סמטת ילדותי
אל אוויר העולם יצאתי – בסיועה של מיילדת – בבית סבי עמנואל ברודו, שבו התגוררו הוריי לאחר נישואיהם (על כך ראה בפרק "שורשים"). הבית היה מצוי ליד בית-הסוהר החדש של העיר – צידו האחורי של הבית גבל למעשה עימו – ברחוב שנשא את השם רחוב בית-הסוהר החדש, בוודאי בגלל מקומו. ברחוב זה, שנכון יותר היה להגדירו כסמטה, התגוררנו עד סוף שנת 1935 או תחילת שנת 1936, רוב הזמן בבית סבי – בקומה הראשונה של הבית – ושנים אחדות בבית אחר. יוצא אפוא, כי ביליתי בה את כל שנות ילדותי, ובצדק אוכל לכנותה סמטת ילדותי.
הרשמים הקשורים בסמטה זו, אשר ספגתי אל קרבי בתקופת חיי בה – מראה, תושביה ואורח החיים בה, רשמים חזקים הם. לא ייפלא אם-כן, כי הם נחרתו עמוק בזיכרוני וכי רישומיהם, שנותרו בו עד עתה, לא יימחקו בוודאי לעולם. על מקצתם אספר בהמשך.
סמטת ילדותי הייתה למעשה שכונה בפני עצמה. היא נמתחה בשיפוע מתון לאורך של 200- 300 מטרים והייתה בלתי-מרוצפת. משני צדדיה היו בניינים בני קומה אחת עד שלוש קומות, בתים ישנים בדרך-כלל, מן התקופה שלפני הדליקה הגדולה של שנת 1917, אשר פסחה, כפי שסופר לי, על סביבה זו.
זיכרונותיי המוקדמים ביותר הם כמובן מבית מגורינו הראשון, בית סבי. היה זה בית בן שתי קומה, מכוסה גג רעפים אדומים. עץ ולבנים שימשו יחדיו בבנייתו. גג הבית וקומתו העליונה, נשענו על מוטות ברזל וקורות עץ. קירות הבית, הפנימיים והחיצוניים, היו מטויחים ומסוידים. חזיתו של הבית חֲלָקָה הייתה, ללא קישוטים ותבליטים כלשהם. נפתחו בה מרפסת עם מעקה ברזל, חלונות, שתריסי עץ גוננו עליהם, ודלת כניסה דו-כנפית מעץ. דלת זו הובילה אל חצר פנימית מרוצפת באבנים ובשברי לוחות שיש. בצידה השמאלי של החצר, מכיוון הכניסה, נמצאו המדרגות, מדרגות עץ, שהובילו אל הקומה העליונה. מעקה מעץ חסם את המדרגות בצד המרוחק מהקיר כהגנה מפני נפילה. המעקה הסתיים בחלקו העליון בצינור ברזל, עליו נהגנו להתחלק בשנות הילדות המאוחרות יותר. אנו התגוררנו בקומת הקרקע של הבית ומשפחת סבי בקומה שמעליה.
בהיותי הנכד הראשון במשפחה זכיתי לאהבה ולפינוק מצד הסב והסבתא ברוּדוֹ ומצד דודותיי, אחיות אימי. סופר לי, כי בהיותי תינוק, כל אחת מהן רצתה לשאת אותי בזרועותיה ומאוחר יותר קנו לי ממתקים ולעיתים גם צעצועים. באשר לאלה האחרונים, יש לזכור, כי מבחרם לא היה גדול באותה התקופה, על-כל-פנים אצלנו, והצטמצם בצעצועים פשוטים ולא מתוחכמים, כגון בובות, כדורים, אופניים וכדומה (תלת-אופנים שקנו לי באחת ההזדמנויות משכו לחברתי ילדים רבים, שרצו לרכוב עליהם, עד כי הם נשברו כעבור זמן לא רב).
במסגרת הרצון להקל על אימי לגדל את תינוקיה – אחותי נינה נולדה שנה-שנה ומחצה אחריי – הטילה סבתי על עוזרת-הבית שלה, בחורה יוונייה ששמה היה סופיה והתגוררה אצל משפחת סבי, לטפל גם בי ובאחותי, כך שהיא הייתה לנו כעין אומנת במשך כל הזמן שגרנו בבית הסב.
