משפחות העליון וברודו

שורשים

נולדתי בעיר שאלוניקי, אשר בצפון יוון, ביום ה' 26 בפברואר 1925 (ב' באדר התרפ"ה) כבנם הבכור של אליהו אאיליון (קרא אָאֶליוֹן) ושל רחל (רשל) לבית ברוּדוֹ, זכרונם לברכה. להוריי נולדה בת נוספת, היא אחותי נינה – שם חיבה לשמה העברי אסתר (אסתרינה) – שנה וחצי בערך לאחר היוולדי.

      אבי היה ילדו השלישי של הרב משה בן חיים אאיליון, מאשתו השנייה אסתר לבית הלוי-קאראסו, שאבי היה בן יחיד לה. אני לא הכרתי את סבתי אסתר, באשר היא נפטרה בהיותי ילד קטן. סבי משה התחתן בשלישית, אך לא היו לו ילדים מאשתו זו, ששמה היה גם-כן אסתר (שם משפחתה שלפני הינשאה לו, לא ידוע לי). אימי הייתה ילדם השני של עִמנואל ברודו ושל מרקדה (חנה) לבית שאלתיאל (מלבד אימי היו להם עוד שני בנים וארבע בנות).

      אחותי ואני נָשָׂאנו את השמות של הסבא ושל הסבתא מצד אבינו, עוד בהיותם בחיים, כמנהג יהודי שאלוניקי.

      ארחיב כאן במקצת את הדיבור על בני משפחתי כפי שהכרתי אותם בימי ילדותי, וכן על-סמך דברים ששמעתי עליהם מכלי ראשון.

      אבי, כאמור, היה בן יחיד לאימו (אך לא לאביו). לא נודע לי היכן הוא למד בילדותו, אך אני מניח, כי היה זה באחד ממוסדות החינוך היהודיים של העיר, כיאה לבנו של רב. לאחר מכן למד בבית-הספר התיכון המסחרי הגרמני, שפעל בעיר (כיצד התיישב הדבר עם היותו בנו של רב, לפלא הוא בעיניי). אבי, שאהב לקרוא הרבה ולרכוש ידע, הרחיב את השכלתו בכוחות עצמו גם בתחומים אחרים, בין השאר ברפואה, בכימיה ובשפה הצרפתית (בנושא זה הרחבתי בפרק "קץ הפלאות"). ידיעותיו בשפה העברית היו די טובות. הוא רכש תואר של חזן ובתוקף זה הוא קיבל פטור משירות בצבא היווני.

      לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, הוא התחיל לעבוד כמנהל חשבונות בבית-המסחר של משפחת אָסֵיאוֹ, מן הגדולים בבתי-המסחר לכלי בית ומטבח בעיר, עבודה שבה התמיד והתקדם עד להיותו מנהל החשבונות הראשי. נישואיו לאימי היו על-פי שידוך. אני מעריך, כי הוא השתכר שכר גבוה, שאִפשר למשפחה תנאי מחיה די טובים. אף כי לא חיִינו חיי מותרות, לא הרגשתי אי-פעם, שהיה מחסור בדבר מה חיוני בבית.

      אבי, שהיה איש משכיל ועדין הן במבנהו הגופני והן באופיו ובתכונותיו, נחשב לאדם שקול, ובמשפחה הרבו לבקש עצתו בתחומים שונים.

      אימי הייתה בעלת השכלה עממית. סיימה את בית-הספר "אליאנס" (כל ישראל חברים), ומתוך כך ידעה היטב צרפתית. היא גם למדה לתפור ולרקום, וכנראה שעבדה כתופרת לפני נישואיה.

      אימי הייתה אדמונית ובעלת פנים יפות. מלאה הייתה בגופה, אף כי לא שמנה. לאחר נישואיה הייתה עקרת-בית. היה לה קול ערב ואהבה לשיר שירים, רומנסות ושירים צרפתיים (אחדים מהם אני זוכר עד היום). בינה לבין אבי שררה הרמוניה גמורה.

      הוריי התגוררו בבית סבי, מצד אימי, במשך שנתיים לאחר חתונתם (כאן אני נולדתי, בעזרת מיילדת). זאת במסגרת ההסדר שהיה מקובל על יהודי שאלוניקי באותם הימים, הסדר שכונה "מֶזָה פראנקה" על-פיו היה זוג צעיר סמוך על שולחן הורי הכלה במשך פרק-זמן מוסכם. זאת בנוסף לנדוניה,או כחלק ממנה, שניתן לחתן.

      אחותי,  אסתר-נינה, הייתה צעירה ממני בשנה וחצי בערך. רק לאחרונה הצלחתי לקבל את תעודת הלידה שלה המעידה שנולדה בתאריך 7 באוגוסט 1926. אסתר, הייתה בילדותה, וגם לאחר מכן, רזונת וגבוהה, בלונדינית ובעלת תווי-פנים עדינות. למדה בבית-ספר "אליאנס" ובסיומו המשיכה את לימודיה בגימנסיה לבנות. היא הייתה תלמידה טובה..   בתור ילדה ונערה אהבה לשחק משחקים האופייניים לבנות, בבובות, בחבל קפיצה ובמה שידוע כיום בארץ בשם "קלאס". ככלל, אהבנו זה את זו, אף כי לא חסרו בינינו גם מריבות ואולי אף תגרות ידיים.

      סבי, אבי-אבי, חם משה אאיליון היה חכם (כך כונה רב. באשר לתואר חם ייתכן שהוא קיצור של המלה חכם). הוא התגורר בשכונה "רֶז'י וַרדָּר" (כיום אקסיוּ), ברחוב ואקכו ּ  6 , עם אשתו השלישית. המקום היה מרוחק מביתנו, ורק בחגים ועוד פעם-פעמיים בשנה הייתי מבקר אצלו. בחודשים שקדמו  להיותי בר-מצווה, כאשר לימד אותי את פרשתי,  ביקרתי אצלו בתכיפות גדולה יותר. אבי, שכיבד  מאוד את סבי, הקפיד לבקר אצלו מדי שבוע בשבוע. סבי היה גבה קומה, בעל הדרת פנים וזקן לבן. לבש גלימה שחורה ארוכה וכובע שחור, דמוי צילינדר, ללא תיתורה. הוא נפטר בשיבה טובה – בהיותו מעל גיל 80 – ביום יא' באדר הת"ש  (20 בפברואר 1940).

      והרי דברים, אשר כתב לי על סבי מר יצחק כהן מירושלים ביום 1 באוגוסט 1988, לאחר מִלות פתיחה:

"כידוע לך, סַבְּךָ הרב היה שכן שלי, ביתו גבל עם ביתנו בשאלוניקי, רק גדר הפרידה בין שתי החצרות. ביתו שימש בקומה העליונה למגוריו, והקומה התחתונה שימשה כ"חדר", ששם למדו ילדים עד הגיעם לגיל בית-הספר. רוב משפחות השכונה נהגו לשלוח את ילדיהן עד הגיעם לגיל בית-הספר לחדר שלו.

"בחדר של הרב משה היו שלוש כיתות: כיתה ראשונה למתחילים, כיתה שנייה למתקדמים וכיתה שלישית למתקדמים יותר לקראת כניסתם לבית-הספר. רוב הילדים שלמדו בחדר של הרב משה, יצאו לבתי-הספר עם בסיס טוב לקריאה וכתיבה בעברית ורש"י.

