תפקידים לעומת היום הקודם, הוא התחיל לעודד אותי ולתמוך בי. הוא אמר לי, כי על-פי שמועה שעברה בין השורות, אנו אמורים להגיע בתוך שתיים או שלוש שעות לתחנת-רכבת ושם נועלה על רכבת, שתעביר אותנו הלאה. בד בבד עם זאת, הוא העמיס על עצמו חלק מחפציי, כדי להקל עליי גם באופן מעשי. לא אכחיש ששאבתי כוח מדברי חברי. המשכתי ללכת בקצב מתקבל על הדעת. ואולם לא לזמן רב. כוחותיי עזבו אותי בהדרגה ובהתמדה: מותניי היו מרוצצות, גווי התקפל. הליכתי הואטה עתה מאוד. פיגרנו לאורך השדרה והתקרבנו באופן מסוכן לקצה האחורי שלה. ביניו, תומך בי, משך אותי קדימה. עלה בדעתי להתיישב לכמה דקות על הכביש, כדי להחליף כוח. חברי התנגד לכך באומרו, כי אם אתיישב לא אהיה מסוגל לקום עוד, ובכך עלול אני להימצא בסופו של דבר מחוץ לשורות. מבלי שאמר זאת, ברור היה שהוא רומז לצפוי לי במקרה כזה.

       המצב היה לאחר ייאוש מבחינתי, כאשר חיילי הליווי הודיעו, כי מי שאינו מסוגל ללכת יועבר במשאית לתחנת-הרכבת, שהייתה מרוחקת קילומטרים אחדים מהמקום שנמצאנו בו. לצורך זה עליו לצאת מן השורה ולחכות עד שייאסף. לשמע הדברים נכנסתי לדילמה: מצד אחד, הייתה לי האפשרות להפסיק את הצעדה, שלא הייתי מסוגל להמשיך בה עוד, ולנסוע אל המקום המיועד, ובכך להינצל מן הגורל הצפוי לי, אך מצד שני, התעורר בי החשש שמא זו עוד אחת מתחבולות העורמה, שאותן נקטו הגרמנים למִנהגם. האם אין כאן שוב שימוש בשפת הרמייה, הנהוגה אצלם – שאותה למדנו להכיר היטב – אשר הציגה, לדוגמה, את העברתם של אסירים להמתה בתאי-הגזים כשליחתם לבית-הבראה? וכי ממתי החלו קלגסי הס"ס דואגים לחלשים? והלא כולנו ידענו, כי במחנות ההשמדה ובמחנות הריכוז הנאציים, מי שלא היה מסוגל לעבוד, אחד היה דינו – למות! האם אין אפוא הכוונה גם במקרה הזה לאסוף את כל החלשים, כדי לחסלם?

           לא התלבטתי זמן רב עד שגמלה בי ההחלטה, כי במצב הנתון לא נותרה לי כל ברירה אלא לצאת מן השדרה ולהתייצב בנקודת ההמתנה. בכך עמדתי להפר בפעם הראשונה את הכלל הבלתי-כתוב של "אל תתנדב ואל תסרב", שרווח בין האסירים ושעל-פיו למדתי לנהוג מן הימים הראשונים שנאסרתי במחנה. אינני זוכר, אם התייעצתי עם חברי לפני שקיבלתי את החלטתי, ואם כן מה הייתה תגובתו. אני חושב, שלו גם ניסה, לא היה מצליח להניא אותי מהחלטתי. ללא דיחוי יצאתי מן השורות והלכתי אל הנקודה שצוינה. עוד אחדים עשו כמוני. באשר לביניו, הוא המשיך בהליכתו. לאחר המתנה לא ארוכה במקום האיסוף, אכן הגיעה משאית, מסוג אלו שבשימוש הס"ס. זירזו אותנו לעלות עליה במהירות, והיא יצאה לנסיעתה. במשך כל זמן הנסיעה לא יצא הגה מפי איש. חוסר הוודאות בקשר ליעד האמיתי של הנסיעה הישרה מתח רב מאוד על כולנו. אך הינה, כעבור פחות ממחצית השעה, עצרה המכונית בכניסה לתחנת רכבת, שעל-פי מה ששמענו נמצאה בקרבת הגבול פולין-צ'כוסלובקיה [בשיחה עם אחד מעובדי המוזיאון הממלכתי של אושוויץ בעת ביקורי במקום הוא מסר לי, כי אחרי שעזבנו את אושוויץ התנהלה הצעדה שלנו לאורך מסלול בן 60  קילומטרים בערך, שעבר במקומות האלה: ,Brzeszcze  Wodisslaw ,Jaztrzebie ,Pawlowice ,Pszczyna. כאן עלינו לרכבת. אך ייתכן שהמשכנו עד Rybnik, במרחק של כעשרה קילומטר מ-Wodisslaw]. מיותר לומר, עד כמה רווח לכולנו. נצטווינו לרדת. במהירות הבזק ירדנו מן המשאית. אני, ליתר ביטחון, נבלעתי בין המון האסירים, מקבוצות צועדים אחרות, שגדש את התחנה. מן הרגע שלא נדרשתי עוד למאמץ ההליכה, ותוך כדי שאר ההתרחשויות, חזרו אליי כוחותיי אט-אט, וכעבור זמן מה חל שיפור בהרגשתי לא רק בגלל התאוששותי אלא גם, ובעיקר, בשל הסוף הטוב.

       לאחר שחלפו שעתיים בערך נכנסו אל התחנה ראשוני קבוצת הצועדים, אותה עזבתי לפני-כן. עמדתי והסתכלתי בבאים, מצפה לראות את ביניו. תוך כדי כך יכולתי להיווכח עד כמה קשה היה מצבם של רוב הצועדים. השורות התארכו עד מאוד. אסירים לא מעטים שירכו את רגליהם בכבדות ובמאמץ רב, כשהם נשענים איש על רעהו. רבים מהם לא נשאו עתה עימם כל מטען שהוא, עדות לכך, כי השליכו את חפציהם, כדי להקל על הליכתם.

       זיהיתי את חברי בין ההולכים, וניגשתי אליו. הוא שמח מאוד לראותני. גם אני שמחתי. הוא הודה, כי כאשר עזבתיו, כדי לנסוע במשאית, חשש מאוד, בעצם היה כמעט משוכנע, שלא יראה אותי עוד.

 ושוב ברכבת

ההמתנה בתחנת הרכבת התארכה שעות מספר. עד לבואה של הרכבת התיישבנו באחת מפינות התחנה בניסיון לסוכך על עצמנו מפני השלג והרוח. צפירה בישרה את בואה של הרכבת. באיטיות היא התקרבה ועצרה בתחנה, קטר שחור, הגורר שורה ארוכה של קרונות משא פתוחים, ללא גג. בהינתן האות עלינו על הקרונות. נדחסנו יותר מ-80 איש בקרון. הצפיפות הפעם נעמה לנו דווקא, כי היא סייעה לשמור על חום הגוף.

       הרכבת יצאה לדרכה. בעת הנסיעה בקרונות הפתוחים, המשימה, שלא נפלה בחשיבותה מזו של השמירה על המזון מפני גניבה, הייתה ההגנה על הגוף מפני הקור. בהקשר זה, הדבר החיוני ביותר שנתבקש היה מניעת הרטבתם של הבגדים על-ידי השלג, שירד ללא הפסקה. ביניו ואני עשינו זאת על-יד פריסת השמיכה, שנותרה לכל אחד מאיתנו, מעל לראשינו.

       השמועה אמרה, כי פנינו מועדות למחנה בשם Dachau בגרמניה, ויודעי דבר העריכו, כי הנסיעה תארך יומיים. בפועל נמשכה הנסיעה ארבעה ימים. זאת מכיוון שלעיתים קרובות, לרוב בלילות, עצרה הרכבת במשך שעות ארוכות בתחנות מסוימות, כדי לפנות את המסילות למעברן של רכבות אחרות, שנשאו חיילים וציוד צבאי – כפי שיכולנו לראות כשהוצאנו את ראשינו מתחת לשמיכות והצצנו מעל לדפנות הקרון – שלהן הייתה, כמובן,

קדימות על-פני הרכבת שלנו. במשך כל ימות הנסיעה לא חולק לנו מזון ואף לא מי שתייה, ולא אופשר לנו לרדת מן הקרונות אפילו פעם אחת. לכאורה לא הייתה צריכה להיווצר בעיה כלשהי בקשר למים, כי הרי השלג היה מצוי בכל מקום ומקום, בהישג יד. ואכן, כל מי שלא נותרו ברשותו מים מינראליים (כזכור, לעוזבי אושוויץ חולקו בקבוקי מים כאלה), צרך שלג כדי להרוות צימאונו. כך עשינו חברי ואנוכי. אך דא עקא, "שתיית" השלג הייתה גוררת אחריה הרגשה של חום ושל יובש בפה ולא הקלה על הצימאון. באשר למזון, מי שאזלו אצלו המצרכים, ניצב בפני הבחירה לרעוב או לגנוב. אין פלא אפוא, כי ניסיונות הגניבה הלכו ורבו ככל שחלף הזמן. תנאי הצפיפות ששררו בקרון, יצרו כר נרחב נוח לכך. אף היו ניסיונות לחטוף אוכל ממש מפיהם של אלה, שהעזו לאכול משהו בפומבי. רצה המקרה, ובעת העלייה לקרון ביניו ואנוכי תפסנו מקום ליד אחת מקירותיו. בדיעבד התברר, כי לעובדה זאת היו השלכות מועילות לגבינו, מכיוון שהיא צמצמה במידה ניכרת את הגישה של הגנבים אלינו. מלבד זאת גם נקטנו צעדים, כדי להתגונן מפני סכנת הגניבות. את המזון שנותר לנו הצמדנו אל גופנו, מתחת למעילינו, וכאשר החלטנו לאכול משהו, עשינו זאת בזה אחר זה, האחד אוכל בעוד האחר פוקח עין על הסביבה.

       עוד ביום הראשון של הנסיעה מתו כמה אנשים בקרון שלנו. אלה הונחו באחת מפינות הקרון וכוסו בשמיכות, לא לפני שהאסירים שבקרבתם נטלו מהם כל חפץ מיטלטל. גם לאחר מכן היו כאלה שניגשו והוציאו מן הנפטר את נעליו או חלק לבוש אחר. במרוצת הנסיעה נערמו באותה הפינה של הקרון עוד ועוד גופות.

       כמה מִלים בעניין עשיית הצרכים. מכיוון שלא הוצב בקרון כלי קיבול כלשהו לצורך זה, כל אחד מאיתנו היה צריך לפתור את הבעיה  בכוחות עצמו. עניין ההשתנה לא הציב, למעשה, כל קושי מיוחד. הנזקק להטיל את מי רגליו עשה זאת בבקבוק ריק, שלו או של אחד משכניו, שאותו רוקן אחר כך מעבר לדופן של הקרון. לעומת זאת, הטלת צואה הייתה עניין הרבה יותר קשה ומסובך. מי שנצרך לעשות כן היה עליו להשתמש, בלית ברירה, בכלי הקיבול המתאים היחיד שבהישג-ידו – קערת המרק שברשותו. על גועל הנפש, המובן מאליו, שעורר הדבר, הקלה במידה מסוימת העובדה, שלא חולק מרק באותם הימים, ולא היה צורך להשתמש בקערה לצורכי אכילה. גם כך, התהליך כולו: עשיית הצרכים, ריקון הקערה ורחיצתה במי שלג נמס, הכול לעיני הסובבים, שלא נמנעו לבטא בקריאות את שאט נפשם בהגיע הריחות הרעים לנחיריהם. הדבר היה בלתי נסבל גם בשביל אסירים כמונו, שעדינותנו נתקהתה מן הסְבָלוֹת ומן התנאים הקשים של המחנה ושל הימים האחרונים. מצב דוחה זה היה, ללא כל ספק, הסיבה לכך שלא התעורר בי הצורך להטיל צואה במשך כל ימות המסע. ולא אטעה, אם אניח, כי דבר דומה התרחש גם אצל אחרים.

       חציית צ'כוסלובקיה, בדרך לאוסטריה (בינתיים נודע כי מקום היעד נמצא בארץ זו), התנהלה באיטיות וארכה שלושה מתוך ארבעה ימי המסע. מדי פעם בפעם, למרות הקור העז, היה אסיר זה או אחר מעז לצאת מתחת לשמיכתו ולעמוד על רגליו, כדי למתוח את שריריו. באותה ההזדמנות היו מתגלים לעין המסתכל, נופים לא רגילים ביופיים, כפרים, שדות מעובדים, חורשות, יערות, והרים – הכול מכוסה בשכבה לבנה של שלג. דבר שלא ניתן לשכוח היה המבטים של תושבי המקומות שעברנו לידם, שהיו מציצים הצצות חטופות ברכבת הנוסעת, ובמטענה האנושי. היו אלה מבטים עצובים, של השתתפות בצער, מלווים בהרגשה של חוסר אונים. אפשר היה לחוש, כי הם מודעים לחומרת המחזה, ולא היה ספק כי היו נכונים לסייע בכל כוחם, לו רק ניתנה להם ההזדמנות לכך.

       באחד הלילות, בזמן חנייתה של הרכבת, פילחו את החשיכה צעקותיהם של חיילים מן הליווי, שקראו: "עצור! עצור!", ומייד לאחריהן קולות של צרורות ירי. בו-ברגע צעקו-פקדו עלינו החיילים, אשר שמרו על הקרון שלנו, תוך שהם דורכים את נשקם, להשתטח על הרצפה. את קריאותיהם ואיומיהם הם כיוונו במיוחד כלפי אלה שעמדו או קמו על רגליהם, כדי לראות מה מתרחש בחוץ. אין צורך לומר, כי הציוּת היה מיידי. מובן, שלא יכולנו לדעת מה הביא להתפרצות, אך בשיחות שהתפתחו הועלתה ההשערה, כי היה ניסיון של אסירים לברוח. מאוחר יותר נודע, כי אסירים אחדים יוצאי צ'כוסלובקיה, אכן הצליחו לברוח. ולא היה ספק בכך, שנמצא מי שסייע להם להסתתר.