אחד הדברים, הזכורים לי מאותן השנים, הוא הקריאות שהשמיעו שומרי בית-הסוהר בזה אחר זה לעיתים מזומנות במשמרות הלילה. קריאות אלו, שתרגומן "שומרים פקחו עיניכם" או "שומרים היו ערים", מטרתן הייתה ללא ספק לשמור על ערנות השומרים ולוודא קיומה.
במעלה הסמטה, בקצה השמאלי שלה, נמצא בית-הכנסת שלנו, מרכז הפעילות בשבתות ובחגי ישראל. היה זה מבנה חד-קומתי, ללא כל ציון חיצוני, אשר יעיד על ייעודו. הכניסה אל תחומי בית-הכנסת הייתה דרך שער עץ לא-רחב, שהוביל אל חצר קטנה. מקום התפילה עצמו היה אולם רחב ידיים, בו היו שורות-שורות של כיסאות, שסודרו בצורת האות ח, כשבפתחה הפונה מזרחה, מוקם ארון הקודש. לעברו, בהתכוונם לירושלים, פנו המתפללים בעת תפילתם. דלתותיו של ארון הקודש היו מכוסות תמיד בפרוכת מבד יקר-ערך – משי, קטיפה וכיו"ב – ועליה, מעשה רוקם, כתר תורה, גורי אריות יהודה, פסוקים מכתבי-הקודש, שם התורם ולזכר מי נתרמה. מול ארון הקודש – תיבת החזן, גם היא עטויה בדים יקרי-ערך עם רקמות דומות לאלו שבפרוכת. בפינות התיבה, על ההתקנים שיועדו לכך, נמצאו רימונים, בדרך-כלל מכסף. כל אלה, כמו גם מנורות האלגביש, היורדות מן התקרה או התלויות לאורך הקירות, נתרמו על-ידי באי בית-הכנסת קודש לזכר בני משפחותיהם, שהלכו לעולמם. כך, נקבעו בבית-הכנסת שתי מנורות, אשר נתרמו על-ידי סבי, האחת לזכרו של בנו הבכור, פֶּפּוֹ (יוסף) שנפטר בצעירותו, והאחרת לזכרה של בתו, מטילדה (מזל-טוב), שנפטרה גם היא בטרם-עת, זמן לא רב לאחר אירוסיה. כמקובל, נשא כל חפץ מהחפצים שנתרמו כתובת הקדשה, אם רקומה ואם חרוטה על-גבי שלט מתכת או על-גבי לוח שיש, שבה הוזכרו שמו של הנפטר ותאריך פטירתו, שמו של המקדיש ועוד.
בפאתי האולם, מול ארון הקודש, נמצאה עזרת הנשים, מעין מרפסת שחדרה אל תוך אולם התפילה, שנתמכה על-ידי צינורות ברזל.
ביקרתי ברחוב ילדותי ביום שבת ה-28 במרס 1987 (כז' באדר התשמ"ז) ביחד עם בִּתי רחל בעת ששהינו בשאלוניקי במסגרת המסע "שאלוניקי-אושוויץ". במימדיו ובמבנהו הטופוגרפי לא נראו בו שינויים ניכרים לעומת העבר, אולם הבתים משכבר הימים לא היו בו עוד. במקומם התרוממו עתה בניינים רבי-קומות, שגם בהם הספיק הזמן להשאיר את רישומיו. כנראה, נבנו לפני 30-40 שנה, אולי אחרי שיהודי העיר הועברו למחנות המוות.