"עלי לציין שסבך הרב משה העליון [שם המשפחה בשאלוניקי נכתב אאיליון] היה רב השכונה. ריכז את ענייני הדת בשכונה, נתן ייעוץ למשפחות שנזקקו לו. דעתו הייתה מקובלת וסמכותית על תושבי השכונה, כך שכל אדם שהזדקק לעזרה רוחנית ודתית בא אליו. סבך שימש גם כן כרב של בית-הכנסת המשפחתי, מצד משפחת אימי, ע"ש ברכה ארֵינוֹס.

"קריאתו של הרב משה בתורה, סגנון מיוחד לה, שצליליו עוד מצלצלים באוזניי. היה מבטא את [האות] תּ כשהייתה דגושה, [כמו שאנחנו מבטאים כיום את האות תּ]ּ והלא דגושה ת Tha, [ביוונית]. חריצותו נחרתה אף היא בזכרוני, בצד היותו דמות רוחנית ובעלת אישיות בבית-הכנסת ובשכונה כולה. לפעמים אף שימש כאיש תחזוקה בביתו וב"חדר" שלו.

"כידוע לך, בנו של סבך שימש כמנהל בית-הספר הגדול היהודי ע"ש "תלמוד תורה".

"סבתך, כאשת רב ואישה רבנית, אף היא הייתה בעלת אישיות, וסמכותית בעצותיה. רבות הנשים שהיטו אוזן ולב לייעוצה.

"אני ומשפחתי עזבנו את הבית שבשכנות סבך בשנת 1942, כך שאיני יודע מה עלה בגורלו מעבר לשנות המלחמה [הכותב שכח, כנראה, שסבי מת בשנת  1940 – מ"ה], כאשר היינו תחת השלטון הנאצי.

"ידידי משה אלו מספר תמונות, שנשמרו חיות בזיכרוני. מקווה שגם המעט שספרתי לך יתרום לזכירת דמותו של סבך."

      מוצא משפחתי, מצד אבי, מספרד. מפרסומים שונים, בהם עיינתי בחיפוש אחר שורשים, למדתי כי לאחר גירוש ספרד התגוררו בני משפחת אאיליון בשאלוניקי ובצפת. והרי מה שמצוין על משפחת אאיליון בתדפיס שהפקתי מהמחשב של בית-התפוצות שאת תרגומו מאנגלית לעברית אני מביא בהמשך:  (תדפיס זה מיום 13 ביוני 1996 שונה במידת-מה מהתדפיס הקודם, שהובא במהדורה הראשונה של ספרי):

"AYALON ,AILLON ,AILON, AYLLON [אאילון, אאיליון, איָלון, אייליון – זהו התעתיק המשוער של השמות לעיל]

"יהודים רבים נשאו שמות משפחה שמקורם במקומות המוצא או במקומות המגורים.

"אף כי השמות בקבוצה זו יכלו לבוא מן העיר הספרדית אאיליון במחוז סגוביה, או מן העיר אייליון בבישופות של סיגואנצה, קסטיליה (ספרד), שהיה מרכז יהודי פורה במאות ה-12 וה-13. בהתאם למסורת היהודית הספרדית, העיר הזאת נוסדה על-ידי יהודים וקיבלה את שמה מאיָלון, עיר כנענית בארץ ישראל, ממנה קיבל עמק אילון את שמו.

"אחד האנשים הדגולים, שנשא את השם אייליון, היה הרב המפורסם יליד צפת שלמה אאיליון (1724-1664), שהיה לרב ראשי של הקהילות הפורטוגזיות בלונדון ובאמסטרדאם.(אודותיו ראה גם באנציקלופדיה העברית, כרך א', ערך אאיליון, וביתר הרחבה במספר מקומות ב"ספונות, ספר שנה לחקר קהילות ישראל במזרח" ספר ארבעה-עשר, (ספר יוון – כרך ד') מכון בן-צבי,ירושלים תשל"א-תשל"ח) (במכתב שהפניתי ל"בית התפוצות" לאחר שקבלתי את התדפיס, קבלתי על כך שלא מוזכר בו, כי השם אאיליון היה שם משפחה נפוץ בין יהודי שאלוניקי, ובמקצת בין יהודי טורקיה, וטענתי, כי יש לציין זאת בתדפיס המופץ על ידם. קיבלתי תשובה לא עניינית, לדעתי, ולמיטב ידיעתי הדבר לא תוקן).

אנשים מפורסמים בני המאה ה-20, הנושאים את שם המשפחה היהודי אילון, כוללים את הדיפלומט יליד רוסיה צבי אילון ואת המהנדס האזרחי הישראלי יליד פולין מרדכי אילון (לן יודייקן מקיבוץ כפר הנשיא בעבודתו "The Elion Family Tree " התחקה אחר ההסתעפות של הענפים האשכנזים במשפחה, שמקורם באחד מבניו של הרב שלמה, יעקב, שהיגר מהולנד לליטה, בשעות ה-30 או ה-40 של המאה ה-18).

ככל שאני יכול לקבוע, משפחת אאיליון הסתעפה מאוד במרוצת הדורות, עד כי לא היה ניתן לקבוע עוד את הקרבה המשפחתית בין המשתייכים לענפיה השונים. כך, לא הצלחתי לגלות קרבה משפחתית אל נושאי אותו שם משפחה, המתגוררים בארץ (דרך אגב, כולם הסבו את שמם להעליון, דבר שהתבקש מאליו, בהתחשב בזהות בהגייה של השם המקורי ושל המילה העברית).

      פרט מעניין. בטיול שערכתי בספרד בשנת 1990 התברר לי, תוך כדי עיון בספרי הטלפונים של מדריד ושל ברצלונה, כי רבים – ללא ספק נוצרים – נושאים את השם AYLLON.

      על-פי מה שנמסר לי על-ידי אבי ז"ל, השתייכה משפחת אאיליון ל"קהל" (ק"ק) "מאיור". וזאת לדעת, כי היהודים, אשר התיישבו בסלוניקי במאות ה-15 וה-16 ואין הדבר  אמור רק לגבי מגורשי ספרד, אף כי זה היה אופייני להם – נהגו להקים "קהלים", שהתרכזו סביב בית-כנסת, על-פי מקום מוצאם לפני הגעתם לעיר: הארץ, המחוז או העיר. ק"ק "מאיור" נוסד על-ידי אנוסים מן האי מאיורקה (באי זה נגזרו גזירות שמד בשנת הקנ"א – 1391). בעת בואם לראשונה לעיר הם יסדו בית-כנסת בשם "בעלי תשובה" – רמז להיותם אנוסים, אשר חזרו לדת ישראל – ששמו הוסב במרוצת הזמן ל"מאיור" ("שאלוניקי עיר ואם בישראל, תשכ"ז – 1967 , עמ' 180).