 בנקודה זו אני קוטע לרגע קט את סיפורי, כדי להתייחס לשאלה, שהופנתה אליי אין-ספור פעמים מאז השחרור: הכיצד לא ניסית לברוח? התשובה לכך היא, כי מלבד מעצור הפחד מפני עונש המוות, שאליו היה צפוי מי שנכשל בבריחתו ונתפס, הבריחה מן המחנות הגרמניים-הנאציים הייתה מעשה קשה ביותר לביצוע בהתחשב בשמירה הכבדה שהוצבה הן על המחנות והן על היחידים, כגון גדרות תיל מחושמלות, שנשלטו על-ידי מגדלי שמירה, שאוישו יומם ולילה; כלבי שמירה אימתניים, שאומנו לטרוף ממש אסיר שנגדו הם  שולחו; וליווי צמוד של היוצאים מחוץ לגדרות המחנה. ואולם, בהנחה שניתן היה להתגבר על כל אלה, רק לאסיר תושב הארץ שהיה מצוי בה המחנה, נותר סיכוי להצלחה – אף כי סיכוי קלוש ביותר – כי הרי הוא היה יכול ליצור קשר עם בני ארצו ולהיעלם בתוך אוכלוסייה אוהדת, במיוחד אם לא היה יהודי. דבר זה לא תפס לגבי אסירים שלא מבני המקום, כמונו היהודים מיוון, שלבד מהיותנו זרים לסביבה, אף את שפת הארץ לא ידענו.

 מאוטהאוזן (Mauthausen)

בהגיע הרכבת לתחנה הסופית של המסע, הורידו אותנו מן הקרונות. כמה אסירים מן הקרון שלנו נצטוו להוריד את הגופות, שהצטברו בו, ולהניחן במקום שצוין להם. כך היה גם בשאר הקרונות. ערימה גדולה נוצרה שם. מה נעשה בגופות לאחר מכן, אינני יודע.

       באשר לנו החיים, לאחר התהליך הרגיל של התכנסות, הסתדרות בשורות וספירה, התחלנו בצעדה אל עבר מחנה היעד, ששמו היה כפי שנמסר לנו, מאוטהאוזן, כשם העיר או העיירה שבקרבתה הוא שכן, 120 קילומטרים בערך ממערב לווינה, בירת אוסטריה. נמצאנו עתה בתוך-תוכה של אוסטריה, בלב ליבה של אוכלוסיה, שראתה עצמה חלק בלתי נפרד של האומה הגרמנית, ושברובה המכריע הייתה לא פחות קנאית-נאצית מתושבי גרמניה עצמה. הגברים, הנשים, בני הנוער ואפילו הילדים, שלידם עברנו, ניכר בהם שלא חשו רגשות כלשהם של השתתפות בצער, או אף של חמלה, בראותם – לא יכלו שלא לראות – את מצבנו הפיסי ואת האכזריות, שנהגו בנו חיילי הליווי, שצעקו, דחפו והנחיתו מכות כראות עיניהם.

       בתום הליכה של קילומטרים אחדים בדרך שטיפסה בגבעה, התקרבנו אל המחנה. הוא היה מוקף חומת אבן גבוהה, שממנה הזדקרו מגדלי שמירה מרובעים ועגולים, ודמה למבצר. שער המחנה היה פתח רחב בחומה. אם זכרוני אינו מטעה אותי, גם מעליו נישאה הסיסמה: ARBEIT MACHT FREI. ליד השער, שנשלט על-ידי עמדות שמירה אחדות, ניצבו אנשי ס"ס רבים. כניסתנו למחנה הייתה בשעות המוקדמות של אחר הצהריים והיא התנהלה על-פי התהליך המקובל: צעידה בסך, הסרת הכומתה והצמדת ידיים לגוף בעת המעבר בשער, ספירה, ולבסוף החזרת הכומתה לראש. תזמורת לא הייתה. הובילו אותנו ישר אל בניין המקלחות. בדרך אליה יכולנו לראות, כי המחנה כלל בעיקרו צריפי עץ גדולים. באחת מפינותיו התנשאה ארובת המשרפה. האם היו תאי גזים בפעולה? לא ידענו.

       ליד בניין המקלחות הסתדרנו בחמישיות, על-פי אותו המבנה שבו צעדנו עד אליה. שקט שרר בשורות. הורגש, כי בליבו של כל אחד מאיתנו קינן החשש, שמא המקלחת איננה אלא הסוואה לתא גזים. החשש פג כאשר ראינו אסירים, עובדי המקלחת, נכנסים אליה ויוצאים ממנה בכל עת בחופשיות וללא נקיטת אמצעי זהירות כלשהם. ההמתנה בתור התארכה מאוד לאור העובדה, שהכניסה למבנה המקלחת הייתה בקבוצות של עשרות. ובינתיים, הקור העז הקפיא את העצמות וגרם לסבל רב.

       הגיע תורי, ביחד עם ביניו ואחרים, לעבור את המסלול. בכניסה למבנה פקדו עלינו להיפרד מבגדינו, לרבות נעלי העור, למי שהיו עדיין כאלה. מייד לאחר זאת, תחת עינם הפקוחה של אנשי ס"ס, ערכו אסירים מעובדי המקום חיפוש בגופו של כל נכנס, כדי לגלות, אם אין הוא מסתיר דברי ערך. ההמשך, שהתרחש בשיטת הסרט הנע, כלל גזיזת שערות, חיטוי הגוף, התקלחות (במים קרים), קבלה של בגדי אסיר (לא אלה שהסרנו קודם לכן) – לרוב לא במידה, רבים מהם קרועים – ושל נעליים עם סוליות עץ, התלבשות ויציאה מהצריף. אינני זוכר, אם באותו הרצף, או מאוחר יותר, עברנו גם תהליך של רישום וניתן לנו מספר חדש (במערכת המחנות, המסונפים למאוטהאוזן, הייתה נהוגה סדרת מספרים שונה מזו של אושוויץ). המספר שלי היה עתה 116505. הייתה זאת מעין החלפת שם. מעתה היה עליי להתרגל ולענות למספר החדש. המספר לא קועקע בזרועו של האסיר, אלא נחקק על לוחית פח, שנקשרה בשרשרת דקה או בחוט ברזל על מפרק היד השמאלית. הזהרה חמורה הוזהרנו שלא לאבד את הפחית. מביתן המקלחות הובילו אותנו אל הצריף שיועד לנו למגורים. ההליכה בנעליים בעלות סוליות העץ הלא גמישות, שכמותן נעלתי רק פרק זמן קצר במחנה אושוויץ, קשתה עליי עד מאוד.

         אחד המסמכים, שקיבלתי מהמוזיאון הממלכתי של אושוויץ-בירקנאו במחצית השנייה של חודש אוקטובר 1996, הוא דף מ"רשימת אסירי אושוויץ שהגיעו למאוטהאוזן ביום 25 בינואר 1945". מספר הדף הוא 607, ורשומים בו האסירים שהמספרים האישיים שנקבעו להם במאוטהאוזן היו 116559 – עד 116501 (מספרי האישי היה, כאמור, 116505). הדף הוא, כנראה, חלק מרשימת כלל האסירים שהגיעו למחנה זה אי-פעם. בעמודה "הערות" של הדף מצוינים אירועים הנוגעים לאסירים מסוימים, כגון פטירה, בריחה, העברה, שהתרחשו בתאריכים לאחר מועד ההגעה הנ"ל (תאריך האירוע המאוחר ביותר המצוין בדף הוא 11.4.45).

לגביי מצוינים פרטים אלה:

א.    יהודי מיוון.

ב.     שם המשפחה והשם הפרטי: Aelion Moritz.

ג.      תארך הלידה: 26.2.25.

ד.     המקצוע: צַבָּע.

ה.     בעמודה "הערות" רשום: 29.1.45 Quarz. אני מניח שזהו התאריך שבו הועברתי  ממאוטהאוזן למחנה מלק. זאת, בהסתמך על מכתב מיום 16.1.1997, שקיבלתי    מהמוזיאון הממלכתי של אושוויץ-בירקנאו, בעקבות פנייתי לקבלת הבהרה בנושא זה,  ובו נאמר: כי Quarz הוא "שם חברה אוסטריה, שהעסיקה        שבויים ממחנה הריכוז  מאוטהאוזן" [ולדעתי גם מהמחנות המסונפים, כגון מלק – מ"ה] (הדבר מתאשר ממסמך מארכיון "יד ושם" אותו קיבלתי, שבו מצוין: הועבר ב- 29.1.45  ל-(Kdo  Melk, Al Quarz ) .

                    הלילה ירד כבר כאשר הגענו לצריף מגורינו, צריף מס' 24.  כניסה לצריף חולקה מנת האוכל של הערב (לחם, תוספת ומשקה) לראשונה מאז עזבנו את אושוויץ. עמדנו בתור. מי שקיבל את המנה שלו נכנס אל אחד משני האולמות הגדולים של הצריף, בו נמצאו עשרות אחדות של מיטות עץ דו-קומתיות ותלת-קומתיות. לאחר קבלת המנה נכנסתי לצריף. רעב הייתי ובלעתי את מלוא המנה מבלי לתת את הדעת למה שיקרה עד לחלוקה של מנת המרק בצהרי היום הבא. ברור היה, כי יד המחלקים הייתה במנות, והן היו קטנות מאלו שהיינו צריכים לקבל. לא ארך הזמן עד אשר התבשרנו, כי כיבוי האורות עומד להיכנס לתוקף בקרוב. עלינו, היהודים מבין האסירים, פקדו להיכנס לאחד משני אולמות הצריף ולהתארגן בו ללינת הלילה. האולם השני הוקצה ללא יהודים. התחילה נדידה-ריצה בין האולמות תוך כדי דחיפות והידחפויות, מתוך רצון להספיק לתפוס מקום באחת המיטות, שמספרן היה קטן באופן יחסי. ראינו את האסירים, שנמצאו כבר באולם שהוקצה (אני וחברי ביניו נמצאנו קודם לכן באולם השני), נאבקים אלה באלה בחריפות בנסותם להשיג מקום באחת  המיטות הפנויות, כשהחזקים מן  הבחינה גופנית דוחים את החלשים יותר, ומכריחים אותם לפנות את מקומם. אז פנו אלה האחרונים, כמו גם הבאים הנוספים, לשבת או לשכב על הרצפה. ואולם, לא חלף זמן רב והם נאלצו לעמוד על רגליהם, כדי שלא להיות למרמס לרגליהם של זרם בני האדם, שנהרו ללא הפסק אל תוך האולם, והתרוצצו בו בחיפוש אחר מקום פנוי. בתום ההתכנסות נוצרה באולם צפיפות כה גדולה עד כי כולנו עמדנו על רגלינו – למעט אלה שרכשו להם מקום במיטות – צמודים זה לזה מבלי יכולת לנוע, נושמים בקושי. פעם אחר פעם נוצר מעין גל, שטלטל אותנו מצד אל צד ולעיתים הפיל ארצה עשרות מן הנוכחים, זה על גבי זה. את המסילות למעברן של רכבות אחרות, שנשאו חיילים וציוד צבאי – כפי שיכולנו לראות כשהוצאנו את ראשינו מתחת לשמיכות והצצנו מעל לדפנות הקרון – שלהן הייתה, כמובן, את המסילות למעברן של רכבות אחרות, שנשאו חיילים וציוד צבאי – כפי שיכולנו לראות כשהוצאנו את ראשינו מתחת לשמיכות והצצנו מעל לדפנות הקרון – שלהן הייתה, כמובן, לקראת כיבוי האורות נכנסו לאולם הבלוקאלט‎סטר וכמה מעוזריו ופקדו עלינו להתיישב על הרצפה. ביודענו מה מצפה לנו, אם לא נציית, ניסינו למלא את הפקודה. העובדה שלא ניתן היה לעשות כן לאור הצפיפות שבה היינו נתונים, לא עניינה אותם כלל. מבלי להשתהות התחילו להכות באלות שבידיהם, על ימין ועל שמאל, את העומדים בקרבתם ליד דלת הכניסה לאולם. המוכים, ברצותם לחסוך מעצמם מהלומות נוספות, הגבירו מאמציהם והצליחו בסופו של דבר לשבת. ואולם אז, דרכו עליהם הבלוקאלטסטר ואנשיו, בעוברם להכות את אלה שנמצאו פנימה יותר ועדיין עמדו. המכות עשו את שלהן ובסופו של דבר היינו כולנו ישובים על הרצפה באיברים מקופלים ומבלי אפשרות להניעם כמעט. באשר לי, דומני כי מרגע שכבו האורות ועד הנץ השחר, עת העירונו בצעקות ובמכות, הצלחתי לחטוף תנומה קלה לפרקי זמן קצרים מפעם לפעם. דבר זה לא הפיג את עייפותי, ובקומי הרגשתי את עצמי תשוש, וגם רעב מאוד.

       מייד לאחר שחולק משקה הבוקר, שלא ניתן היה לזהות את טיבו – דמה למעין מים דלוחים – פקדו עלינו לצאת מן הצריף. עז היה הקור והשלג המשיך לכסות את הכול. נאמר לנו, כי במשך היום תתקיים חלוקה לקומנדוס. השמועות אמרו, כי רק למעטים מאלה שהגיעו לאחרונה יימצא מקום בקומנדוס שבמחנה מאוטהאוזן עצמו, וכי האחרים יועברו למחנות מסונפים אחרים. הדבר עורר דאגות וחרדות בקשר לעתיד. ביניו חברי, בהיותו בעל-מקצוע בתחום מבוקש, קיווה כי תימצא לו תעסוקה במקצועו. לי, שהייתי למעשה חסר מקצוע – אף-על-פי שבמסמכיי צוין, כזכור, כי אני צַבָּע – לא היו ציפיות כאלו. בהמתנה לשיבוץ היה עלינו לטפל בבעיית הקור. בניסיון לחמם את הגוף נקטנו דרכים שונות ומגוונות, אסיר-אסיר ודרכו: היה מי שעשה זאת ביחידות על-ידי רקיעה ברגליו בקרקע, או חיכוך כף יד בכף יד, או פשיטת הזרועות לצדדים ולאחר מכן סגירתם בעצמה והכאת צידי גופו בהן לעיתים תוך כדי קפיצה; אחרים, בצמדים, התחבקו ושפשפו בזרועותיהם איש את גב רעהו. אלה שלא רצו, או לא יכלו, להשקיע מאמץ גופני, העדיפו להתרכז בקבוצה ולהיצמד זה לזה.