אני מביא את תוכנה של ההקלטה, שנערכה על-ידי חוליית "גלי-צה"ל" שנלוותה אלינו, תוך כדי ההתקרבות אל הסמטה ולאחר מכן בעת שעמדנו מול הבית מספר 3 שלה, שהוקם במקומו של הבית שבו נולדתי:
"אנחנו מתקרבים עכשיו לסמטה, שבה נולדתי. כנראה, שינו את השם שלה… תן לי ללכת קצת הלאה לראות, אם אין עוד איזו סימטה… לא, זאת היא הסמטה! פה, קצת הלאה, היה אז בית-הסוהר החדש של העיר – נֵיאֶס-פילאקֶס. והרחוב הזה, שלא היה סלול, היה מרוצף עם אבנים … הרחוב הזה היה נקרא סמטת בית-הסוהר החדש… הינה אני רואה שפה בנו בניינים גבוהים. כאן היו אז בניינים בני שתי קומות, משני הצדדים. הנה הבית מספר3 , כאן עמד הבית שבו נולדתי. זאת אומרת, כאן גרו אז הוריי. היה נהוג בעיר שהחתן והכלה היו גרים בבית ההורים של הכלה תקופה, שהיו מְסַכְּמים עליה – שנה-שנה וחצי. זה היה חלק מן הנדוניה. הרי הבנות, כדי להתחתן היו צריכות להביא נדוניה. זה היה כסף, לבוש וחפצים שונים, ובין היתר גם לחיות על-חשבון החותן תקופה מוסכמת. ככל שאני יודע, אבי קיבל תקופה של שנה לגור אצל חותנו, אצל הסב והסבתא שלי. ואולם, אחרי שחלפה השנה, הוריי המשיכו לגור פה, ואני נולדתי בבית הזה. זה היה בית מספר 3. היו בו שתי קומות. ובמספר 5, ככל שאני זוכר, היה גר כומר, כומר. והנכדה שלו – הייתה כזאת ילדה קטנה – ואנחנו היינו משחקים יחד. אינני יודע, איך לכומר הייתה נכדה [ביוון הכמרים לא התחתנו], אבל זאת עובדה.
"פה [הצבעתי על בית מספר 1] גר חבר שלי, שמו מרסל וֶנֶזיָה, אותו פגשתי אחרי המלחמה בתל-אביב, בארץ יותר נכון. הוא היה…, בני המשפחה שלו היו נתינים איטלקיים – ואינני יודע היכן הם היו בזמן המלחמה, כי נתינים איטלקיים וספרדיים, איכשהו חלקם לא עברו את השואה כאחרים, כי היו נתינים זרים, לא יהודים-יוונים. טוב… פה, בסמטה הזאת גרו לרוב יהודים, בעיקר יהודים, דודות, דודים, חברים. כאן, מול, גרה איזו משפחה, חברים של האבא שלי.
"במעלה הסמטה, בסוף הרחוב, שהיה מסתיים כמה מאות מטרים מפה, בקצה השמאלי, היה בית-הכנסת שלנו. זה היה מבנה חד-קומתי, אבל הייתה עוד כזו חצי קומה בשביל הנשים, עזרת נשים. בחצר היה גן-ילדים, או יותר נכון לומר חדר. ושם, בעצם, למדנו את המִלים הראשונות בעברית. היינו הרבה ילדים, והיו מלמדים אותנו. התחלנו מברכות: [בניגון]… ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים. זאת הייתה, למשל, אחת הברכות. זהו זה.
"אינני מניח…, אני חושב…, רואה מפה…, שבמקום ההוא שבו עמד בית-הכנסת…, לא קיים. כנראה, בנו בתים אחרים, אבל כבר הבתים ההם בעצמם הם ישנים, זאת-אומרת, שהיו פה שני גלגולים או משהו כזה. לא רואים דבר. אם אתם רוצים, ניגש עד למעלה. אולי נראה משהו, אבל לא בטוח."
ואכן, שַׂמנו פעמינו אל עבר האתר של בית-הכנסת. תוך כדי ההתקרבות סקרתי בעיניי את הסביבה, שבה הוא עמד. בעוד אנו מרוחקים 150-100 מטר מן המקום, ראיתי מבנה נמוך, ישן יותר מן הבניינים הסמוכים אליו. לרגע דימיתי, כי לנגד עיניי ניצב המבנה המקורי. החשתי את צעדיי, מקווה שהמראה נכון, כי עדיין יש בנמצא שריד, ועוד איזה, מן הסמטה הישנה, שבה התהלכתי, שאותה הכרתי, בילדותי. אולם, אבוי, משעמדנו קרוב יותר נוכחתי לדעת, כי אין הדבר כן. גדולה הייתה אכזבתי! לא נותר זכר מן העבר!