      מסורת זאת עומדת, לכאורה, בסתירה לאמור לעיל על מקום מוצאה של משפחת אאיליון. ולא היא. במרוצת הדורות, בעקבות הגלים החדשים של מהגרים, אשר הגיעו לעיר והתיישבו לאו דווקא בקרבת מקום לקודמיהם מאותו מקום מוצא, וכן בעקבות הדליקות הרבות שפקדו אותה, שחייבו מעבר ממקום מגורים אחד למשנהו, לא הייתה עוד אפשרות לשמור על המסגרות הראשוניות של ההשתייכות ל"קהל" על-פי מקום המוצא. מכאן שהשתייכותה של משפחה ל"קהל" מסוים אין בה תמיד כדי להצביע על מקום המוצא האמיתי שלה. חיזוק לכך ישנו בעובדה, כי בני-משפחת אאיליון מוזכרים כמשתייכים גם ל-ק"ק "עץ החיים" (שם, עמ' 182).

      אזכיר כאן את אחד המנהגים הפולקלוריסטיים, שהיה קשור ב"קהלים" של שאלוניקי. לכל "קהל" היה כינוי, שאסור היה לאלה שהשתייכו לאותו ה"קהל" לאומרו במשך כל ימות השנה, ורק בחג שמחת-תורה היו חוזרים עליו פעמים רבות, מעשה קונדס. כינויו של ק"ק "מאיור" היה "לאדרון" (גנב).

      ההשתייכות ל"קהלים" הלכה והתרופפה במרוצת הזמן והיא לא נשמרה עוד בפועל בשנים שלאחר כיבושה של העיר על-ידי יוון. לדעתי, הסיבה העיקרית שגרמה לכך הייתה הדליקה הגדולה של שנת 1917, שכילתה את רוב האזורים בהם התגוררו היהודים על בתי-הכנסת שבהם (שלושים ושניים בתי-כנסת, חמישים מדרשים – שם, עמ' 23) וגרמה לעקירת תושביהם – שמרביתם נשארו בחוסר כל – אל שכונות צריפים צפופות, שהוקמו בעבורם בפרברי העיר. במקומות אלה לא היה ניתן לשמר עוד את המגורים לפי "קהלים".

משפחת ברודו, משפחת אימי, הייתה אחת המשפחות הענפות בעיר, אשר העמידה אישים ורבנים מפורסמים. בספר Histoire des Israelites de Salonique, שחובר על-ידי ההיסטוריון יוצא שאלוניקי יוסף נחמה, מוזכר כי הייתה זאת משפחה של רומאניוטים, דהיינו של אותם יהודים, שהתגוררו ביוון לפני בוא אליה מגורשי ספרד ופורטוגל.

בני משפחת ברודו, שהצמיחה אף היא ענפים רבים, השתייכו לק"ק "עץ-החיים" ולק"ק "שלום" (שם, עמודים 183-182. דבר זה מחזק את מה שכתבתי לעיל על ערבוב בין "קהלים" במרוצת הזמן. לא ידוע לי לאיזה "קהל" משניים אלה השתייכו בני המשפחה הגרעינית של סבי.

      סבי מצד אימי, עמנואל ברודו, היה איש נמוך-קומה עם שיער שיבה גזוז קצר. ככל הנראה, לא קיבל השכלה מסודרת. דיבר, קרא וכתב לאדינו, ידע עברית מספקת, כדי להתפלל, דיבר טורקית וגם מעט יוונית, שאותה למד לאחר שנכבשה העיר על-ידי היוונים (מידי הטורקים).

      הוא היה איש פיקח וסוחר ממולח. הייתה לו חנות לממכר ולתיקון של שעונים, של תכשיטים ושל משקפיים ברחוב אגנטיה 80, שקונים רבים בה היו כפריים, שבאו במיוחד מכפריהם, בגלל האמון שרכשו לסבי. מצבו הכלכלי היה די טוב. אהב לשתות ראקי (ערק) ולשחק טבלי (שש-בש), ופחות מזה קלפים.

      אשתו של עמנואל, מרקדה, הייתה עקרת-בית. גם היא הייתה קטנת-קומה. לא ידעה קרוא וכתוב, וככל הנראה לא ביקרה לעולם בבית-הספר. דיברה לאדינו, טורקית ומעט מאוד יוונית. כפי שסופר לי, אהבה מאוד לשמוע את אבי קורא באוזניה בעיתונים, ובמיוחד התפלאה כאשר תרגם ישירות ללאדינו מאמרים שקרא בעיתונים צרפתיים.

      דצמבר 1991

 

קץ הפלאות

ואספר כאן על אודות פִּשרו של אבי ז"ל

לנבואה האחרונה, אשר בספר דניאל,

ועל אודות כתב היד, שבו רשם את דבריו.

על פי המסורת, אשר נמסרה לי על ידי אבי אליהו, זכרונו לברכה, משפחת אאיליון, ובכללה הענף שלה אליו אנו מתייחסים ישירות, הייתה משפחת רבנים. רובם, אומנם, לא נמנו עם רבני ישראל המפורסמים, אך למדנים היו ותלמידי חכמים, ונשאו את התואר "חכם", הוא תואר הכבוד שניתן לרב העדה אצל יהודי שאלוניקי, כמו אצל שאר היהודים הספרדיים. יש לציין דרך אגב, כי בפנייה ישירה אל רב או בהתייחסות אליו היו משתמשים בתואר "חם", ככל הנראה שיבוש או קיצור של המילה חכם, או בתואר "חרבי", ככל הנראה קיצור של חכם רבי.

       הידיעות שבידי על בני משפחתנו מן הדורות הקודמים, ככל שהצלחתי להעמיק חקור בשלשלת היוחסין שלה, עולות עד לאבי סבי, הסבא רבא, חיים משה אאיליון. המעט הידוע לי עליו הוא, כי היה "חכם", אשר פעל בשאלוניקי, נולד בה בשנת הת"ר (1840) ונפטר בה בשנת התרנ"ח (1898).

       את סבי, חם משה אאיליון, עוד הספקתי להכיר בחייו. הלך לעולמו ביום י"א באדר הת"ש, 20 בפברואר 1940, בהיותי בן 15. הוא היה איש גבה קומה, בעל זקן לבן הדור, לבוש הבגדים המסורתיים של "חכם" בשאלוניקי: גלימה שחורה רחבת שרוולים וכובע שחור, דמוי צילינדר. על הכבוד וההערכה שלהם הוא זכה מצד אלה אשר הכירוהו, כתב לי יצחק כהן מירושלים, ניצול שואה יוצא יוון, שהתגורר בקרבת ביתו של סבי בשכונת וַרדָר בשאלוניקי (ראה הפרק "שורשים").

       מסורת הרבנות במשפחה לא נמשכה אצל בניו של סבי משה, דודי חיים ואבי אליהו. הסיבה העיקרית לכך הייתה, ככל שאני יכול לשער, רוח ההשכלה ומגמת החופשיות, אשר התפשטו מאז תחילת המאה בקרב יהודי העיר. יש להדגיש עם זאת, כי הן אבי והן דודי קיבלו חינוך יהודי מסורתי, ושניהם רכשו תואר של חזן. דודי, שכיהן כמנהלו של בית הספר "תלמוד תורה", אחד מבתי הספר היסודיים של הקהילה היהודית של סלוניקי, היה חזן ידוע בעיר, ושימש חזן רשמי בבית הכנסת "מונאסטרליס", אחד מבתי הכנסיות הגדולים בעיר, בימים הנוראים. פרט מעניין, בית כנסת זה הוא היחידי בשאלוניקי, אשר ניצל מגזירות ההרס, שגזרו הגרמנים על בתי הכנסת של העיר – כמו גם על בית העלמין היהודי שלה – בזמן ששלטו עליה בתקופת מלחמת העולם השנייה, ושבהוצאתן אל הפועל השתתפו מרצון גם יוונים שונאי יהודים. בית כנסת זה ניצל מן ההרס משום ששכן בשכונה מאוכלסת בצפיפות והיה מוקף בתי מגורים ומשום שהצלב האדום, כך סופר לי, קיבל אותו לרשותו בתור מחסן.