       בעיה אחרת, שהחלה להציק לנו עוד בעת המסע ברכבת, והפכה באותה העת לחלק בלתי-נפרד מהווייתנו ומיקדה אליה בלי-הרף את מחשבתנו, הייתה הרעב. מיותר לומר, כי במקום החדש לא היו קיימות האפשרויות, שהיו לנו באושוויץ (ולי במיוחד הפרופסור) , ל"ארגן" דברי מזון נוספים, וצריכים היינו להתקיים רק ממה שחולק לנו. וכך, לאחר משקה הבוקר ציפינו בקוצר-רוח למנת המרק של הצהריים, וכשאך קיבלנו אותה ובלענו אותה שוב ייחלנו לכך, כי יחלפו במהירות השעות, שנותרו עד לחלוקתה של מנת הלחם היומית על תוספותיה. מה שעורר דיכאון, והגביר את תחושת הרעב, היה טיב המזון וכמותו: המרק היה נוזל בלי כמעט כל "תוכן", והלחם והתוספת היו מקוצצים, לא במעט בגלל הגניבות מצד העוסקים בחלוקתם.

       הלילה השני והיום שלמחרתו עברו עלינו באופן דומה, פחות או יותר, לזה שאך זה עתה תיארתי. הדבר המוזר והמעורר דאגה רבה היה, שההצבה לקומנדוס התנהלה שלא בקצב, המקובל במחנות הריכוז הגרמניים-הנאציים, בהם מי שלא עבד – גם אם הסיבה לכך הייתה, שלא נמצאה לו עבודה – לא היה זכאי למנת אוכל ראויה לשמה, אם בכלל, ובעצם היה מועמד לחיסול. בינתיים נודע, כי הקומנדוס, שפעלו במחנה, התמלאו עד אפס מקום, ולא הייתה אפשרות לשבץ בהם עוד אסירים, וכי ההעברות למחנות המסונפים עמדו להתחיל בתוך יום או יומיים. עובדה זו, בצד התנאים הגרועים שתיארתי, עשו אותי קשוב יותר לשמועות, כי יש אפשרות לבחור מביניהם לאיזה מחנה להישלח. בין המחנות היו כאלה, שסופר עליהם כי התנאים ששררו בהם לא היו כה גרועים, בהיותם מסווגים כמחנות עבודה.

       בשיחות שקיימתי עם ביניו בקשר להערכת המשמעויות של המעבר למחנה אחר, הוא התנגד לכך בכל תוקף. בין היתר הוא חזר והזכיר לי, כי אין כל ביטחון לכך שהמועברים אכן יגיעו למחנה אחר וכי לא יובלו להשמדה.

       למרות סכנה זאת, התגבשה אצלי ההחלטה "להתנדב" לעבור למחנה אחר, אף כי הייתי מודע לכך, שבזאת אני עובר בפעם השנייה בתוך ימים ספורים על הלאו המפורש "אל תתנדב ואל תסרב", שהיה כלל בל יעבור בין האסירים. חברי, לעומת זאת, ייתכן שבהשפעת אותו החוק, אחת הייתה דעתו, לא לעזוב מרצונו. אינני זוכר מה פעלתי, כדי להוציא את החלטתי אל הפועל. על כל פנים כעבור יום או שניים, יחד עם רבים אחרים, נקראתי להתייצב במגרש המסדרים המרכזי של המחנה, כדי להישלח למחנה אחר. ביניו לא היה בין הנקראים.

       בעת הפרידה מחברי ביניו, לפני עוזבי את הצריף שבו התגוררנו, איחלנו זה לזה שנחזיק מעמד ונצליח לצאת חיים מן התופת, דברים שהסיכויים שיתגשמו או לא היו תלויים בשני תהליכים מנוגדים, שהתרחשו לנגד עינינו במקביל. התהליך האחד, המעורר תקווה, היה התבוסות שנחל צבא גרמניה, שעליהן יכולנו להסיק מצד אחד מן החדשות- השמועות, שהיו מופצות מפה לאוזן, שבהן סופר על מצבו המידרדר של הצבא הגרמני ועל התקדמותו של הצבא הרוסי אל עבר, או בתוך, צ'כוסלובקיה והונגריה, ומן הצד האחר על-פי האירועים שהיינו עדים להם בעצמנו, כגון פינוי אושוויץ והתרבות האזעקות על התקפות מטוסים של בעלות הברית. התהליך השני, המייאש, היה ההתרבות וההחרפה של מעשי האכזריות כלפינו האסירים, שהתבטאו בהרעבה, בהכאות ללא הבחנה באלות ובמוטות, ולעיתים אף בפצפוץ ראשים באמצעות כלי-ירייה.

טפיחה הדדית על הכתף, לחיצת יד, וביניו ואנוכי נפרדנו.

הלכתי אל מגרש המסדרים, אליו נהרו אסירים מעברים שונים. הוקראו מספרים אישיים יחד עימם שמות מחנות היעד. כל מי שהוקרא מספרו עבר להסתדר בקבוצה המתאימה, אני לזו שיעדה היה מחנה מֶלְק. בסיומו של דבר, ולאחר שנערך במקום מסדר על כל  דקדוקיו, ואנשי הס"ס, המופקדים על כך, ספרו וחזרו וספרו את הנוכחים, הצעידו אותנו בחמישיות אל מחוץ למחנה ואל תחנת-הרכבת, שם הועמסנו אל הרכבת, שעמדה לקחת  אותנו למחנה היעד. יום עזיבת המשלוח שלנו את מאוטהאוזן, על-פי שחזור שעשיתי לאחר שהשתחררתי, היה יום א' ה-28 או יום ב' ה-29 בינואר 1945 (הדבר מתאשר ממסמך מארכיון "יד ושם" אותו קיבלתי, שבו מצוין: הועבר ב-29.1.45 ל- Kdo Melk,AL Quarz).

 במחנה מֶלְק

מחנה מלק (Melk), כפי שלמדתי לדעת כעבור זמן, נמצא ליד עיירה הנושאת את אותו שם, השוכנת ליד נהר הדנובה ועל עורק מסילת-הברזל, המקשר את וינה עם לינץ, במחצית הדרך בת 150 הקילומטרים ביניהן. המקום הוסב למחנה ריכוז ועבודה בערך שנה לפני שהובאנו אליו. קודם לכן היה, כנראה, מחנה צבאי.

       הנסיעה למלק, כשאנו דחוסים כ-100 איש בתוך קרון משא סגור, ארכה שש עד שבע שעות. את הדרך מתחנת-הרכבת למחנה עשינו בתוך סופת שלג עזה. המחנה כלל מבני-שירות, כשתי עשרות של צריפים לא גדולים ועוד אוהלים בהם שוכנו האסירים, שבמקרים רבים ישנו שניים במיטה. אני גרתי בצריף מספר שבע. תנאי התברואה במחנה היו גרועים ביותר. בתי-השימוש העלובים היו מלאי לכלוך, כמוהם גם המקלחות המעטות. בעצם הלכלוך שלט בכול, ולא חלפו אלא ימים מעטים עד שנתמלאנו כינים. דומני, כי לא הושמנו בהסגר עם בואנו למחנה, ואם כן, הוא לא ארך אלא ימים ספורים לפני שיצאנו לעבודה.

       מראה האסירים "הוותיקים", שראיתי אותם משתרכים בשבילי המחנה, היה ירוד ביותר – כולם רזים, רבים מהם "מוזלמנים", דבר שהעיד על התנאים הקשים שבהם היו נתונים. בשיחות שהיו לנו עימהם הם סיפרו, כי כמעט כל אנשי המחנה הועסקו בכריית מנהרות. הם עבדו בשלוש משמרות באתר שנמצא במרחק קילומטרים אחדים מן המחנה, אליו הוסעו ברכבת. ועוד הם סיפרו על יחסם הבלתי-אנושי של חיילי הס"ס ושל רוב הקאפוס כלפי האסירים, על מכות אכזריות שהונחתו בכל הזדמנות, במיוחד בזמן העבודה, עד כדי קיפוח חייהם של המוכים, ועל ריבוי עונשים מסוגים שונים ומשונים. המעניין היה, שלא היו טענות על האוכל. לומר את האמת, התחלתי לתהות, אם לא טעיתי בכך שהתנדבתי לעבור למחנה זה, אף כי ייתכן, כך חשבתי, אולי מתוך רצון להסיר אשמה מעל עצמי, שגם אילולא עשיתי כן, לא הייתי נמלט מהעברה לשם.

       בטרם אתאר את שפקד אותי בתקופה ששהיתי בה במחנה מלק, אומר כי הדברים מאוד מטושטשים בזיכרוני, ורק האירועים הבולטים ביותר, במיוחד אלה אשר השפיעו באופן ישיר על הישרדותי, נחרטו בו. אני מניח, כי הסיבה לדבר נעוצה במצבי הגופני שהידרדר מיום ליום, שגרם לכך, כי כל מעייניי ומאמציי רוכזו רק בעניינים, שהיו קשורים במאבק למען הישארות בחיים.

       יום היציאה לעבודה הגיע. התברר, כי אכן אעבוד באתר כריית המנהרות. העובדה, כי העבודה במקום זה התנהלה בשלוש משמרות בנות שמונה שעות בלבד כל אחת, דבר שחרג – לא לרעה – ממה שידענו בעבר, נראתה מעודדת. ואולם, עוד ביום הראשון לצאתי לעבודה נוכחתי לדעת, כי אין להתייחס לעניין כפשוטו. זאת מכיוון שאל משך עבודת המשמרת בפועל נתוספו פרקי הזמן, שארכו הפעילויות האלו: המסדר שלפני היציאה לעבודה וזה שלאחר החזרה ממנה – מסדר אחרון זה לעולם לא ארך פחות משעה; הנסיעה ברכבת הלוך ושוב; ההליכה אל תחנת-הרכבת וממנה בשני קצות המסלול; ההמתנות הארוכות בתחנות עד להגעת הרכבת; והחיפוש הגופני המדוקדק ליד שער המחנה בעת החזרה. פירושו המעשי של הדבר היה התארכות יום העבודה לכדי 13-12 שעות מרגע היציאה מן המחנה ועד לחזרה אליו. הוסף לכך את הזמן לסידורים אישיים ולעבודות אחרות מרגע ההשכמה ועד ליציאה לעבודה (משמרת, שהייתה צריכה, לדוגמה, להתחיל את עבודתה בשעה 07:00 ויצאה מן המחנה בשעה 05:30, השכימו אותה בשעה 04:30)  ואת העבודות בצריף המגורים ובמחנה לאחר החזרה מן העבודה, והרי לך יום ארוך ועמוס כל כך עד כי לא נותרו יותר משש-שבע שעות למנוחת הגוף הנחלש, שהצטברה וגברה בו העייפות.

       הגענו לאתר העבודה. היה זה מפעל גדל מימדים. הוא כלל חצר רחבת ידיים אליה נפערו פתחי מנהרות רבות, החצובות בצלע של הר. בחצר היו מצויים כלי עבודה ומכונות למיניהם, ריכוזי ציוד ומבני-שירות שונים, ביניהם מחסנים ובתי-מלאכה. סופר, כי בחלקן של המנהרות פעל בית-חרושת, שבו יוצרו חלקי חילוף שונים בשביל תעשיית המטוסים הגרמנית. בית-החרושת נמצא בשלבי הרחבה, ובמסגרת זאת נוצלו מקצת מאסירי מחנה מלק בחפירת מנהרות נוספות. באתר עבדו גם אזרחים רבים מאוד, שהתברר מאוחר יותר, שהם יוצאי ארצות אירופיות שונות, ביניהם גם יוונים-נוצרים.

       הקומנדו שלנו – דומני כי עוד לפני עוזבנו את המחנה חולקנו לקומנדוס – בראשו הקאפו ומלווה בראשי קבוצות עבודה (הפורארבייטר), צעד אל תוך אחת המנהרות, כשפנינו מועדות אל מקום העבודה, אשר בקצה האחר שלה. להערכתי, אורכה של המנהרה היה יותר מאלף מטר. בצעדנו בה היינו צריכים לדלג על מסילת ברזל ועל צינורות למיניהם. במרחקים שונים לאורך המנהרה נראו אסירים דוחפים קרוניות מלאות עפר אל עבר פתחה. ככל שהתקרבנו אל סוף דרכנו גבר רעש פטישי אוויר, אשר שימשו לחציבה, עד שהפך למחריש אוזניים.

       אך הגענו אל מקום העבודה הניחו אנשי המשמרת, שעבדה לפנינו, את כלי עבודתם והתארגנו לעזיבת המקום. הקאפו שלנו חילק את אנשי קבוצתנו לעבודות השונות. לי הוא סימן לתפוס את אחד מפטישי האוויר. לאחר שאחד מן הפורארבייטר הראה לי את הטכניקה של העבודה בפטיש האוויר, הוא מסר אותו לידיי ועשה לי סימן להתחיל לעבוד. לא חלף זמן רב עד שהתבררו לי הקשיים הגדולים הכרוכים בעבודה זו, עבודת פרך ממש, שלא התנסיתי בכמותה מאז ימיי בקומנדו העונשין במחנה אושוויץ. העבודה בפטיש האוויר הצריכה מאמץ גופני רב, הן בגלל כובדו והן בגלל הרעידות העזות, שהרעיד את הגוף של מפעילו בעת עבודת הכרייה והחציבה. עם זאת, היו דרגות קושי שונות בעבודה עימו: כרייה ברצפה הייתה הקלה ביותר באופן יחסי, באשר היא לא דרשה להרים את הפטיש, ובו בזמן יכול היה המפעיל להשתמש בו כמשענת לגופו; כרייה בתקרה הייתה הקשה ביותר (בכמה דרגות יותר קשה מכרייה בדפנות), כי במצב זה היה מורגש מלוא כובדו של הפטיש, מצד אחד, ומן הצד השני היו נוחתים על גופו של המפעיל עפר ואבנים, שפגעו בו, מלאו את גופו, והקשה מכל, כיסו את העיניים וחדרו אל תוך הנחיריים והפה, ובכך הקשו על הראייה ועל הנשימה, עם כל ההשלכות שהיו לדבר זה על קצב העבודה ועל תגובת המשגיחים על כך, שהתבטאה בקללות ובמכות.