דרי הרחוב היו ברובם יהודים, ביניהם קרובי משפחה רבים: הורי אימי, אחיה ואחיותיה שטרם נישאו והתגוררו גם הם בבית הוריהם, וכן קרובים אחרים מצד משפחת אימי. העובדה שהיהודים היו הרוב בו קבעה את צביונו של הרחוב-השכונה – צביון יהודי מובהק – אף-על-פי שהתגוררו בה גם נוצרים.
יש להעריך עובדה זאת לאור התהליך של שינוי אופייה היהודי המוכר של העיר, תהליך שהחל בהשראתה ובהכוונתה של הממשלה היוונית עם כיבוש העיר על-ידי צבאות יוון בשנת 1912, והואץ לאחר מכן כאשר יושבו בה ובסביבותיה רבבות של פליטים, לאחר "חילופי-אוכלוסין" בין טורקיה לבין יוון בשנת 1923. היה זה למעשה גירוש היוונים משטחי אסיה הקטנה, בהם הם גרו מאות בשנים, בעקבות מפלתה של יוון במלחמתה נגד טורקיה, דבר שהביא לשינוי המצב הדמוגראפי בעיר והפך את יהודיה מרוב למיעוט.
ההכרה שאנו נבדלים מחלק אחר של אוכלוסיית השכונה (והעיר), עובדת היותנו יהודים, הייתה חלק מהווייתנו מאז עמדנו על דעתנו. בשניים אלה מצא הדבר את ביטויו העיקרי בחיי היומיום: בשפת הדיבור ובתחום הדת והמסורת.
שפת הדיבור שלנו הייתה הלאדינו – אספאניול בפינו. כידוע, הלאדינו הינו ניב של ספרדית, המתובל במספר ניכר של מלים עבריות ומעט טורקיות (וביוון גם במלים יווניות אחדות), ששימש שפת-אם בפיהם של היהודים-הספרדים, אשר התגוררו בארצות הבלקן (בדומה לאידיש אצל היהודים-האשכנזים), וכמובן גם בפי יהודי שאלוניקי, ברובם צאצאים של מגורשי ספרד ופורטוגל. כיום, לאחר השמדתם של יהודי יוון והעזיבה ההמונית של יהודי ארצות הבלקן את ארצותיהם – רבים מאוד עלו ארצה – הולך ומתמעט מספר הדוברים את השפה כשפת אם, וקיים חשש מבוסס, כי היא תיעלם כשפת דיבור בתוך תקופה של דור או שניים.
בסביבתנו, הלאדינו הייתה השפה הכמעט בלעדית, והיא שימשה שפת דיבור לא רק במסגרת הבית והמשפחה, ולא רק במגעינו עם בני עדתנו, אלא גם בקשרינו עם שכנינו הלא-יהודים, שאחדים מהם שלטו בה ממש כמונו.
מן הבחינה הדתית – ועל-פי קני-המידה המקובלים כיום בארץ – ניתן לסווג את בני משפחתנו, כמו גם את רוב יהודי השכונה והעיר, כשומרי מסורת. במושגי המקום הם נחשבו לדתיים. דבר הראוי לציון לגבי החיים הדתיים בעיר שאלוניקי – לפחות כפי שהצטיירו בעיניי – הוא, כי לא הייתה ניכרת בהם כל קיצוניות. רבני העיר, שהיו מכובדים על הכול, השפיעו על הציבור בנועם הליכותיהם, בלמדנותם ובהדרת פניהם. ודוק, יכול היה יהודי לעמוד לפני רב בשבת ולעשן סיגריה, והרב ודאי לא היה מעיר לו על כך, אך היכן יכולת למצוא בכל העיר יהודי – ויהיה זה האפיקורוס המושבע ביותר – שיעיז להתקרב לרב בשבת עם סיגריה, אפילו כבויה, בידו? כהלצה סופר, כי רבים היו אלה שכיסי מעיליהם או מכנסיהם נשרפו מסיגריות בוערות שהכניסו אליהם, כאשר חששו כי רב כלשהו יראה אותם, אף מרחוק, מעשנים בשבת.
ודאי הוא שהוריי, ובמיוחד אבי, שבנוסף על היותו בנו של רב שימש גם שליח-ציבור (ומתוך כך לא גויס לשירות צבאי), הקפידו על קיום המצוות העיקריות, כגון שמירה על השבת, על מנהגי החגים, על הכשרות וכדומה. ברוח זאת חונכנו אחותי ואני.