       אבי, שעבד כמנהל חשבונות באחד מבתי המסחר של העיר, נחשב לאדם משכיל לפי מושגי המקום והזמן. הוא סיים בית ספר תיכון מסחרי גרמני, אך הרחיב בכוחות עצמו את ידיעותיו ואת השכלתו גם בשטחים אחרים. בין היתר למד היטב את השפה הצרפתית, דבר שפתח לפניו את דלתות תרבותה של אומה זאת, וכמובן את הלאדינו, הוא הניב של השפה הספרדית, שהיה שגור בפי יהודי העיר, כמו גם בשאר ארצות הבלקן ובטורקיה, שבהן התיישבו מגורשי ספרד לאחר 1491. פחות מכן ידע את השפה היוונית ואת השפה העברית. תחום התעניינותו הקיף קשת רחבה ורבגונית של נושאים, הן עיוניים והן מעשיים יישומיים.

       בנושא אחרון זה, שאף להגיע לידי ייצור מסחרי של רשת ליבון בעבור פנסי ה"לוקס", מעין גרביון ממשי מלאכותי טבול בתמיסה כימית, אשר בהתלהטו בעת הבעירה היווה מקור אור חזק. מצרך זה היה מאוד מבוקש באותם הימים. במשך שנים רבות עסק במציאת התהליך המתאים לייצור הפריט הנזכר. במאמציו בנושא זה הוא סקר ספרות מרובה, פנה למוסדות מדעיים שונים בצרפת ובגרמניה, ערך מספר רב של ניסויים והשקיע משאבים ניכרים. למרות ההתקדמות שהוא השיג, לא הצליח להגיע ליעד הנכסף, ואכזבתו ומפח נפשו היו גדולים.

       בתחום העיוני והמופשט התרכזה התעניינותו של אבי בפילוסופיה, ברפואה, בהתנהגות האדם, כמו גם במטאפסיכיקה, בספיריטואליזם, במגיה ובעוד נושאים הקשורים בנפש האדם ובגורלו לאחר המוות. הספרות והפרסומים, שהיו ברשותו בשטחים אלה, היוו את חלק הארי של ספרייתו, שהכילה ספרים רבים מאוד, מאות ואולי אלפים. לצד אלה נמצאו בה גם ספרים בעברית, ביניהם כאלה העוסקים בתורת הנסתר. ספר אחד בנושא זה, שבא לעיתים תחת ידי, כשנברתי בספרייה, לאחר פטירתו של אבא, היה "ספר רזיאל" או אולי "רזיאל המלאך", הכתוב בכתב רש"י. ברמת ידיעותיי בעברית באותם ימים לא הייתי מסוגל להבין אלא מעט מן המעט מן הכתוב בו, ורק כעבור שנים נודעה לי מהות תוכנו.

       על רקע המסופר לעיל לא ייפלא, כי אבי נמשך גם לחישובי הקיצין. מה עוד שעיסוק זה היה טבוע במסורת המשפחתית, כפי שיכולתי להיווכח מרישומים בכתב  יד – אולי של סבי ואולי של מישהו מבני המשפחה לפניו – ביניהם פעולות חשבון, שמצאתי בכריכותיהם של אחדים מן הספרים, שעליהם סיפר לי אבי, כי היו קשורים בחישוב "מתי יבוא המשיח".

       כאן אני עובר לסיפור על ספר, יותר נכון על כתב יד, פרי חיבורו של אבי, שבו הוא חזה בדייקנות מופלאה, לדעתי, את ההתרחשויות העיקריות והחשובות ביותר, אשר פקדו את עם ישראל בימי מלחמת העולם השנייה ושנים מעטות לאחריה.

       הדבר התחיל בשנים 1937 או 1938. באותה העת הנאצים כבר הגיעו לשיא כוחם וביססו את שלטונם בגרמניה, אף כי טרם החלו את התפשטותם ואת כיבושיהם באירופה. תיאורים על מעלליהם של חברי מפלגה זו ועל רדיפתם את היהודים בגרמניה, שהשתתפו בהם ברצון גם שאר הגרמנים, התפרסמו בעיתונים מדי יום ביומו. אבי, שכאמור היה בוגר בית ספר גרמני וספג את התרבות הגרמנית, התקשה לעכל את המתרחש בארץ זו, שהוחזקה בעיניו, כמו גם בעיני רבים אחרים, כארץ המתקדמת והתרבותית ביותר באירופה, ואולי בעולם כולו. מצד שני, בהכירו את האופי של הגרמנים, משוכנע היה, כי הכרזות מנהיגיהם ותוכניותיהם המוצהרות כלפי היהודים לא היו רק מן השפה ולחוץ, וכי אחרי הדיבורים לא יאחרו לבוא המעשים.

 הנבואה ופִשְׁרִה

 ייתכן כי מאורעות אלה הם שנתנו לו את הדחף הסופי להתמסר למלאכת הגילוי של צפונות העתיד. כמו לרבים אחרים לפניו, הנבואות שבספר הספרים הן ששימשו לו המקור ממנו ניסה לדלות את התשובה. אינני יודע כיצד הוא ניגש לעבודה, מה היו שלביה, אם התעמק בכמה נבואות ובאילו. מה שידוע לי הוא, כי בסופו של דבר הוא התרכז בנבואה שבפרק האחרון של ספר דניאל, פסוקים ה' – יב', שאותה העמיק לחקור והאמין, כי הצליח לפצחה. את תוצאות עבודתו, את חישוביו ואת המסקנות אשר הפיק מהם העלה על מחברותיו.

       למיטב זכרוני היצירה הייתה כתובה צרפתית, אף כי לעיתים מתגנבת במוחי המחשבה, כי הייתה כתובה איספניולית, הניב המכונה כיום בישראל לאדינו). אבא נהג לקרוא באוזני אימי, רחל, כל חלק וחלק של חיבורו ברגע שהשלים את כתיבתו. במקרים רבים אני נכחתי בעת קריאת החומר, שהייתה מלווה בהסברים משלימים, ומתוך כך ידוע לי תוכנו באופן כללי. לדאבוני לא קראתי בעצמי את הכתוב, דבר שבוודאי היה מסייע לכך שייחרתו בזיכרוני יותר פרטים.

       החיבור התחיל בסקירה קצרה של ההיסטוריה של עם ישראל מאז שעבוד מצרים והיציאה ממנה. נקודת זמן מסוימת בהשתלשלות המאורעות ההיסטוריים, לא אוכל לומר איזו, שימשה לאבי נקודת מוצא אליה הוא קישר את דברי הנבואה שהזכרתי, שלשונה:

 ה.    וראיתי אני דניאל, והִנֵה שנַים אחרים עומדים, אחד הֵנָּה לשפת היאור ואחד הֵנָּה לשפת היאור.