       במרוצת יום העבודה הייתה רק הפסקה אחת, בת שעה אחת אם אינני טועה, שבה חילקו לנו אוכל. יש לציין, כי האוכל שחולק לנו במחנה מלק היה טוב ממה שהיינו רגילים, גם בטיב וגם בכמות, במיוחד מנת הלחם, שהגיעה לכדי רבע של כיכר בת קילוגרם אחד פעמיים ביום. האם היה זה חלק מן התשלום של קונצרן הנשק שלמענו עבדנו בעד עבודתנו? תוספת אוכל זו הייתה נקודת אור יחידה באפילה, שבה נמצאנו. יחד עם זאת לא היה בכך כדי למנוע את התהליך של היחלשות הגוף, של היהפכות ל"מוזלמן" ושל מוות.

       אחת לשבוע, או אולי לשבועיים, זכינו בהארכה מסוימת של שעות המנוחה. זאת כתוצאה משינוי זמני העבודה של המשמרות והזזתם קדימה. משמרת שעבדה בבוקר, לדוגמה, עברה לעבוד אחרי הצהריים, וכך בהתאמה שאר המשמרות.

       לאחר כמה ימים בעבודה זאת היה ברור לי, כי מן הבחינה הגופנית לא אוכל להמשיך בה לאורך ימים, וכי עליי למצוא דרך לעבור לעבודה אחרת, דבר לא פשוט כלל ועיקר. והינה נודע לי, כי במחנה ישנו קאפו יהודי מיוון – כמנהגי אין שמו זכור לי – שאמרו עליו, כי הוא איננו רע לב, וכי מוכן לפעמים לסייע. על אף זאת פניית אסיר פשוט לקאפו לא הייתה עניין של מה בכך. לאחר התלבטויות והיסוסים הרהבתי עוז לפנות אליו. ההזדמנות לגשת אליו ניתנה לי, כאשר ראיתי אותו מתהלך לבדו במחנה. שמע מה שבפי, אך לא אמר דבר. כמה ימים לאחר מכן, בהגיעי עם קבוצתי אל מקום העבודה במנהרה, הודיע לי הקאפו הממונה, כי הוא מטיל עליי להיות נושא יתדות ברזל (Spiezenträger) ונושא פטישי אוויר (Hammerträger), תפקיד אשר התבטא בנשיאת כלי-עבודה אלה ממקום הכרייה אל בית-מלאכה, שנמצא בחצר האתר, ובחזרה. כי זאת לדעת, בעת עבודת הכרייה נִתְקַהוּ המקדחים לעיתים קרובות ופטישי האוויר התקלקלו מזמן לזמן. את אלה היה צריך לשאתם אל בית המלאכה האמור, ולהביא במקומם פטישי אוויר תקינים ומקדחים מחודדים.

       את הדרך הלוך וחזור עשיתי, לעיתים עם עוד בעל-תפקיד כמוני, בהליכה איטית, כשעל כתפיי שני פטישים או כמה מקדחים, משא לא כבד, שלא דרש השקעה של כוח רב. בחשכת המנהרה, רחוק מעיניהם של הקאפו ושל הפורארבייטר, הייתה אפשרות לשבת ולנוח, אף כי היה צריך לעמוד כל העת על המשמר, שלא להיתפס, דבר שהיה גורר אחריו החזרה לעבודת הכרייה. בצורה זאת חלפה המשמרת מבלי שאצטרך לעשות יותר משניים, ולעיתים רחוקות, שלושה סבבים. המשכתי לעבוד בתפקיד זה במשך חודשיים בערך, עד ליום שבו הופסקה במקום עבודת האסירים, עם התקרבותם של צבאות רוסיה לאזור, וההכנות לפינוי שלנו מן המחנה.

       לפני-כן, במרוצת החודשים פברואר ומרס, גברו השמועות על התבוסות הקשות, שנחלה גרמניה במלחמה, על הימצאותו של הצבא הרוסי על אדמת הונגריה ועל התקדמותם וחדירתם של הצבא האמריקני ושל הצבא הבריטי מכיוון מערב, דרך צרפת, אל תוך אדמת גרמניה לאחר חציית נהר הריין, ומכיוון דרום, דרך איטליה, עד קרוב לגבול אוסטריה. המקורות לשמועות האלו, כך ניתן היה להבין, היו אסירים בתפקידים חשובים במחנה, כאלה שהיו במידה זו או אחרת במגע ישיר עם שלטונות המחנה או עם העובדים האזרחיים בעלי העמדות הבכירות במפעל, שעבדנו בו.

       התנועה המוגברת של רכבות, הן העמוסות נשק וחיילים, שנעו חלקן מערבה וחלקן מזרחה, וכאלו שהעבירו פליטים שברחו מוינה ומאזורי הגבול המזרחיים של אוסטריה מערבה, תנועה זו, שהיינו עדים לה החל מן הימים האחרונים של חודש מרס בנסיעותינו לעבודה ובחזרה, שימשה הוכחה לנכונות השמועות.

       התרחשויות נוספות שהיו בימים הראשונים של חודש אפריל, כגון מקרה או שניים של אי-יציאה לעבודה וסיפורם של אנשי אחת המשמרות, כי הועסקו בהטמנת כמויות גדולות של חומרי-נפץ במנהרות המפעל בהדרכתם של מומחים אזרחיים ובפיקוחם של אנשי ה-ס"ס, והעצבנות שנראתה לעין כול של אלה האחרונים, גרמו לפרץ של תקווה, כי יום השחרור קרוב. נלוותה אליה האמונה, כי נצליח להחזיק מעמד עד לבואו של אותו יום, שכה ציפינו לו.

       לפני שהספיקו להתגשם תקוותינו באו שוב הגזירות. בשבוע הראשון של חודש אפריל נעשה ברור, גם על-פי הדיבורים וגם על-פי ראיות בשטח, כי המחנה יפונה, כדי למנוע נפילתנו בידי הרוסים, שהמשיכו בהתקדמותם, ואנו נועבר למחנות אחרים במערב אוסטריה או בגרמניה. באחד הלילות רוכזו יותר מאלף אסירים במספר צריפים ונלקחו מן המחנה אל יעד בלתי-ידוע. בימים שלאחר מכן יצאו עוד משלוחים.

       המשלוח שבו נכללתי אני, עזב את המחנה, לפי חישוביי, ביום 11 באפריל בשעות הבוקר, לאחר שנמסרו לנו מצרכי מזון כלשהם ושמיכה. מלווים בשומרים, כמו תמיד, הלכנו ברגל עד למקום כלשהו בגדת נהר הדנובה, ושם העלו אותנו על שלוש או ארבע מעבורות. רוב העולים למעבורת שלנו הופנו אל בטנה. חיילי הליווי התמקמו בסיפון. צפוף מאוד היה בבטן המעבורת, אך דווקא בגלל זה היה חם למדיי, ומן הבחינה הזאת, נעים. בגמר ההעמסה של המטען האנושי, הפליג צי המעבורות, כשמגמת פניהן לא ידועה לנו, אולי בחזרה למחנה מאוטהאוזן, כפי שטענו אחדים, ואולי למחנה אחר. כמה ימים נמשך השיט? אינני זוכר. בכל אופן, על-פי המרחק שבין המקום שבו התחילה – מלק – לבין המקום שבו נחתנו בסופה – לינץ – מרחק של 80 ק"מ בערך על-פי מדידה במפה, השיט לא היה יכול להימשך פחות מיומיים. במשך ההפלגה היו כמה התקפות מטוסים במקומות שבהם עברנו, כפי שיכולנו להסיק מן ההתנהגות של החיילים שעל הסיפון ומן הריצה המבוהלת של האזרחים שעל היבשה, כפי שנראתה דרך החלונות שבמעבורת. המעבורות לא נפגעו.

       אירוע אחד, שהשאיר את רישומו בזיכרוני, מלבד העובדה שכל הזמן הציק לי מאוד- מאוד הרעב, הוא המעמד של חלוקת מרק בצהריים באחד מימי הפלגתנו במעבורת. זה חולק  במעלה  המדרגות  שהובילו מבטן הספינה אל סיפונה. מי שקיבל את מנתו, נשאר לאכול בסיפון. העלייה אל מקום החלוקה התנהלה באיטיות ותוך כדי הצטופפות ודחיפות. קיבלתי את מנתי, ובעוד אני אוכל, חיפשתי מקום לשבת. והינה, באחת הפינות בקרבת המקום שבו נמצאתי, ראיתי אסירים קופצים מן הסיפון אל המדרגות שבהן עלינו זמן קצר לפני-כן. ברור היה, כי נפתחה הזדמנות לקבל מנת מרק נוספת. בלא כל היסוס קפצתי גם אני. ואולם, באותו רגע ממש נתגלתה הפרצה, והמפקחים על חלוקת המזון מיהרו למקום, והיכו באלות אשר בידיהם את אלה שהתכוננו לקפוץ. לאחר שהרחיקו אותם פנו להכות את אלה אשר נמצאו על המדרגות בקרבת מקום הקפיצה, וגם שלפו אחדים מהם למעלה. אני לא הצלחתי להתחמק מן המכות, אך למזלי הספקתי לבלוע את מלוא מנת המרק שלי עוד קודם לכן, כך שיכולתי לטעון, בהראותי את קערתי הריקה, כי טרם קיבלתי את חלקי. דבריי הצליחו לשכנע את המשגיחים, ולא הוציאו אותי מן התור. מנת המרק הנוספת שקיבלתי, הייתה שווה אלף מונים יותר מן המכות שספגתי.

 עוד צעדה

בהגיענו אל העיר לינץ  (Linz) הורידו אותנו מן המעבורות. התכנסות, הסתדרות בחמישיות, ספירה והמסע התחיל. הדבר היחידי, אשר הגיע איכשהו לידיעתנו בתחילת הדרך היה, כי המחנה שאליו היו מועדות פנינו שמו אֶבֶּנזֵה, ואולם נעלמו מאיתנו פרטים אחרים על תוכנית המסע, ובעיקר שניים מהם שבדרך הטבע היו הקובעים לגבי כושר עמידתנו: באיזה מרחק מאיתנו נמצא המחנה וכמה ימים יימשך המסע. המסע נמשך ארבעה ימים. זאת, כמובן, ידענו רק בסיומו. המרחק בין נקודת ההתחלה לנקודת הסיום, על-פי מדידה במפה – קרוב ל-80 ק"מ.

       אורכו של קטע הדרך אותו עברנו ביום הראשון היה כ-25 ק"מ, והוא הסתיים בעיר וֶלס (Wels). המספר הגדול של האסירים במשלוח; היותנו, רובנו, נועלים נעליים בעלות סוליות עץ, שהיקשו מאוד על ההליכה; והרפיון, התשישות והעייפות שפקדו את כולנו, גרמו להתארכותן הרבה של השורות, והאטו עד מאוד את קצב ההליכה. לא ייפלא אפוא, כי רק כעבור תשע או עשר שעות, מעט לפני רדת החשיכה, הגענו למקום שיועד לנו לעבור בו את הלילה.

       למען האמת, אינני זוכר כיצד הרגשתי בעת הצעדה. דומני, כי התנהלתי כאשר חושיי אינם ערים במיוחד, משרך צעדיי די באוטומטיות, כשכל שאיפתי הייתה שלא להגיע לאחד משני המצבים המסוכנים לדעתי, אליהם ראיתי כי נקלעו רבים מן ההולכים: לא לפגר לאורך השורות ולא לעמוד מלכת וליפול. הפחד מפני מצבים אלה נבע, קרוב לוודאי, מן הזיכרונות, אשר נשתמרו אצלי מן המסע שלאחר עזיבת אושוויץ, על הגורל שפקד את אלה שחדלו מלכת. פחד זה לא הרפה ממני על אף השינוי שהורגש באופן הטיפול של חיילי הליווי בנושרים – במשך כל הזמן לא נשמעו קולות ירי מסוף השדרה – מכיוון שנעלם ממני מה בכל זאת קורה לאלה שאינם מסוגלים להמשיך לצעוד, ונופלים או עוזבים את השורות. מלבד זאת הורגש שינוי בהתנהגות הכללית של חיילי הליווי כלפינו, שינוי שייתכן שהיה קשור גם לעובדה, כי בניגוד לעבר, רובם השתייכו לצבא הגרמני, ה-,Wehrmacht ורק מעטים, ככל הנראה המופקדים על ההעברה, היו אנשי ס"ס. חיילי הצבא האלה היו ככלל די מבוגרים, פחות אלימים, מיעטו להכות ולרוב הסתפקו בכך שהאיצו בנו להמשיך ללכת, בדרך-כלל בצעקות ולעיתים רחוקות יותר בדחיפות.

       בשלושת ימי המסע הבאים התנהלו הדברים בצורה דומה, ורק כוחי תשש עוד ועוד, העייפות גברה והשתלטה על כל גופי, וההליכה כבדה עליי עד מאוד. דומני, כי הדבר שחיזק את רוחי, כמו גם את רוחם של האסירים האחרים, היה ההרגשה, אפשר היה לומר הוודאות, כי השחרור עומד בפתח, ועל-כן יש לעצור כוח, להחזיק מעמד, ולא לתת לגוף להיכנע. מן הימים האלה לא זכורים לי כל אירועים בולטים, אם מפני שלא היו כאלה ואם מפני שלא נקלטו במוחי מסיבת ערפול החושים, שנלווה לרפיון הגופני. על אחת כמה וכמה שאינני זוכר את הדברים השגרתיים יותר, כגון איזה מזון חולק לנו, וכיצד התנהלה חלוקתו; כיצד סופקו לנו מי שתייה; היכן לנו בלילות, האם בתוך מבנים או בשטח הפתוח; כיצד נשמרנו מן הקור; ועוד פרטים מסוג זה, שיכול להיות עניין רב בתיאורם, באשר יש בכוחם להאיר מזווית נוספת את התנאים ששררו במסעות מסוג זה, שהכינוי "צעדות המוות", שניתן להם, הפך עם הזמן מושג מן המושגים השגורים, ואינו מעורר בדמיון תמונה נאמנה של מה שהתרחש למעשה. זכור לי רק, כי באחד הלילות לנו בחצר של בית-חרושת לבירה ואחדים מחיילי הליווי שתו, לבטח, כמויות ניכרות מן המשקה, אולי כדי לשכוח את מצבם, עד כי קיבלו מצב-רוח עליז.

       קטעי הדרך, שעברנו בשלושת הימים הבאים, היו: וֶלס-לַמבּאך (Lambach), לַמבּאך-גמוּנדֶן (Gmunden), גמונדן-אבנזה (Ebensee). למרות מצבי לא יכולתי שלא לשים לב ולא להתפעל מיפי הנוף, שסבב אותנו, במיוחד זה של היום האחרון של הצעדה: רחוק לפנינו נראו הפסגות המושלגות הגבוהות של האלפים האוסטריים, בעוד שקרוב יותר אלינו השתפלו רכסי ההרים אל עבר ימה צרה וארוכה, ימת טרָאוּנזֶה, שלצידה צעדנו כברת דרך.