ו.     ויאמר [אחד] לאיש לבוש הבדים, אשר ממעל למימי היאור: עד-מתי קץ הפלאות?

ז.    ואשמע את-האיש לבוש הבדים, אשר ממעל למימי היאור, וַיָרֶם ימינו וּשמאלו אל השמים וישבע בחֵי העולם, כי למועד מועדים וחצי וּכְכַלות נַפֵּץ יד-עַם-קודש תכלינה כל אלה.

ח.    ואני שמעתי ולא אבין, ואומרה: אדונִי, מה אחרית אלה?

ט.    ויאמר: לֵך, דניאל, כי-סתֻמים וחתֻמים הדברים עד-עֵת קץ.

י.     יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים, והרשיעו רשעים, ולא יבינו כל-רשעים, והמשׂכילים יבינו.

יא.  ומעת הוסר התמיד ולתת שִקוּץ שומם, ימים אלף מאתים ותשעים.

יב.   אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלוש מאות שלושים וחמישה.

       בהסתמך על הדברים הכוללים של נבואה זאת וכן על הביטוי שבפסוק ז' (כי למועד וגו') ועל ההבדל במספר הימים המוזכרים בפסוקים יא' ו-יב', פירש אבי את הדברים כך (מודגש כאן, כי הדברים נכתבו לכל המאוחר בשנת 1938): בשנת 1940 תפרוץ מלחמה עולמית קשה מאוד – מלחמת גוג ומגוג על פי מינוחו של אבי – אשר תימשך עד 1943. בתקופת המלחמה יפקדו את עם ישראל סבל ותלאות, שלא ידע כמוהם מאז ומעולם. אלפים ורבבות ימותו, מעטים מאוד יינצלו. בשנת 1945 ייסדו היהודים מדינה.

       בדיעבד ברור בעליל, כי הפירוש שנתן אבי לדברי נבואה, היה מדויק מאוד בקשר לעצם ההתרחשויות של האירועים. אכן, המלחמה שעליה ניבא הייתה קשה מאוד, וניתן לדמותה למלחמת גוג ומגוג כפי שתיארוהָ לעצמם אלה שהאמינו כי מלחמה כזו קיים תתקיים; גורל היהודים היה כפי שתיארו אבי והרבה מעבר לכך; ומדינת ישראל קמה.  באשר למועדי ההתרחשויות, הרי שקיימת אי התאמה מזערית בין פירושו של אבי לבין מה שקרה בפועל: כך בקשר למועד התחלת המלחמה, שפרצה בפועל בספטמבר 1939, לעומת 1940 על פי אבי (הבדל הוא של פחות משנה); כך לגבי מועד סיומה, שהיה במאי 1945, לעומת 1943 על פי אבי (הבדל של כשנתיים); וכך לגבי מועד הקמתה של מדינת ישראל, שהיה  במאי 1948, לעומת 1945 על פי אבי (הבדל של כשלוש שנים). יש לציין גם, כי ההבדל בין סיום המלחמה להקמת מדינת ישראל היה למעשה שלוש שנים (1945 – 1948), ולפי אבי שנתיים (1943 – 1945).

       וכאן ניתן לשאול, האם היה מישהו באותן השנים, אשר חזה בפסקנות כזאת את האסון הגדול שפקד את העם היהודי – את מה שאנו מכנים כיום השואה – ואשר דיבר באותה ההחלטיות על הקמה של מדינה יהודית בתוך פרק זמן כה קצר לאחר מכן?

       באשר לאבי ז"ל, הוא הספיק לראות בהתגשמותו של החלק הראשון של מה שחישב וצפה – פרוץ מלחמת העולם. פטירתו ביום יח' בניסן התש"א (15 באפריל 1941), שבוע ימים לאחר שכבשו הגרמנים את שאלוניקי, חסכה ממנו את הסבל והתלאות של תקופת השואה ואת הגורל המר, אשר פקד את יהודי העיר, ששולחו לפולין בשנת 1943 וחוסלו שם בתאי הגזים או במחנות ההשמדה, להוציא מתי מעט.

 החיפוש אחר כתב היד

 אעמוד עתה על קורותיו של כתב היד. במחצית הראשונה של חודש פברואר 1943 החלו הגרמנים להוציא אל הפועל את תוכניתם להעביר אותנו, יהודי שאלוניקי, לפולין להשמדה. במסגרת זאת נגזרו עלינו גזירות שונות, שהבולטות ביניהן היו: ענידת הטלאי הצהוב והגבלת מקומות המגורים לשכונות ולרבעים מוגדרים, או במלים אחרות, למה שאנו כינינו גטאות. רבים מאוד מיהודי העיר, שהתגוררו מחוץ לאזורים שנקבעו, נאלצו לעקור מבתיהם.

       באשר למשפחתי, אנו גרנו זה שנים מספר ברחוב אולימפו 41 ב' (כתובתו הייתה גם מגלוּ אלכסנדרוּ 79), בקומת הקרקע של בית רב קומות, שכל דייריו מלבדנו היו יוונים נוצרים. הבית היה מצוי בתוך אחד האזורים, אשר הוגדר כגטו, ובכך לא הצטרכנו לנדוד למקום אחר באותו השלב. יש לציין, כי בינינו לבין דיירי הבית האחרים שררו יחסים טובים, ועם המשפחה, שהתגוררה בקומה שמעלינו, אף ידידותיים.

       מבין הגטאות שהוקמו, זה אשר הפך למפורסם ביותר בשל התפקיד שמילא בתהליך הגירוש של יהודי שאלוניקי, היה הגטו שכונה "ברון הירש". הוא נמצא ליד תחנת הרכבת של העיר, ובמיקומו זה יועד לו על ידי הגרמנים התפקיד לשמש תחנת מעבר לנעקרים, הנשלחים לפולין. הייתה זו לפני כן שכונה מאוכלסת בצפיפות אך ורק על ידי יהודים, ברובם דלי אמצעים. הגרמנים הקיפו גטו זה בגדר עץ גבוהה שבראשה נמתח תיל דוקרני.

       המשלוח הראשון לפולין יצא מגטו "ברון הירש" ב-15 במרס 1943. הוא כלל 3,000 נפשות בערך – גברים, נשים וטף – רובם ככולם תושביה המקוריים של השכונה. לאחר שהתפנה מתושביו מילאו הגרמנים את הגטו במספר דומה של יהודים, שהועברו אליו מגטו אחר של העיר. וכך נמשך התהליך אחרי כל משלוח ומשלוח, עד שנתרוקנה העיר מיהודיה.

       כאשר הערכנו במשפחה, כי קרב היום שבו נועבר ל"ברון הירש", התחלנו נוקטים צעדים שונים, כדי להציל את שניתן להצלה מרכושנו. פקודת הגרמנים חייבה את כל העובר לגטו "ברון הירש" להשאיר את רכושו בדירתו. כמו יהודים אחרים גם אנו באנו בדברים עם שכנינו היוונים להעביר להם חפצים למשמרת. מובן שלא ניתן היה לרוקן את הבית מכל אשר בו, כי שמועה התפשטה, כי הגרמנים ערכו ביקורות בבתי היהודים והטילו עונשים כבדים על כל מי שנתפס בהסתרת רכוש או בהעברתו לידי אחרים, וכן על אלה שקיבלוהו. מפחד מפני העונש נמנעו השכנים היווניים לקבל חפצים גדולי נפח או אופייניים ליהודים, והסכימו לקבל כסף, תכשיטים ודברי ערך, שאפשר היה להסתירם בנקל.

       אינני יודע להעריך כיום לאשורו מה היה מצבנו הכלכלי באותם הימים. אני יכול לשער, כי לאחר פטירתו של אבי כשנתיים לפני כן, נעשה המצב דחוק, אף כי לא חמור. נראה כי אימי קיבלה סכום כסף כלשהו מבעלי החנות, שבה עבד אבי, מענק על שנות עבודתו הרבות אצלם. גם אם כן היה הדבר, הרי שבעקבות האינפלציה, אשר התפתחה מאז כניסת הגרמנים לעיר, ערכו של כסף זה ירד פלאים בתוך פרק זמן קצר. הייתי צריך אפוא להירתם לסיוע בפרנסת המשפחה. בהשקעה של סכום כסף לא גדול, שהושג בוודאי בהשתתפותו של סבי, עמנואל ברודו, אשר תמך בנו גם באופן שוטף, פתחתי דוכן למכירת סדקית ומיני סחורות אחרים – ממחטות, גרבי נשים וגברים, חגורות וכדומה – אשר נחטפו על ידי הגרמנים, ששילמו, כמדומני, בעדם במרקים מיוחדים, שהונפקו לשימוש בארצות, שנכבשו על ידם. תחילה מיקמתי את הדוכן ליד פתחה של אחת החנויות בקצה הצפוני, המרוחק ממרכז העיר, של רחוב אגנטיא – אחד הרחובות המרכזיים של העיר – ולאחר מכן מחוץ לחנותו של סבא ברודו, במספר 80 של אותו הרחוב.

       מן המסופר יובן, כי לא היו ברשותנו דברי ערך רבים, ובמיוחד לא כסף מזומן, אותם יכולנו להעבירם לידי השכנים. באופן מעשי אוכל לומר, כי לא זכרתי בעבר, מייד לאחר שניצלתי ממחנות המוות – ואינני זוכר גם עתה – אם אימי מסרה למישהו מן השכנים  חפצים כאלה למשמרת. לעומת זאת, זכור לי היטב, כי במו ידיי מסרתי לדיירי הקומה הרביעית של הבית, בהסכמתם כמובן, ספרים אחדים מספרייתו של אבא, שנראו בעיניי כבעלי ערך מיוחד, וביניהם המחברות המדוברות. ספרי תפילה וכמה ספרים אחרים בעברית ובלאדינו העברתי לבית הכנסת "מונאסטרליס". שבו נהגתי להתפלל.

       בימים הראשונים של חודש אפריל בא תורנו לעבור ל"ברון הירש". ביחד עימנו עברו גם סבי וסבתי וכן דודי, יצחק ברודו, עם אשתו לואיזה ותינוקם בן השנה בערך, עמנואל. התנאים בגטו היו קשים ביותר, ואין פלא שרצינו לנסוע מוקדם ככל האפשר לקרקוב אשר בפולין, מקום שבו הוקם מעין אזור אוטונומי יהודי, על פי מה שיכולנו להתרשם מן התיאורים המטעים ומן הידיעות הכוזבות, שהפיצו הגרמנים במטרה לשכך את חששותינו ולהרדים את ערנותנו. ואנו, כולנו, האמנו במה שסופר. כי כיצד היה יכול מישהו לתאר לעצמו אז, לפני השואה, כי תיתכן השמדה המונית של בני אדם – במקרה זה של בני העם היהודי – אך ורק בגלל מוצאם וגזעם?

       המשלוח שלנו יצא מ"ברון הירש" בשעות הבוקר של יום ה-7 באפריל 1943 והגיע לאושוויץ בלילה שבין ה-12 ל-13, שבוע ימים לפני חג הפסח, שחל ב-20 בחודש (ליל הסדר חל ב-19 בו). כל בני המשפחה, מלבד דודי ואנוכי, שהועברנו באותו לילה למחנה אושוויץ I, הושמדו בתאי הגזים, קרוב לוודאי, באותו לילה עצמו. דודי מת כעבור כשלושה חודשים מדיכאון ומתשישות – הפך למה שקראו מוזלמן – בעוד שאני שרדתי מן התופת.

       לא אספר כאן על קורותיי בשנים שבהן הייתי אסיר במחנות המוות אושוויץ, מאוטהאוזן, מלק ואבנזה. עוד אמצא את ההזדמנות לעשות כן.

       לאחר שחרורי לא חזרתי לשאלוניקי. בחודש יוני 1946, לאחר שהייה של שנה בערך בהכשרה באיטליה, עליתי ארצה במסגרת עלייה ב'.

       אחזור עתה להמשך הסיפור על כתב היד. לאחר עלייתי ארצה, ובמשך עשרות בשנים, לא עשיתי דבר, כדי לעלות על עקבותיהן של המחברות ולהחזירן לרשותי. האם נשכח ממני קיומן? חושבני, שאין מקום להעלות טענה כזאת. אם כן, מה הסיבה לחוסר המעש? אם עוד יכול אני להצדיק את חוסר העשייה בשנים הראשונות לאחר עלייתי ארצה בכך, שלא התפניתי לעסוק בעניינים משניים, כאשר חבלי הקליטה ודאגות היומיום תבעו את כל תשומת הלב, הרי שלא אוכל לעשות כן לגבי השנים המאוחרות יותר.

       בנסותי כיום לרדת לשורשי התנהגותי, סבורני כי היא נעוצה ברצון, אולי שלא במודע, להדחיק כל דבר שנקשר לתקופת השואה ולשנים שלפניה. זאת גם הייתה ללא ספק הסיבה לכך שלא ביקרתי, לא נמשכתי לבקר, במשך עשרות בשנים בסלוניקי וביוון. על כל פנים עובדה היא, כי עד לפני שנים לא רבות מיעטתי מאוד לספר על ההתרחשויות של אותם הימים, אף לאשתי ולילדיי. בהקשר זה עליי לציין, כי עם ההתעוררות, אשר חלה בארץ בנושא השואה בשנים האחרונות, התחולל גם בי שינוי, המתבטא בנכונותי לנקוט פעולות שונות להפצת תודעת השואה, העיקרית שביניהן מתן הרצאות בבתי הספר וביחידות הצבא בהזדמנויות שונות.

       בשנת 1983, דומני, בעקבות חלום אשר חלמתי ואשר מיקד את תשומת ליבי בחזרה אל כתב היד המדובר, החלטתי לחפש אותו. דבר נוסף, שנלווה לכך, הייתה ההכרה, כי הפצת היצירה ברבים, לאחר שתימצא, תהיה כהקמת יד לזכרו של אבי, שלא נותר זכר למקום קבורתו לאחר שמצבתו, כמו מצבותיהם של שאר יהודי סלוניקי, נעקרה ממקומה ונהרסה כאשר הגרמנים, בסיועם של שונאי יהודים מקרב תושבי העיר, מחו מעל פני האדמה את בית הקברות היהודי של העיר בן מאות השנים.