 במחנה אֶבֶּנזֶה

אל מחנה אבנזה נכנסנו בשעות אחר הצהריים של ה-16 (או ה-17) באפריל   [במסמך מארכיון "יד ושם" מצוין כי הגעתי לקומנדו מאוטהאוזן, אבנזה ביום 20.4.45. מכאן נובע כי הטרנספורט בו נכללתי יצא ממחנה מלק ביום 15.4.1945], לקראת המעבר בשער צופפו השורות וצוּוינו לעבור לצעידה בקצב. דרכנו הסתיימה ליד מבנה המקלחת, שם עמדנו בשורות ארוכות, בהמתנה לבוא תורנו לעבור את התהליך הנלווה להגעה למחנה חדש, המתנה שנראה היה כי לא תהיה קצרה. אף כי נמצאנו בעיצומו של האביב, באמצע חודש אפריל, קר היה, והמחשבה שנצטרך לשהות בחוץ בשעות הלילה, בהן הטמפרטורה הייתה צפויה לרדת במידה ניכרת מתחת לנקודת הקיפאון, הפחידה את כולנו.

       לפתע עברו לאורך השורות שני אסירים, שניכר היה בהם, כי ותיקים הם במחנה, ושאלו בספרדית: "האם יש כאן ספרדים?" [הם התכוונו לתושבי ספרד ממש – מ"ה]. בלא להתמהמה עניתי: "אני, אני ספרדי". מייד הם הוציאו אותי מן השורות, הכניסו אותי אל תוך המבנה, והסדירו כי יטפלו בי מחוץ לתור.

      כאן המקום להבהיר, כי במחנות הריכוז הנאציים היו כלואים ספרדים רבים, ממתנגדי הגנרל פראנקו, שנפלו בשבי בעת מלחמת האזרחים בספרד. במחנה אבנזה, בהיותם מוותיקי האסירים, הם החזיקו בעמדות חשובות ביותר, ומעמדם היה השני לאחר האסירים הגרמניים, כפי ששמעתי מפי אחרים, וגם נוכחתי לדעת בעצמי בימים שלאחר מכן. התהלכו גם סיפורים, כי הם הרבו להתאכזר אל האסירים שלא מבני ארצם.

       העובדה שאני יהודי נתגלתה להם ברגע שפשטתי את בגדיי, כדי להתקלח. הפליאה נראתה בפניהם. הבנתי, כי עליי למצוא במהירות ולספר להם איזשהו סיפור, אשר יתקבל על דעתם, שאם לא כן יהיה מצבי רע מאוד. בהיותי מודע לרקע שלהם סיפרתי – בשפת לאדינו, השגורה בפי, תוך שאני משתדל להשתמש, ככל שהגיעה ידיעתי, בהיגוי של מלים מסוימות בדרך המקובלת בשפה המדוברת בספרד, לדוגמה ויאֶכוֹ במקום ויאֶז'וֹ בלאדינו וכדומה – כי אבי היה יהודי יליד ספרד. הוא השתייך למחנה הרפובליקני, ובתקופת מלחמת האזרחים השתתף במלחמה נגד פרנקו. לקראת סופה של מלחמה זו ברח מספרד ועבר לגור בסלוניקי, שם הוא מת. אבי ידע, כמובן, ספרדית וממנו למדתי לדבר בשפה זאת, אף כי לא בצורה די טובה (את זאת אמרתי, כדי לחפות על העובדה שבעצם דיברתי לאדינו). סיפורי, כפי שהתברר, התקבל על דעתם. הם נראו מרוצים וּוידאו, כי אסיים את כל הסידורים במקום במהירות. בסיום התהליך הופניתי אל צריף מגורים כלשהו, שהיה מיועד לשמש כצריף הסגר. הספרדים באו לחפש אותי שם, לקחו אותי אל צריפם, שנמצא בקרבת מקום, ונתנו לי לחם ומשקה, אותם בלעתי לתיאבון, בלי כל שהיות.

       במחנה אבנזה, בחלק אשר יועד לאסירים, היו כ-30 צריפי מגורים ומיתקנים נוספים, כגון מטבח, מקלחת, מכבסה ומשרפה (כנראה, לא היו תאי גזים). בצמוד למחנה האסירים, ומופרדים ממנו, נמצאו מבני-המגורים של אנשי ה-ס"ס, המשרדים והמיתקנים האחרים, ששימשו אותם.

       האסירים של מחנה אבנזה עבדו ברובם או במפעלים ובבתי-חרושת, שלוחות של החברות התעשייתיות הגרמניות, שייצרו בשביל מכונת המלחמה הנאצית, אשר מוקמו בתוך מנהרות, שנחפרו בהרים שבקרבת המחנה, או בחפירת מנהרות חדשות בהרים אלה. העבודה במקומות אלה הייתה מתנהלת יומם ולילה, בשלוש משמרות. האסירים עבדו במחיצתם של אזרחים, יוצאי הארצות השונות, שנכבשו על-ידי הגרמנים. ביניהם, כך סופר, היו כאלה שהתאכזרו לאסירים יותר מאנשי הס"ס.

       עם הגעת אלפי המפונים מן המחנות האחרים, כמעט שהוכפל מספר האסירים אשר באבנזה, והגיע לכדי 10,000 – 12,000 איש. דבר זה, הגדיל מאוד את הצפיפות הכללית במחנה, וכתוצאה מכך הגיעו התנאים בו, בראש ובראשונה במה שנוגע למזון, לשפל בל ישוער.

       מתנאים גרועים במיוחד סבלנו אנו, שזה עתה הגענו והושמנו בהסגר, אולי בגלל זה שטרם עבדנו: במיטה אחת שכבנו שלושה-ארבעה אנשים; מזון קיבלנו רק פעם אחת ביממה, בצהריי היום: פרוסת לחם, לא רבע כיכר כפי שהיה צריך להיות, ולפעמים איזושהי תוספת. בנושא המזון חל שינוי מסוים כאשר התחלנו לעבוד, בתום ההסגר: בבוקר ניתן לנו משקה, שכונה תה או קפה, אך למעשה היה זה נוזל שכמעט לא היה ניתן לשתות אותו; בצהריים, מאושר היה מי שמצא במנת המרק שלו ולוא מספר קטן של קליפות תפוחי-אדמה או של עלי כרוב. המחלקים לא בחשו את מה שבחביות, ועל ידי כך השאירו בשביל עצמם ובשביל ראש הבלוק או הקאפו או שאר בעלי התפקידים את מרכיבי המזון היותר מזינים, ששקעו בתחתיתן; הלחם שקיבלנו בערב נאפה מקמח, שהיה כמו תערובת של סובין ושל נסורת. באשר לכמות, משקלה של המנה היומית הגיע בקושי ל-100 גרם, אחרי שאלה שחלוקתו הייתה בידיהם הפרישו חלק לעצמם. ההקצבה הרשמית הייתה עתה שמינית כיכר בת קילוגרם אחד, במקום רבע כיכר באושוויץ. הרעב היה הסמל של מחנה אבנזה. הוא עשה שַׁמּוֹת באסירים, ולא היה כמעט אחד שלא סבל ממנו ונשא בתוצאותיו בצורה זו או אחרת. כך, מדי יום ביומו הוא הכריע למוות עשרות רבות של אסירים, הביא להחלשתם של רבים עוד יותר, וגרם לאין-ספור מאלה האחרונים להפוך ל"מוזלמנים", חלקם כמעט ללא בשר על עצמותיהם, ואחרים נפוחים כשק של עור.

       הרעב הביא לריבוי הגניבות ולתופעות אחרות של אלימות, שהבולטת בהן הייתה התנפלות של חבורות מאורגנות של אסירים, ברוב המקרים של רוסים ואוקראינים, על אסירים אחרים, בעיקר היותר חלשים שביניהם, וחטיפת פת הלחם מידיהם ברגע שקיבלו אותה. הגזלנים לא חסכו מן הקורבן גם מכות והתעללויות אחרות (זה היה חלק מן השיטה), והצעקות שפרצו מפיו ביטאו לא רק את הכאב הפיסי שהוא חש, אלא גם את ייאושו מכך שיישאר, למעשה, ללא אוכל במשך יום שלם. הדרך להתגוננות מפני סוג זה של גניבות הייתה הכנסת פרוסת הלחם אל תוך הפה מייד עם קבלתה.

       במשך ימי השהייה בצריף ההסגר, נערך בו בוקר-בוקר, מייד אחרי ההשכמה, מצוד על דייריו. זאת כדי למלא את מכסת האסירים, ששלטונות המחנה התחייבו לספק לעבודה במפעלים ולחפירת המנהרות, לאור ריבוי המתים בקרב אלה שהועסקו במקומות אלה, שדלדל את השורות באופן קבוע. ברור, שכל אחד עשה הכול, כדי לא להילכד. אני הצלחתי להתחמק מן המצוד בעזרת הספרדים, אשר הסתירו אותי בצריפם. עם העברתי לבלוק הקבע, שובצתי באחד הקומנדוס והקשר שלי עם הספרדים נותק.

       הקומנדו שהוצבתי בו עסק בפינוי סחורות מֵרַכָּבוֹת, שהופצצו על-ידי מטוסי בעלות הברית, בתחנת-רכבת של יישוב ששמו היה פוּכהיים כמדומני. את חלקה של הדרך אל המקום וממנו עשינו בנסיעה ברכבת ואת יתרתה ברגל, בהליכה על הכביש או בשדות. בעוברנו בשדות נהגנו לקטוף צמחים ולאוכלם. האוקראינים והרוסים היו מומחים בזיהוי צמחים אכילים, ומהם למדו גם האחרים. יש לציין כי בדרך כלל, הצמחים שאכלנו היו די טעימים, אך לא יכלו להשביע את רעבוננו. פעם או פעמיים, כאשר הועסקנו בהורדת שקי אורז מן הקרונות, ניתנה לנו ההזדמנות לשים יד על מצרך זה, שמזמן שכחנו כי קיים, על ידי קריעת קרע באחד השקים ברגע שחיילי הליווי או הקאפו והפורארבייטר לא שמו-לב לכך, ולעיתים על-ידי הפלת שק בכוונה, דבר שהיה מסוכן ביותר וגרר אחריו מכות. אז חפנו מן האורז מלוא כף היד ותחבנו אותו אל תוך הפה, לא מבושל כמובן. ואולם, הדבר שאכלנו באופן קבוע היה פחם רכבות, שנמצא בשפע במקום העבודה. מפחם זה, שהיה מתקתק, די פריך וקל לאכילה ולכאורה גם משביע, צרכנו כמויות ניכרות. אך לאכילה זו היו תוצאות שליליות על מערכת העיכול, החלשה בלאו-הכי, שהעיקרית שבהן הייתה עצירוּת. ההשפעה עליי הייתה כפולה: מצד אחד, לחצים חזקים בקיבה ורצון עז להפריש צואה, ומצד שני, עצירות חריפה, עם הרגשה של הימצאות מעין פקק בפי הטבעת, שמנע כל אפשרות להפריש. באחד הימים, בגבור כאבי הבטן עד לבלי נשוא, עשיתי שימוש בידיי, כדי לחלץ את ה"פקק". מצב זה הביא אותי לידי החלטה, שלא לאכול עוד מן הפחם, אף אם יביא הדבר להתגברות הרעב ולהחלשה נוספת של גופי.

       עברו אך יומיים או שלושה והינה חל מהפך בתפקוד קיבתי: במקום העצירות בא שלשול חריף, שהתבטא בכאבי-בטן חזקים ובהפרשות של צואה עם דם. ההרגשה, כי הינה-הינה עומד אני לעשות את צרכיי במכנסיי, הריצה אותי אין-ספור פעמים אל בית-השימוש. הדבר עורר בעיה מיוחדת בעת הימצאי בעבודה. על-פי חוק בלתי-כתוב, ההליכה לבית-השימוש בזמן העבודה, נועדה לתת הזדמנות למנוחה. על כן היה נוצר מעין תור בין אנשי הקומנדו שה"שייסמייסטר", שהופקד על שמירתו, הקפיד לקיימו. ריצותיי התכופות אל בית-השימוש, שקיפחו את שאר האסירים, עוררו את רוגזם. החלק היותר קשה היה לקבל את רשות ה"שייסמייסטר" ללכת למקום ההתבודדות. עד שהצלחתי לשכנעו שאינני מתחזה, הוא מנע ממני להפסיק את העבודה, כשהוא לועג לי, ופה ושם גם מכה אותי.

       בין כך ובין כך מצבי הגופני הידרדר במהירות, ובתוך ימים ספורים הגיע לשפל המדרגה. כל גופי התנפח, ובמיוחד הבטן, הרגליים והזרועות. כל לחיצה באחד המקומות הנפוחים השאירה שקערורית עמוקה לפרק-זמן די ממושך. על-פי ניסיוני, מתוך הסתכלות בתוצאות התופעה אצל אסירים אחרים, ידעתי כי למעשה היה זה השלב שלפני האחרון בתהליך שסופו מוות.

       מאז הגענו למחנה זה לא חלף יום, שלא עברו בו מפה לאוזן שמועות משמועות שונות על ההתפתחויות במלחמה. דוּבר בהן על התבוסות הקשות שנחלו הגרמנים בכל החזיתות; על ההתקדמות המהירה של צבאות בעלות הברית במזרח ובמערב; על שחרור הונגריה וצ'כוסלובקיה על-ידי הרוסים ועל נפילת וינה בידיהם; על כיבוש חלקים ניכרים של אוסטריה על-ידי האמריקנים, מצד אחד, ועל ידי הרוסים, מצד שני, עד כדי הימצאותם במרחק של יום או יומיים מאיתנו; על כיתורה של ברלין; ועוד. היו אלו בשורות טובות בעבורנו, ואף כי לא הייתה כל ודאות, כי אין בהן הגזמה, או כי אכן מצב הדברים היה כמתואר, התמלא הלב תקווה כי יום השחרור עומד בפתח. ואולם אצלי, ביודעי עד כמה רע מצבי הגופני, ונוכח המראה של האסירים הרבים הנופחים את נפשם בכל יום, רב היה החשש שלא אזכה להגיע ליום המיוחל.

 הקץ לעמל * המִסדר האחרון

ביום האחד במאי לא הוציאו אותנו לעבודה. באותו היום, או למחרת, התפשטה במהירות השמועה, כי היטלר נהרג. רבים היו המפקפקים באמיתות הדבר, כי איש לא היה מסוגל להעלות על דעתו, כי ייתכן שמחנה ריכוז דוגמת אבנזה, יכול להמשיך להתקיים אחרי שהדיקטאטור הנאצי התפגר.

       באותו היום, זמן קצר לפני חלוקת מנת המרק של הצהריים, התרחש דבר בלתי רגיל, שאיש לא זכר כמוהו מן העבר, ורבים קישרו אותו אל הידיעה הקודמת: הופיע הבלוקאלטסטר והודיע, כי כל אסיר יקבל מנת סיגריות בעת חלוקת המרק, תשלום בעד חוב מן העבר, שחבו לנו. אצלי התקבל הדבר כמתנה מן השמיים, כי לאור העובדה שלא עישנתי ניתנה לי ההזדמנות להחליף את הסיגריות תמורת מצרך מזון כלשהו. ואכן כן עשיתי. אך קיבלתי את הסיגריות יצאתי מצריפי והתהלכתי במחנה מחפש מישהו, שמוכן להחלפה. ליד אחד הצריפים פגשתי אוקראיני אחד, שהציע לי קערה מלאה של מרק בעד כמות מסוימת של סיגריות, פחות מן הכמות שהייתה ברשותי. בהסתכלי בתוך הקערה, ראיתי כי תוכנה כלל בעיקר מים, בהם צפו קליפות של תפוחי-אדמה. איכותו של המרק הייתה די ירודה, אך באין חלופה אחרת, ומכיוון שממילא לא היה לי מה לעשות עם הסיגריות, הסכמתי לחילופים. כדי להבטיח, שלא אפול קורבן למעשה מרמה – כדרך התנהגותם הידועה של האנשים הנזכרים – וכדי למנוע כי האיש ייטול ממני את הסיגריות ויסתלק מבלי למסור לי את המרק, הקפדתי על כך שהתן-וקח ייעשה בו-זמנית. ביד אחת מסרתי לו את הסיגריות וביד השנייה קיבלתי את הקערה עם המרק. עם סיום העסקה, התרחקתי מעט, והתחלתי לשתות את המרק. בהיותי עסוק בכך, התנפלו עליי שני אוקראינים – אחד מהם היה מוכר המרק – וניסו לתחוב את ידיהם בכיסיי, כדי לגנוב את יתרת הסיגריות שלי, שהחזקתי באחד מהם. נאבקתי עימם נמרצות והצלחתי לסכל את מזימתם, אך תוך כדי כך נשפך רוב המרק שנותר בקערה, אבידה קשה בתנאים הנתונים. חילופים, שעשיתי מאוחר יותר, עברו ללא כל תקלות.

       גם ביומיים שלאחר מכן לא יצאנו לעבודה. הידיעות-השמועות רדפו זו את זו. המתח והציפייה, אך גם החרדה למה שיקרה בימים הקרובים ממש, גברו משעה לשעה, אפשר לומר מרגע לרגע. ביום ו' של השבוע, היה זה הארבעה במאי, הודיע לנו ראש-הבלוק, כי על-פי הוראת מפקד המחנה עמד להתקיים מִסדר בשעה שמונה בבוקר של יום המחרת במגרש המִסדרים. זמן קצר לאחר שנמסרה לנו ההודעה, הופיע בצריף שלנו אסיר, שהופעתו העידה עליו שהוא נמנה עם האחמ"ים של המחנה. הס הושלך בצריף. נשמעו לחישות, כי האיש שייך לָארגון, אך לאיזה? לא נאמר. האיש עמד במרכז הצריף ואמר בקיצור נמרץ, כי בַּמִסדר שנקבע לבוקרו של יום המחרת, יציע לנו, קרוב לוודאי, מפקד המחנה להיכנס אל המנהרות שבקרבת מקום, כהגנה מפני הפגזות או תקיפות מטוסים של בעלות הברית. לרגע השתתק ואחרי כן, בהדגישו כל מִלה, אמר: "עליכם להשיב לו, שאתם מסרבים! עליכם להשיב לו, שאתם מסרבים!" סיים את דבריו ועזב את הצריף. הדברים השאירו רושם רב מאוד על כולנו, לא רק מפני שחיזקו את התקווה, כי קץ התלאות מגיע, אלא גם מעצם העובדה שניתנה לנו מעין רשות לסרב למלא פקודה של הס"ס, דבר שלא היה ניתן להעלותו על הדעת עד אז!

       לקראת השעה היעודה של יום השבת, ה-5 במאי 1945, התייצבנו כולנו, כל אסירי המחנה, במגרש המִסדרים. סביב המגרש עמדו אנשי ס"ס חמושים. עם סיום פרק המסדר, שנערך כרגיל באחריות קציני הס"ס מפקדי-הבלוקים, הופיע מפקד המחנה, מלווה פמליה של קצינים. ניכר היה בכולם, כי הם שתויים. לאחר הגינונים המקובלים במִסדרים, פנה מפקד המחנה אלינו ואמר משהו מעין זה: "האמריקנים מתקרבים אל המחנה, ואנו החלטנו למסור אתכם לידיהם…" צעקות שמחה רמות הפסיקו את דבריו. האסירים התחבקו והתנשקו אלה עם אלה, והביעו את שמחתם בכל מיני צורות אחרות. המפקד סימן לנו לשתוק ובה בשעה החיילים, שהקיפו את המגרש, הניעו את כלי-נשקם במעין איום. השקט חזר אל בין השורות. מפקד המחנה המשיך ואמר: "אתם נתונים בסכנת היפגעות על-ידי הפגזות, או הפצצות של מטוסי האויב. אנו מציעים לכם להיכנס למנהרות…" לפני שהספיק לסיים את דבריו, צעקנו כולנו בקול חזק: "לא רוצים! לא רוצים!" בלי אומר ודברים עזבו המפקד ופמלייתו את המקום וכן עשו החיילים, שהקיפו אותנו. גם אנו, האסירים, עזבנו את המקום והתפזרנו. שוב פרצו גילויי השמחה, וביתר שאת מאשר קודם לכן. ביני לבין עצמי, התקשיתי להאמין, כי קרה כדבר הזה, שאנו סירבנו לציית לפקודה של איש ס"ס, ולא כל שכן של  המפקד הכול-יכול של המחנה, מבלי להיענש.

       מיהרתי לחזור לצריפי בגלל לַחֲצֵי השלשול, שלא חלה בו כל הקלה. לאחר שחזרתי מבית השימוש, השתרעתי על מיטתי. כנראה שנמנמתי. העיר אותי מישהו שאמר, כי במגדלי השמירה ניצבים עתה אזרחים. הסתכלתי דרך החלון ונוכחתי לדעת, שנכונים הדברים. לא נותר עוד כל ספק, כי אנו לא נתונים עוד לשליטת קלגסי הס"ס.

 הוּתרה הרצועה

לפתע נשמע מחוץ לצריף קול המון רב. יצאתי לברר את פשר הדבר. ראיתי המוני אסירים רצים לכיוונים שונים, רבים מהם אל עבר מחנה הס"ס. הבנתי כי פורצים אל המטבח, אל המחסנים ואל חדרי המגורים שלהם. הצטרפתי אל הרצים. עם הזרם, דוחף ונדחף, הצלחתי להיכנס אל תוך המטבח. מִלים לא יכולות לתאר את שהתרחש שם. מהומה רבתי! במין דחף פראי, שלא ניתן לריסון, ותוך כדי דחיפות, מכות, צעקות וקללות בבליל של שפות, התנפלו האסירים על המצרכים, שהתגלו לעיניהם מסודרים על מדפים ובתוך הארונות שנפרצו, או בתוך מחסנים וחדרים ששימשו לאחסון מזון, שדלתותיהם נעקרו ממקומן. כל מי שיכול נטל ככל שנתאפשר לו מן המצרכים, שהיו רבים ומגוונים, ביניהם כאלה שכמותם לא ראיתי זה זמן רב, אחדים מהם מאז יומי הראשון במחנות: גבינות וריבות מסוגים שונים, ממרחים למיניהם, חבילות חמאה, סלים מלאי לחם, ערימות של תפוחי-אדמה ושל כרוב ועוד ועוד מצרכים, שהעלו ריר על שפתיי. במאמץ רב הגעתי אל אחד הארונות. שתיים-שלוש פעמים הספקתי לשים יד על מצרך כלשהו לפני שרוּקן הארון לחלוטין, ואת מה שהצלחתי לחטוף בכל פעם, ולא חשוב מה זה היה, הכנסתי מייד אל תוך פי. המצרכים שבמטבח אזלו חיש מהר, ואז פניתי אל אחד החדרים שבהם אוחסן הלחם. היוצאים מחדר זה החזיקו בידיהם כמות זו או אחרת של כיכרות לחם. נדחקתי אל תוך החדר ועלה בידי לתפוס שתי כיכרות. צורך דחוף לגשת אל בית-השימוש מנע ממני, בעל כורחי, להמשיך במאמץ להשגת עוד ועוד דברי אוכל. מיהרתי לעזוב את המקום ובצעדים מהירים הלכתי אל עבר צריף המגורים שלי, נוגס באחת הכיכרות בעוד השנייה תחובה מתחת למעיל, פוקח עיניים פן יתנפל מישהו עליי, וינשל אותי מרכושי.

       הגעתי לצריפי. פניתי ישר אל בית-השימוש. בתום עשיית צרכיי התכוננתי ללכת להשיג עוד דברי מזון. בפעם הראשונה זה חודשים הרגשתי, כי קיבתי כה מלאה עד כי לא הייתי מסוגל להמשיך לאכול. ברשותי נותרה עדיין כיכר אחת של לחם, והיה עליי למצוא דרך לשמור עליה. עשיתי דרכי לעבר מיטתי בהתכווני להטמין את הכיכר בתוך הקש של מזרני, אך מייד זנחתי את הרעיון, כי כל גנב היה מגלה את המחבוא ללא כל קושי. לפיכך, בהגיעי ליד מיטתי, פניתי אל האסיר שמיטתו מעל למיטתי – הוא שכב חולה ולא היה מסוגל לרדת ממנה – והגעתי עימו לידי הסכם, שהוא ישמור על הלחם עד לחזרתי ובתמורה יקבל את מחציתו.

       עזבתי את צריפי והלכתי שוב אל מחנה הס"ס. רבים המשיכו להסתובב במטבח ובמחסנים בתקווה למצוא דבר מה שניתן לאכילה, אך הדבר היחידי שעוד ניתן היה למצוא בהם, היו שיירי מזון, לא תמיד ראויים למאכל, בהם נברו אסירים, שלא הצליחו להשיג דבר מה ראוי יותר. ברגע מסוים ראיתי כמה אסירים, שנשאו שָׂקים על גביהם, יוצאים מאחד החדרים היותר מרוחקים של צריף המטבח. בהגיעי לחדר התברר לי, כי השקים מכילים קמח. ניסיתי להרים את אחד מהם, אך כוחי לא עמד לי. בלית ברירה הסתפקתי בשק אחר, שהיה מלא עד רבעו. הרמתי אותו על כתפיי וחזרתי אל צריפי מהר ככל שיכולתי.

       האסיר, שמסרתי לו קודם לכן את הלחם למשמרת, נראה שקוע בשינתו. ברצותי לחלק עימו את הלחם, הערתי אותו בטפיחות קלות. אך פקח את עיניו וראה כי אני עומד לידו אמר, כי גנבו ממנו את הלחם. הדבר לא נראה לי סביר, כי במו עיניי ראיתי, כי הוא הטמין את הכיכר בתוך מזרנו, כשמסרתי אותה לו. הייתי בטוח, שהוא משקר. בצעקות הטחתי בפניו האשמה זאת, וגם ניסיתי להוכיח לו, כי היה זה בלתי-אפשרי להוציא את הלחם מתוך המזרן, מה עוד שהוא שכב עליו. הוא לא ענה לי, ורק הניע בכתפיו כאילו רצה לאמור: "ככה זה, עשה מה שאתה רוצה." התחזקתי בדעתי, כי שקר בפיו, ועל כך כעסתי אף יותר מאשר על האבידה עצמה. עלה בי רצון עז להכות אותו מכות נמרצות, ואולם לאחר שהגעתי למסקנה שבכך לא יוחזר לי הלחם, ריסנתי את עצמי, התגברתי על רוגזי והשתרעתי על מיטתי, כשהשק עם הקמח צמוד אליי. נרדמתי.

       העיר אותי רעש של הלמויות. פקחתי את עיניי וראיתי, כי אסירים אחדים עסקו בשבירה ובפירוק של מיטות עץ ריקות שהיו בצריף, בעזרת אבנים, מקלות וברזלים. שאלתי במה העניין ונאמר לי, כי מכינים עצים להבערת אש לצורך בישול ולהתחממות. לאחר שעלה על דעתי, כי זה רעיון לא רע וכי גם עליי לעשות כמוהם, יצאתי ממיטתי. ואולם, מכיוון שלא היה בידי מכשיר כלשהו, שישמש לי לשבור עצים, וכוחי לא עמד לי לעשות כן בשתי ידיי, פניתי אל מה שהיה בהישג-יד: אל הקרשים במיטה שעליהם היה מונח מזרני, ונטלתי אחדים מהם. נשאתי את הקרשים החוצה והדלקתי עימהם אש. מילאתי את מחצית קערת המרק שלי בקמח מתוך השק, שלא נפרדתי ממנו אף לא לרגע, הוספתי מים, ערבבתי ולשתי את התערובת, חפנתי בידיי חתיכות בצק, שיטחתי אותן והנחתי אותן על האש, כדי שייאפו. מה שהתקבל לבסוף היה מעין צנימים תפלים, קשים ושרופים, אך הדבר לא מנע ממני לאכול מהם בהנאה.