       הצעד הראשון בחיפושים היה בַּקָשָתִי ממכרים שונים, שעמדו לבקר בשאלוניקי, לגשת לבית שבו התגוררתי לפנים ולאתר את דיירי הקומה הרביעית, או להתחקות אחריהם אם אינם מתגוררים בו עוד, דבר שהתקבל ביותר על הדעת לאור הזמן הרב שחלף מאז העברתנו לאושוויץ. התוצאות היו מאכזבות.

       נוכח זאת סברתי, כי יש להטיל את מלאכת החיפושים על מישהו, המתגורר דרך קבע בעיר. בפועל פעלתי באיטיות בכיוון זה. הקושי העיקרי היה נעוץ בכך, שלא ידעתי  אל מי לפנות באין לי מכרים שם. באחד הימים העלה מאן דהו את שמו של מר אלברטו נער, עובד הקהילה היהודית של שאלוניקי, היסטוריון במקצועו, כאיש העשוי להסכים לטפל בנושא.

       ביום 25 באוגוסט 1986 שיגרתי איגרת אל מר נער, שבה שטחתי בקווים כלליים את סיפור המעשה, ולאחר שציינתי כי הנני מוכן להעמיד לרשותו את כל האמצעים הדרושים, שאלתי אותו, אם יהיה מוכן לטפל בעניין. והרי תשובתו של מר נער (בתרגומה העברי):

 שאלוניקי 4/9/86

"מר העליון היקר,

"קיבלתי את מכתבך מיום 25/8/86 על אודות הספרייה של אביך ובמיוחד יצירתו בכתב יד שמעניינך.

"גם אתה הינך מודע, שעברו יותר מ-40 שנה מאז שולחו אחינו אל המחנות הנאציים, ואך טבעי הוא שכיום אין זה קל לחקור את הגורל של יצירה זאת של אביך, אשר מעניינת גם אותי. טבעי גם כן, ואתה יכול לתאר זאת לעצמך,

כי עירנו השתנתה לחלוטין. כל הבתים הישנים נהרסו, ובמקומם נבנו בתים חדשים.

"אני רוצה בכנות לעזור לך, אך עליך למסור לי פרטים נוספים ובמיוחד את שמה של המשפחה הנוצרית, שלה מסרת את כתבי היד. אם יהיה לי השם, אוכל לחפש את המשפחה אם בכתובת שמסרת לי או, במקרה שאינם מתגוררים

עוד שם, בספר הטלפונים. וכל זה איננו קל, אך עם יהיה בידינו השם, ניתן להתחיל בחיפוש עם אפשרויות של תוצאות טובות. ללא השם אינני מאמין שנוכל לעשות דבר.

"בהמתיני לקבלת תשובתך הנני דורש בשלומך בידידות רבה ובכל הלב.

אלברטו נער."

נכונותו של אלברטו נער להירתם למשימה עודדה אותי מאוד. מיהרתי לענות לו. והרי תשובתי (בתרגומה העברי):

בת ים 26/9/86

מר נער היקר,

"קיבלתי את מכתבך מה-4 בספטמבר 1986 וקראתי בסיפוק, כי הינך מוכן לקחת על עצמך לחפש את כתב היד של אבי המנוח. על כך הנני מודה לך עד למאוד.

"אני מסכים עימך, כי המלאכה תהיה קשה מה גם, שלרוע המזל אינני בטוח באשר לשמו של האדם שלו מסרתי את כתב היד. דומני, כי שמו היה ניקוס אלקיביאדיס,

אך ייתכן כי אני טועה לחלוטין. למרות זאת, אני בדעה כי ניתן לנקוט את הצעדים הבאים ולקוות, כי יביאו לתוצאות:-

א.    לפרסם מודעה בעיתון אחד או שניים, ובה הבקשה כי יפנה אליך מי שהתגורר ברחוב אולימפוּ 41 ב' בשנת 1943, או מי שהכיר את משפחת אאיליון, שהתגוררה בכתובת הנ"ל ושנעקרה לפולין.

ב.    להיעזר בשירותיו של אדם אשר יעסוק – תמורת תשלום – בחיפוש שמותיהם של אלה, שהתגוררו בכתובת הנזכרת ב-1943, בספרי העירייה, או של מרשם התושבים, ובהמשך בחיפוש של האנשים עצמם.

"אין צורך לציין, כי אני אטול על עצמי את כל ההוצאות. במה שנוגע להחזר ההוצאות, הציע לי מר ראול ספורטה, אותו אתה מכיר, להעביר את הסכומים הדרושים באמצעות מר אלפונסו לוי, שישהה בקרוב בישראל.

"מספר פרטים נוספים על שכנינו בסלוניקי. בקומה השנייה של הבית – אנו גרנו בקומת הקרקע – התגוררו הֶלֶני ומילטיאדיס ויטיאדיס. האדם שבידיו הפקדתי את כתב היד התגורר בקומה השלישית או הרביעית.

מר נער היקר, אני מקווה, כי אופן הפעולה שהצעתי לפני כן מקובלת עליך. בכל מקרה אבקשך להחזיר לי תשובה.

"אני מסיים את מכתבי באחלי לך – לרגל השנה החדשה והחגים המתקרבים – שנה טובה ומועדים לשמחה.

אני מברך אותך בכל הלב

משה העליון"

  למכתבי זה לא קבלתי כל תשובה. תיארתי לעצמי, כי הדבר נבע מהערכתו של מר נער, כי אין סיכויים להצלחה נוכח מעט הפרטים אשר מסרתי לו. בתוך תוכי הצדקתי אותו והשלמתי עם העובדה, כי אפסה התקווה.

       אינני יכול לתאר לעצמי כיצד היו מתפתחים העניינים לולא ניתנה לי ההזדמנות לנסוע לשאלוניקי, כמה חודשים לאחר מכן, בפעם הראשונה מאז עזבתיה. היה זה במסגרת המסע, שכונה "מסע סלוניקי-אושוויץ", אשר נערך בימים 20 במרס עד 2 באפריל 1987, שהשתתפתי בו ביחד עם בתי רחל, בתוך קבוצה בת תשעה ניצולי שואה ילידי העיר, שלכל אחד מהם נלווה אחד מילדיו או מבני משפחתו. המסע נועד להפקת מִשדָר רדיו ותוכנית טלוויזיה על חיסולה של הקהילה היהודית של סלוניקי על ידי הגרמנים. זאת על ידי העלאת סיפוריהם האישיים של המשתתפים, תוך כדי ביקור במקומות שבהם התרחשו האירועים.

      עוד ביום שהגענו לשאלוניקי שמתי פעמיי אל עבר בית מגוריי בעבר. המרחק בין בית המלון שבו התאכסנו – מלון אמליה ברחוב הֶרמוּ – לבין הבית לא היה גדול. פניתי אל עבר רחוב וֶניזֶלוּ, חיש מהר הייתי ברחוב אגנטיא, עוד כמה מאות מטרים והגעתי לפינת הרחובות אגנטיא-יוֹנוֹס דרָגוּמי (מֶגָלוּ אלכסנדרוּ בעבר). עד כמה שזכרתי, מן המקום שעמדתי בו, הייתי צריך לראות את הבית,  במרחק של כמה מאות מטרים במעלה הרחוב האחרון. הסתכלתי לכיוון ההוא. לא יכולתי להבחין בבירור, אם הבית ניצב במקומו ואם לאו. המשכתי דרכי במעלה הרחוב לעבר הבית, מבלי לגרוע מבטי מן היעד אליו שאפתי, בניסיון להגיע לידי אבחנה בטוחה.