       צררתי את מה שנשאר וחזרתי לצריפי. שכבתי במיטתי באין משהו אחר לעשותו. בינתיים ירד הלילה. הציפייה שהייתה לי, כי אכילת הצנימים תועיל לשלשול, נתבדתה ואולי אף קרה ההיפך מזה: הריצות אל בית-השימוש תכפו. בין ריצה לריצה חטפתי תנומה. באחת הפעמים האלו התעוררתי מרעש חזק של התפוצצויות. כאשר הייתי ער דַיִי, כדי לעמוד על המתרחש יכולתי להבחין, כי הרעש לא נשמע כרעם של הפגזות תותחים או של הפצצות מטוסים, שהגיע לאוזנינו במרוצת היום או היומיים שחלפו. בבהלת מה ובמהירות הגדולה ביותר שהייתי מסוגל לפתח, רצתי אל מחוץ לצריף, כפי שעשו שאר דייריו, כמעט עד האחרון שבהם. ראיתי, כי גם האנשים של יתר צריפי המחנה נמלטו מהם החוצה. תחילה לא יכולתי לקבוע מה קורה. ממקום הימצאי ראיתי הבזקים מלווים הדי ההתפוצצויות, שבאו מכיוון מורדות ההרים שבקרבת המחנה, אותם הרים שבהם נמצאו המנהרות. לא נדרש הרבה כדי להבין, כי הפיצוצים מתרחשים בתוך המנהרות עצמן, שבהן רצה מפקד המחנה שניכנס. לא נותר בלב איש ספק מאיזה גורל ניצלנו, ומה זממו אנשי הס"ס לעולל לנו רגע לפני שנשוחרר, על אף שידעו, ואולי מפני שידעו, כי גורל גרמניה נחרץ. הייתה שעת לילה מאוחרת כאשר פסקו ההתפוצצויות. איש איש חזר לצריפו. בהמשכו של הלילה לא קרה כל דבר נוסף, שהיה בו כדי לקטוע את שנתי.

 יום השחרור

החל משעות הבוקר של היום הבא, יום ראשון, ה-6 במאי 1945, הייתה במחנה דריכות רבה, מלוּוה ציפייה לעומד להתרחש בכל רגע. לאנשים לא הייתה סבלנות להישאר בצריפים, ורק אלה שלא היו מסוגלים לעמוד על רגליהם נותרו בהם. מזג האוויר היה נוח והרגשתי, כי השמש, שהופיעה מדי פעם בפעם מבעד לעננים, לא רק חיממה את גופי התשוש והנפוח, אלא גם חדרה אל תוכו, עד ללב. מבין אלה שנמצאו בחוץ מי ישב ומי התהלך, אם ביחידות ואם בקבוצות. התקהלות גדולה במיוחד הייתה ברחבה, שליד שער הכניסה למחנה. המבטים היו מופנים אליו כל העת. ככל שחלפו השעות, גדל קוצר הרוח.

       היה זה קצת לאחר צהרֵי היום כאשר דרך שער המחנה הפתוח נכנסו שניים או שלושה טנקים. "אלה אמריקנים! אלה אמריקנים!" עבר קול בין המתקהלים. מה שהתחולל ברגעים שלאחר מכן אין לי די מלים כדי לתארו. הייתה התפרצות ספונטאנית של רגשות שמחה, שגררה אחריה תגובות מתגובות שונות ובאה לידי ביטוי בצורות מצורות שונות. מה שעלה על כל דבר אחר, היה זרם אדיר של המוני אסירים, אשר במעין דחף שלא ניתן לעצירה, בצעקות ובנפנוף ידיים, נהרו אל עבר הטנקים, אלה בריצה ואלה בהליכה, אחד צולע ואחר שורך רגליו בכבדות, הכול משתוקקים לראות את משחרריהם, לנגוע בהם, לחבקם אם אפשר, למשש את הטנקים. על האנטנה של אחד הטנקים ראיתי דגל יווני קטן. כפי שהתברר, אחד מאנשי הצוות היה תושב ארצות הברית, יווני במוצאו. הרבה יוונים, גם אני הייתי ביניהם, התקבצנו סביבו, דיברנו יוונית, צחקנו. נשאלו שאלות. ניתנו תשובות. לא במהרה התפזרה החבורה.

       בו-בזמן היו התרחשויות לא פחות מרגשות בשטח הרחבה: כאן אסירים חיבקו ונישקו זה את זה, שם צחקו, אחרים בכו, ובמקומות רבים, בריחוק מה, עמדו או ישבו אלה, שלא יכלו להלך, והסתכלו במתרחש סביבם, מתאווים שלא להפסיד אף לא אחד מן המחזות מעוררי ההתרגשות באותם הרגעים הגורליים והיחידים במינם בחייהם.

        לאחר שהתרחקתי מקרבת הטנקים, ובעוד אני עומד וצופה סביבי, ראיתי קבוצה של אנשים, הרצים אחרי מישהו שנס מפניהם. הבנתי, כי אנשי הקבוצה רודפים אחרי מישהו, המנסה שלא ליפול לידיהם. בסופו של דבר הצליחו הרודפים לתפוס את הנמלט ואז החלו להכותו בכל כוחם בידיים, ברגליים, במקלות, באבנים ובכל מה שהשיגו ידיהם. חיש-מהר התפשטה השמועה, כי נעשים מעשי לינץ' באסירים שונים, לרוב בקאפוס, שנודעו בהתעללויותיהם ובאכזריותם כלפי אסירים אחרים. רבים מהם ניסו להסתתר או אף לברוח מהמחנה, ואולי היה מי שהצליח בכך. אך כל מי שלא עלה בידו לעשות כן ונתפס, האסירים – שהיו בעצמם קורבנות להתנהגותו הבלתי-אנושית, או שהיו עדים לה כלפי חבריהם, שלא היו עוד בחיים בעטיו – כילו בו את זעמם, עד שנפח נשמתו.

         מאוחר יותר באותו היום, או למחרת היום, נודע על דבר חיסולו של הקאפו האכזר ביותר שהיה במחנה, זה שכונה בשם "הקאפו הצועני". אדם-חיה זה, ששימש בתפקיד של קאפו עוד במחנה מלק, רבצה עליו אשמת מותם של מאות אסירים, שרבים מאוד מהם המית במו ידיו. לא היה פלא אפוא, שרבים רצו לגמול  לו  על מעלליו. הוא נתפס על-ידי חבורה של יהודים, רוסים ואוקראינים, אליהם לא איחרו להצטרף רבים-רבים אחרים. תחילה היכוהו, ומשהתמוטט ונפל ארצה התחילו לסקלו באבנים. חזק היה האיש, ולא במהרה הוא הוכרע. ברגע מסוים הרים אחד הרוסים אבן כבדה והנחית אותה על ראשו של הקאפו.  דם פרץ ממנו. נשימתו נעצרה. לרגע חשבו שהוא מת. אז הציע מישהו לשרוף את גופתו. הרימו אותו ונשאו אותו אל עבר מבנה המשרפה. מישהו רץ לקרוא לאחד מעובדי המשרפה, כדי שיבעיר אש בתנור. בדרכם נוכחו לדעת, כי הצועני חי עדיין וכי הכרתו החלה חוזרת אליו. לרגע נעצרו. לא ידעו מה לעשות. מישהו צעק: "נשרוף אותו חיים". נשמעו צעקות הסכמה. המשיכו בדרכם ליעדם, למשרפה. עד להגיעם למקום, התאושש האיש לחלוטין. הבין מה צפוי לו. פתח בזעקות. ניסה להשתחרר ולהימלט. עשרות ידיים מנעו זאת ממנו. בבניין המשרפה השכיבו את האיש על העגלה שבפתח התנור – מעין אלונקת ברזל, שנעה על מסילות משופעות, אשר שימשה להכנסת הגופות אל תוך התנור – בעודו ממשיך בצעקותיו לעזרה ובמאמציו להשתחרר. הנחיתו עליו מכות אגרוף חזקות. העגלה הורמה והוכנסה אל תוך האש. מישהו נטל את המוט הארוך, ששימש לדחיפת הגופה מן העגלה אל התנור, נעץ את הקרס שבקצה המוט במפשעתו של הקאפו, ודחף את גופו לתנור. בה בעת משך מישהו את העגלה בחזרה. דלת התנור הוגפה. הצעקות לא נשמעו עוד.

        אחזור אל רגעי השחרור. התחילו להופיע דגלים במקומות שונים של הרחבה, דגלים מאולתרים של ארצות המוצא השונות של אסירי המחנה, בדים צבועים, המתנופפים בקצות מוטות. אלה שזיהו את דגל ארצם התקבצו אט-אט מסביב לו. כך נוצרו קבוצות של פולנים, רוסים, צ'כים, בלגים, צרפתים ועוד ועוד.

       אני ראיתי את הדגל היווני וניגשתי אליו. בקבוצה שהתגודדה סביבו עמדנו יחדיו יותר ממאה יוצאי-יוון, יהודים ונוצרים. בין האחרונים היו כנראה גם אזרחים, שעבדו בשירות הגרמנים לפני שנאסרו. לפתע פרצה בקבוצה, בדומה למה שקרה אצל הקבוצות של בני הלאומים האחרים, שירה אדירה של ההמנון, ההמנון היווני. בהתרגשות גדולה, בדמעות גיל, שרנו כולנו את מִלות ההמנון, שיר לחירות, שכה תאם את המעמד (להלן בתרגום חופשי):

              הנני מכירך על-פי הלהב,

             האיום של חרבך.

             הנני מכירך על-פי מראך,

             המודד את האדמה בחיפזון.

             לך, אשר יצאת מתוך העצמות,

             הקדושות של היוונים,

             ואשר הגברת עוזך כבראשונה,

             שלום לך, שלום לך, החירות!

        לא במהרה רצו האנשים לעזוב את המקום, להיפרד זה מזה. לאחר ששככה ההתרגשות, פתח מישהו ונשא נאום פטריוטי, שהסתיים במלים "תחי יוון, תחי יוון". מישהו אחר הציע, כי כל היוונים יעברו להתגורר יחדיו. הייתה הסכמה כללית לכך. נקבו את מספריהם של שני צריפים. איש-איש פנה להתארגן למעבר.

       ככל שהמעמד היה מרגש, חשתי כי משהו איננו שלם בכל השמחה הזאת. לא ידעתי מה. בדרכי אל צריפי ביחד עם עוד כמה יהודים יוצאי-יוון נוכחתי לדעת מה חסר לי. זאת, כאשר נתקלתי באסיר שצעק באידיש: "יהודים! יהודים!" והצביע אל מקום, שבו התקבצו כמה עשרות של אסירים, ואולי יותר מזה, שניכר בהם שמבני עמנו הם. התקרבתי לקבוצה לראות במה הדברים אמורים. עודני מנסה לברר מה מטרת ההתכנסות, עלתה מן הקבוצה חרישית, באיטיות, אך בדבקות בל-תתואר שירת התקווה. צירפתי את קולי לשרים:

              כל עוד בלבב פנימה,

             נפש יהודי הומייה,

             ולפאתי מזרח קדימה,

             עין לציון צופייה.

             עוד לא אבדה תקוותנו,

             התקווה הנושנה,

             לשוב לארץ אבותינו,

             ארץ בה דוד חנה.

(הנוסח של שלוש השורות האחרונות היה זה שלמדתי בסלוניקי. יש לשים לב לכך, שהוא שונה מן הנוסח המקובל כיום).

        דגל לא היה שם, ולא כל הנוכחים במקום שרו את מילות ההמנון נכונה או בשלמותן, והמילים שנאמרו בוטאו במבטאים שונים, ספרדי ואשכנזי. אך הנעימה, הנעימה שעלתה כמעט אחידה מפי הנוכחים העידה על כך, כי משהו משותף מצוי בכולנו, הקושר בינינו בנימים סמויים, בלתי נראים לעין.

 לאחר השואה, כאשר נודעו ברחבי העולם מעשי הרצח של הגרמנים, ואצלנו בארץ, כאשר החל מן הכיתה הראשונה של בית-הספר, ואפילו גם בגן-הילדים, שומעים ילדינו מזמן לזמן על כך, שבאותה התקופה הושמדו שישה מיליון יהודים – וגם מאות אלפים, מיליונים, של בני עמים אחרים – דומה, כי קהו החושים במידה כזאת עד כי המחשבה, שדבר כה איום אכן היה יכול להתרחש, אינה עוד דבר שהמוח האנושי דוחה על הסף. אני בטוח, כי כאשר מזכירים את המספר הזה של שישה מיליון מבני-עמנו שנכחדו בשואה, מעטים מאיתנו נותנים את הדעת לכך, כי מספר זה הוא פי אחת וחצי בערך ממספר היהודים החיים כיום בארץ. ועוד זאת, כי במשך ארבע השנים, שבהן התבצעה ההשמדה של יהודי אירופה, לא היה אף לא רגע אחד שלא נרצחו בו יהודים, אלפים מדי יום ביומו, יותר ממאה אלף בכל חודש וחודש, מיליון ומחצית המיליון מדי שנה בשנה.

 הפרק בגרסתו הראשונה נכתב בדצמבר 1990

לאחר השחרור

בימים הראשונים שלאחר שחרורנו על-ידי הצבא האמריקני, הוזרמו למחנה כמויות גדולות של מצרכי מזון, ביניהם בשר לרוב, שבושלו במטבח של המחנה, וחולקו ללא הגבלה לכל מי שרצה. האנשים חזרו פעם אחר פעם למטבח ונטלו עוד ועוד מן האוכל, כאילו חששו, כי שוב תיתכן חזרה למצב של רעב. למעבר הפתאומי מרעב קיצוני לאכילה בלתי מוגבלת היו תוצאות חמורות, שלא נחזו ככל הנראה על-ידי השלטונות החדשים של המחנה. אסירים מתו בהמוניהם: כאלף ביום בערך בשלושה-ארבעה הימים, שלאחר השחרור. כאשר אבחנו זאת האמריקנים, הם הקטינו את כמויות המזון ושינו את התפריט, כך שהוא כלל בעיקר מאכלי חלב וירקות. עד שהבנו את סיבת הדבר, התעוררה אצלנו האסירים, התמרמרות גדולה, עד כדי הטחת האשמות נגד האמריקנים.

       במקומות מספר במהלך סיפורי ציינתי, כי רבות מן הקורות אותי במחנות הריכוז, ואין מדובר רק בפרטים, לא נשמרו בזיכרוני. הדבר נכון במיוחד וביתר שאת לגבי התקופה בת החודש ומחצית החודש, מיום השחרור ועד לעוזבי את מחנה אבנזה.

       עד כמה נמחקו מזיכרוני אירועי תקופה זו התברר לי עוד כאשר ניסיתי לשחזרם בזמן שהתחלתי לנהל יומן בסוף חודש ספטמבר 1945, ארבעה חודשים וחצי לאחר השחרור. כך, לא הייתי מסוגל לקבוע מתי החלמתי, מתי הסרתי מעליי את בגדי האסיר ואילו בגדים קיבלתי במקומם, מה היו מעשיי במחנה, מה חשבתי ואלו תוכניות תכננתי לגבי העתיד. ייתכן, כי לוּ הקדמתי לנהל את היומן יכולתי להציל יותר פרטים על התקופה הנזכרת מאלה שאני מביא בהמשך.

       כשבועיים לאחר השחרור עוד סבלתי מדיזנטריה חזקה, ולא ירדתי ממיטתי אלא לפרקי זמן קצרים ולצרכים הכרחיים, כגון כדי ללכת לשירותים, להתרחץ, לכבס את הבגדים וכו'. אחדים משוכני הבלוק הפצירו בי להתאשפז בבית-החולים, אשר נוהל עתה על-ידי השירות הרפואי של הצבא האמריקני, ואולם אני סירבתי בתוקף לגשת לבית-החולים, ככל הנראה מתוך פחד תת-הכרתי, אשר נותר אצלי מן העבר.

       דומני, כי רופא ביקר אצלי פעמיים או שלוש, וכי אחיות הביאו לי תרופות לעיתים מזומנות. תוך כדי כך עליתי על מסלול ההחלמה וההבראה. אט-אט חזרתי לאיתני, נפיחות הגוף פחתה בהדרגה, ובאחד הימים פסקה גם הדיזנטריה.

       עם השחרור החלו דרי המחנה לבקר בעיירה אבנזה. בימים הראשונים, כאשר תושבי העיירה היו נתונים עדיין בהלם ונמנעו מלהגיב, פרצו אנשי המחנה לחנויות ונטלו מהן חפצים מחפצים שונים.

       אני עצמי לא ביקרתי בעיירה. פעם אחת בלבד יצאתי את המחנה, כדי לגשת אליה, אך משום חולשתי הגעתי רק לפאתיה וחזרתי. באחד הימים קיבלתי ממישהו כמות של בולים, שהוציא מאחת החנויות שנפרצו. החלטתי, כי הגיע הזמן לחדש את תחביבי הישן לאסוף בולים (גם זה היה מסימני ההחלמה). בשלב מאוחר יותר אבדו לי בולים אלה אי-שם לאורך הדרך שלי ארצה.

       פעם אחר פעם אילצו השלטונות האמריקניים קבוצות של תושבי אבנזה, גברים ונשים, לבקר ולסייר במחנה, כדי להראות להם את הזוועות אשר עוללו הגרמנים. סופר, כי הדבר נעשה במכוון לאור הטענות של תושבי המקום, כי לא היו מודעים למה שהתרחש במחנה. אנחנו ידענו, וכן גם האמריקנים, כי לטענות אלו לא היה בסיס, הן בגלל הקִרבה הבלתי-אמצעית של המחנה לעיירה והן בגלל העובדה שלא יכלו שלא לראות את מצבם של אסירי הקומנדוס, אשר עברו דרך העיירה יום-יום בעת ההליכה לעבודה ובעת החזרה ממנה.

       האמריקנים גם הטילו על תושבי העיירה את מלאכת הקבורה של המאות והאלפים, שכאמור מתו בימים הראשונים שלאחר השחרור.

       עבודות ניקיון במקלחות, בשירותים וברחבי המחנה, נעשו על-ידי חיילים גרמניים, ביניהם אנשי ס"ס שנשבו בידי האמריקנים, ועל-ידי אזרחים, שנעצרו על-ידם. האמריקנים מנעו מאיתנו, האסירים לשעבר, לפגוע באלה וגם באלה, דבר שקשה היה לנו לעכלו, אך לא יכלו לעצור בעדנו מלקללם.

       אנו הניצולים יוצאי-יוון התרכזנו, כפי שכבר סיפרתי, בשניים או שלושה צריפים. כאשר עלה על סדר היום נושא החזרה ליוון, התעורר ויכוח חריף בין אנשי הקבוצה באיזו דרך תהיה החזרה, דרך יוגוסלביה, כפי שרצו הקומוניסטים שבחבורה ומקורביהם, או דרך איטליה כהצעת מתנגדיהם. הוויכוח לא הוכרע, ובסופו של דבר היה פיצול בדרך החזרה. אני הייתי בין אלה, כמה עשרות, כולם יהודים, אשר העדיפו לחזור דרך איטליה.

       את אבנזה עזבנו ביום ו' 22 ביוני 1945. בבוקרו של אותו היום עלינו על משאיות ומסענו ליוון החל. בדרכנו לאיטליה נסענו דרך נופיה ההרריים, היוצאים מן הכלל ביופיים, של דרום אוסטריה.

       בזמן הנסיעה ראינו כמה משאיות צבאיות ועליהן סמל מגן-דוד. גם החיילים שנסעו בהן נשאו על שרוולם את אותו הסמל. שיערנו שהם יהודים ולפלא היה הדבר בעינינו. באחת העצירות ניתנה לנו ההזדמנות לקשור שיחה עם חיילי אחת המשאיות האלו. לאחר שניסיונות לקיים שיחה בשפה אחרת לא עלו יפה, הצלחנו לדבר עימם עברית, שבה היה לאחדים מקבוצתנו – ואני ביניהם – ידע מסוים בה עוד מימי בית-הספר. לאחר שהתוודענו אלה לאלה כיהודים עברנו לשאלות היותר ענייניות. למדנו מהם, כי הם מארץ-ישראל וכי הם משרתים בצבא הבריטי (הם היו אנשי הבריגאדה היהודית). אנו מצידנו סיפרנו, כי אנו יוצאי-יוון, ניצולי המחנות, וכי אנו עושים את דרכנו חזרה לארץ מוצאנו.

       בלילה לנו בעיירה וילאך (Villach), השוכנת כעשרה ק"מ ממפגש הגבולות אוסטריה-איטליה-יוגוסלביה.  תחנותינו בשני הלילות הבאים היו אודינה(Udine) , שבצפון איטליה, ומסטרה (Mestre), הסמוכה לוונציה.

       בערב שבו הגענו למסטרה שיכנו אותנו בבניין רחב-מימדים, באו לפגוש אותנו כמה חיילים יהודיים נושאי אותו סמל שרוול, שכבר היכרנו. בשיחה שהייתה לאחדים מאנשי קבוצתנו עם הבאים, סיפרנו שוב, כי אנו בדרכנו ליוון, לסלוניקי. הם העלו שאלות, כגון: "מה יש לכם לעשות ביוון? את מי תמצאו שם? האם ידוע לכם, כי ביוון משתוללת מלחמת אזרחים וכי בחזרכם שם יגייסו אתכם לצבא?" בהמשך הם הציעו לנו במפורש לזנוח את תוכניתנו ולעלות לארץ במקום לחזור ליוון. נפרדנו מבלי שאיש מאיתנו יביע את הסכמתו להצעה. החיילים הודיעו, כי יחזרו למחרת להמשיך בשיחה. לאחר שהחיילים עזבו, התפתח בקבוצה ויכוח נוקב בין המצדדים בהצעה לבין המתנגדים לה, דבר שהוכיח, כי היו כאלה שהיטו אוזן קשבת לדברים. על כל פנים, בליבם של כ-25 מבחורי הקבוצה, כולל אותי, גמלה ההחלטה לקבל את ההצעה לעלות ארצה.

       כאשר שבו החיילים, כפי שהבטיחו, ומסרנו להם על ההחלטה, הם הסדירו הפרדתנו משאר אנשי הקבוצה והודיעו לנו, כי נישלח להכשרה בת שניים-שלושה חודשים לקראת עלייתנו ארצה. ביום ג' 26 ביוני התחלנו בנסיעה דרומה ברכבת. כעבור ארבעה או חמישה ימים – פגיעות המלחמה גרמו לכך שתנועת הרכבות תתנהל באיטיות רבה – הגענו ל-Bari, בדרום איטליה. שם, שוּכָּנו במחנה עקורים שבאחריות אונר"א (U.N.R.R.A.). כעבור יום-יומיים, לאחר שעברנו רישום ונופקו לנו פרטי לבוש שונים, הוסענו לעיירה סנטה מריה די באניי (Santa Maria di Bagni), בקצה הדרומי של עקבו של חצי-האי. במקום הזה, הוקצתה לנו למגורים וילה דו-קומתית, שהייתה שייכת לאישיות בכירה בתקופת משטרו של מוסוליני. דרך אגב, בסביבת העיירה שלנו היו עוד כמה עיירות, שבהן רוכזו יהודים ניצולי המחנות או עוזבי ארצות מגוריהם במזרח אירופה, לקראת עלייתם ארצה. קבוצתנו הייתה הראשונה שהגיעה לעיירה הנזכרת.

       השתלשלות הדברים מכאן ועד שדרכה רגלי על אדמת הארץ היא סיפור בפני עצמו, שסבורני כי אין זה המקום לספרו לפרטיו. אציין בהמשך את אבני-הדרך העיקריות, שדליתי מן הרישומים שביומני:

*     בחודש אוגוסט 1945 אוחדה קבוצתנו עם כ-150 איש מחבורות נוספות של יוצאי ארצות מזרח אירופה, שהגיעו לסנטה מריה די באניי, למה שכונה "קיבוץ לחופש".

*     בחודש ספטמבר 1945 נשלחו ארצה חמישה מבני קבוצתנו, תוך הפרת הבטחה, שנתנו לנו עוד במסטרה, כי נעלה כקבוצה. בשלב מאוחר יותר נוכחנו לדעת, כי אנו מוּפְלים לרעה בקשר לעלייה, קרוב לוודאי מפני שלא השתייכנו לתנועת נוער כלשהי, וכן בגלל שהחמישה שנשלחו ארצה, פרט לאחד, לא הצטרפו לקיבוץ. הדבר גרם להתנגשויות בינינו לבין שליחי העלייה במקום.

*     בסוף חודש אוקטובר הכרתי את חנה ולדמן, שעתידה הייתה להיות רעייתי. גם היא השתייכה ל"קיבוץ לחופש".

*     בחודש ינואר 1946 נלקחו עוד שלושה-ארבעה מאנשי הקבוצה, כדי להישלח ארצה. בתחילת פברואר הופיעו שניים מהם בסנטה מריה, בלי ידיעתם של האחראים עליהם, והציעו, כי כל הקבוצה תבוא למקום, שבו הם רוכזו לקראת העלייה ארצה. עשינו כן. חנה באה עימי. בהגיענו לבארי התפתח עימות חריף בין ראשי קבוצתנו לבין ראש שליחי העלייה בדרום איטליה, שהסתיים בקבלת תנאינו. עברנו למחנה סגור, בו רוכזו המועמדים לעלייה.

*     3 באפריל – כל אנשי המחנה הוסעו לכיוון רומא. נאמר לנו, כי באחד הנמלים ממתינה לנו אונייה. כאשר הגענו לרומא, נקטעה הנסיעה. שיכנו אותנו בווילה קאוואלטי (Cavalletti), באחד מפרוורי העיר. כעבור יום-יומיים נמסר לנו, כי האונייה שהיינו אמורים לעלות עליה נעצרה בנמל לה-ספציה וכי אנו נישאר בינתיים ברומא. לאחר שבועות מספר הועברנו לווילה פראסקאטי (Frascatti), בפרוור מרוחק יותר.

 *    16 ביוני – נמסר לנו כי ניסע לטורינו ומשם לאחד הנמלים שבצפון-מערב איטליה, מקום שבו המתינה לנו אונייה, כדי להעלותנו ארצה. עזבנו את רומא ברכבת בדרכנו לטורינו.

*     18 ביוני – הגענו לטורינו. כאן רוכזנו במחנה סגור כלשהו, גברים לחוד ונשים לחוד.

*     19 ביוני – בחוף מבודד ליד סאבונה (Savona) עלינו עם שחר על אונייה, ששמה היה וג'ווּד (Wedgwood). האונייה, ששררו בה תנאים קשים וצפיפות גדולה, הפליגה כעבור שעה קלה.

*     26 ביוני – אוניות הצי הבריטי השתלטו על אונייתנו בקרבת קפריסין.

*     27 ביוני – אונייתנו נגררה לחיפה. מכאן הסיעו אותנו באוטובוסים למחנה עתלית.

*     17 ביולי 1946 – שוחררנו מעתלית. היינו חופשיים בארץ-ישראל.

אחרי השחרור ממחנות המוות, וגם לאחר עלייתי ארצה, עשיתי מאמצים, כדי לברר מה עלה בגורלו של ביניו מיזאן, חברי מן המחנה, ממנו נפרדתי במאוטהאוזן, לפני העברתי למחנה מלק.

בגיליון מס' 11 של שנתון ארגון דור ההמשך להנצחת שואת יודי יוון "לא נשכח" מופיעה "רשימה של יהודי יוון שהיו במאוטהאוזן". ברשימה זו:-

א.    השמות כתובים בלועזית ומסודרים לפי סדר האלף-בית. במבנה שלה דומה הרשימה לזו המוזכרת בפרק זה בפסקה "מאוטהאוזן", אף כי חסרות בה העמודות "מספר אישי" ו"מקצוע". בעמודה "הערות" של הרשימה מופיעים בשורות של אסירים מסוימים. תאריכי פטירתם. התאריך המאוחר ביותר הוא 27.4.45.

ב.     ברשימה מופיע גם שמו של ביניו (Mijan Benjamin). ליד שמו מופיע כתאריך לידתו 17.2.16, דהיינו היה מבוגר ממני בתשע שנים, ולא רק בשנתיים-שלוש כפי שציינתי בפרק "מי יחיה ומי ימות" בפסקה "ביניו* מלקות".

ג.      העובדה שלא מצוין ליד שמו תאריך פטירתו מוכיחה, כי ב-27.4.45 הוא היה עדיין בחיים.

בצורה כלשהי נודע לי, אינני יודע מפי מי, כי ביניו נפטר ימים מספר לפני שחרורו בייסורים קשים. ככל שחקרתי, לא הצלחתי להשיג פרטים מדויקים על מותו.

 ממסמך מארכיון "יד ושם" מתברר, כי ב-25.2.45 הועבר ביניו לגוזן (Gusen), מחנה מסונף למאוטהאוזן.

        הפרק בגרסתו הראשונה נכתב ביוני 1991