    בצעדי ברחובות התמצאתי בהם מייד. היה לי הרושם, כי רוב הבניינים שלידם התהלכתי עמדו שם גם בעבר. לגבי חלקם לא היה ספק בכך. עם זאת, דבר אחד השתנה, והוא בלט לעין. הסביבה,  סביבת מגורים בשעתו, הייתה עתה לסביבה מסחרית. בכל מקום נראו חנויות, שהציגו סחורותיהן בחלונות ראווה או בפתחיהן. בינתיים התקרבתי אל מקום חפצי. בהימצאי במרחק מסוים ממנו, יכולתי לקבוע בוודאות: הבית עמוד עמד על תילו! התרגשתי מאוד! הינה לפניי עצם מוחשי מן העבר הרחוק. ניגשתי עד הבית, חוכך בדעתי מה לעשות. בסופו של דבר לא עשיתי דבר. חזרתי לבית המלון.

    למחרת חזרתי למקום עם בִּתי ועם חוליית ההקלטה של "גלי צה"ל". דרך אגב, שם הרחוב בקטע זה שוּנה מאולימפו לקיפריון אַגוניסטון (לוחמים קפריסאיים) ומספר הבית הוא עתה 3. תוך כדי מלאכת ההכנה של ההקלטה ניגשתי עם בִּתי אל דלת דירתנו בעבר. נקשתי בה, בציפייה שמישהו יפתח. דבר לא קרה. עוד ניסיון. התוצאה דומה. חזרנו אל דלת הכניסה של הבית. בעומדי שם ראיתי אישה זקנה שניצבה במרפסת של הקומה שמעל לדירתנו. האם הייתה היא שכנתנו משכבר הימים? פתחתי בשיחה עימה. סיפרה, כי בני הזוג שהכרתי, הלכו לעולמם מזמן וכי היא גרה במקום זה זמן לא רב. עברתי לחקור אותה על שאר שכני הבית. לא ידעה הרבה. ברגע מסוים הזכירה, כי בעלת הבית, תַּליה טוּסוּני (אני לא זכרתי את שמה), מתגוררת בעיר. מסרה לי את מספר הטלפון שלה. היה בידי קצהו של חוט.

      בתום ההקלטה חזרנו אל בית המלון. התלבטתי, אם לטלפן לגב' טוסוני. חשבתי, כי בשיחה בטלפון לא ניתן יהיה להציג את הדברים כיאות. טוב יותר, הייתי משוכנע בכך, לגשת אל ביתה ולקיים עימה שיחה פנים אל פנים. אך דא עקא, לא ידעתי את כתובתה. רעיון צץ במוחי, לחפש את שמה בספר הטלפונים. חיפשתי, מצאתי. כתובתה היה רחוב פרוכסֵנוּ קורומילה 19.

      עוד באותו הערב, הלכתי לפגוש את בעלת הבית. ביתה היה קרוב אל בית המלון. לא התקשיתי למצוא אותו. היה זה בית קומות. דלת הכניסה הראשית הייתה סגורה. ראיתי, כי קיימת בבית מערכת קשר פנים, אשר באמצעותה נפתחת הדלת. היה אפוא צורך לצלצל. רגע של היסוס. מה אומר אם אישאל מי המצלצל? ואולם, לא היה מנוס. חייב הייתי לעשות כן. צלצלתי. למרבה הפלא, ללא כל שאלה וחקירה הופעלה המערכת של פתיחת הדלת ושמעתי את הרעש המוכר, הנלווה לכך. נכנסתי אל תוך הבית. עליתי את המדרגות אל הקומה הייעודה במרוצה. ליד הדלת הפתוחה של אחת הדירות עמדה גברת מבוגרת, בעלת הבית. נרתעה קמעה בראותה לפניה גבר זר. בדיבור מהיר, חושש פן תסגור את הדלת, סיפרתי לה מי אני. זכרה מייד.

       "הו, כמה גדלת!" התפרצה קריאה מפיה. ומייד תפסה עד כמה מוזרים דבריה.

       "גברתי," הספקתי לומר לה, "גדלתי וגם זקנתי. עברו 45 שנה מאז ראית אותי בפעם האחרונה."

     הזמינה אותי להיכנס אל תוך הדירה. התחלנו לשוחח על ימים עברו. סיפרה עד כמה היא הייתה מיודדת עם אימי, רחל, וכן כי היא הייתה יורדת אל דירתנו בעת האזעקות בזמן המלחמה באיטלקים ובגרמנים. זכרה היטב את אבי והזכירה כמה הצטערה על מותו. זכרה את אחותי, וגם אותי. שאלה מה עלה בגורל בני המשפחה. סיפרתי לה עליהם ועל עצמי.

     הסבתי את השיחה אל נושא הספרים של אבי, וביניהם כתב היד, אשר מסרתי למשמרת לשכן, שהתגורר בקומה השלישית או הרביעית של הבית. הוא התגורר בקומה הרביעית, היא העירה. היא עצמה ובעלה התגוררו בקומה השלישית. באשר לשכן הנזכר, שמו היה פאנאגיוטיס אדאמידיס, ולא כפי שהזכרתי קודם לכן. לא הייתה בטוחה מה עלה בגורלו, אם הוא נפטר או היגר לאחת מארצות אירופה המערבית. לא היה כל סיכוי, כך היא העריכה, למצוא את האיש. על מישהו מבני משפחתו לא ידעה לספר.

       היש צורך לתאר מה עצומה הייתה אכזבתי? "ברגע זה," אמרתי לה, "אפסה כל תקווה מליבי למצוא את מבוקשי."

       לא היו מילים בפיה. משער אני, שלא יכלה לרדת לעומקו של מפח הנפש, שהיה מנת חלקי. שוחחנו עוד זמן מה ולאחר מכן עזבתי.

       כיום, לאחר שעברה יותר משנה מאז שהתברר לי מעל לכל ספק, כי אין כל סיכוי למצוא את כתב ידו של אבי, בעת שאני מעלה את הדברים על הכתב, חש אני בכל חומרתן את תוצאות ההזנחה בחיפוש אחריו במועד הרבה יותר מוקדם, כאשר הסיכויים למצוא אותו היו גדולים לאין ערוך, אפשר לומר וודאיים. אין מִלים בפי, כדי להביע את גודל צערי על אובדנה של היצירה, שמידי היזכרי בה עולה על דעתי אמרת הצער, הנאמרת על מות אדם יקר: חבל על דאבדין.

       יודע אני, כי עד סוף ימיי לא תרפה ממני תחושת האשם על חוסר המעש שלי, שאילולא הוא, ניתן היה להפוך, ללא ספק, את עבודתו המקורית והייחודית של אבי לנחלת הרבים, ולהנציח בכך את זכרו.

       אני תקווה, קורא יקר, שפרסום סיפור המעשה שזה עתה סיימת לקוראו, שבאמצעותו התוודעת ליצירתו של אבי, אפשר לומר לנבואתו, יביא לידי אותה התוצאה: הנצחת זכרו של אבי. בכך אמצא נחמה פורתא ואוכל לשאת את הנטל הרוחני.

       יולי 1988.