בגני ילדים
עוד בגיל צעיר מאוד, בהיותי בן שלוש או ארבע, נשלחתי ל"חדר" – חַברֶֶקָה בשפתנו – שנמצא, כפי שכבר הזכרתי, בחצר בית-הכנסת של השכונה. כאן הוקנו לנו, הפעוטים, המושגים היסודיים של הדת היהודית ומסורתה, ועשינו הכרה ראשונה עם השפה העברית.
המלמד, ששם משפחתו היה חסון (אנו קראנו לו מֶסיֶה חסון), היה טורח ללמד אותנו – עד שידענו לדקלמם בעל-פה – ברכות, תפילות ופזמונים, בעברית ובתרגומם באספאניולית, וכן מצוות דתיות. השיטה – כפי שנהוג ב"חדרים" בכל אתר ואתר: המלמד היה קורא בקול מִלה או פסוק ואנחנו, הילדים, היינו מחרים-מחזיקים אחריו במקהלה.
לפני שמלאו לי חמש שנים הוציאו אותי הוריי מן ה"חדר" ושלחו אותי לבית-ספר של נזירות צרפתיות, שם הושמתי בכיתה הנמוכה ביותר, שהייתה, למעשה, גן-ילדים. לא ידוע לי מה הביא את הוריי לנקוט צעד זה, שנראה בעליל כעומד בסתירה להשקפת עולמם, שתיארתי קודם-לכן. ייתכן כי הדבר נבע מכך, שלא נמצא בסביבה הקרובה של ביתנו בית-ספר אחר ראוי לשמו, או שרצו שארכוש חינוך צרפתי, שהיה נחשב למעולה ולמבטיח יותר. ייתכן גם שאבי האמין, בהסתמך על ניסיונו האישי, שרכש בהיותו תלמיד בבית-ספר תיכון גרמני, כי אין בהכרח סתירה בין לימוד בבית-ספר לא-יהודי ובין שמירה על אורח-חיים יהודי.
בין כך ובין כך, בבית-הספר של הנזירות נשארתי ללמוד רק במשך שנת הלימודים ההיא ובמשך חודשים אחדים של השנה שלאחריה. במרוצת תקופה זאת חליתי פעמים מספר, דבר שהדאיג, כמובן, את הוריי מאוד. באחד הימים, היטב זכור לי הדבר, שמעתי אותם משוחחים ביניהם על חלום, שראה אחד מהם, ובו הוא צוּוָה להוציא אותי מבית-הספר הנוצרי. אבי, שהיה מאמין גדול בחלומות – התעניין בספיריטואליזם כמו גם במטאפסיכיקה, והיה מנוי על תקופונים צרפתיים בנושאים אלה – החליט, כמסתבר, שלא להתעלם מן החלום. בעיצומה של שנת-הלימודים (שנת 1932-1931) העביר אותי לבית-הספר "תלמוד-תורה", שהיה שייך לקהילה היהודית של העיר (הקהילה הפעילה ארבעה-חמישה בתי-ספר, שנשאו אותו השם), ומנהלו היה דודי חיים, אחי-אבי. עם תחילת לימודיי בבית-ספר זה, ואני כבן שש וחצי, צורפתי לכיתה ב'.
זכרונות מעטים, ועם זאת מיוחדים, יש לי מתקופת לימודיי בבית-הספר של הנזירות. אווירה של מנזר ניכרה בו בכל: בחצר הפנימית, המוקפת חומת לבנים גבוהה; במבנה בן שתיים או שלוש הקומות, בו נמצאו כיתות-הלימוד, שלא היו לו כמעט חלונות הפונים לרחוב; בשקט התמידי, שהיה שורר בו; בתלבושתן של האחיות-הנזירות על כובעיהן הלבנים המיוחדים, רחבי-התיתורה. אחיות אלו היו, דרך-אגב, מאוד קפדניות בכל הנוגע למשטר הלימודים, למשמעת, לסדר ולניקיון. אחד האמצעים לשמירה על אלה היו העונשים, שהן הטילו על התלמידים, במיוחד במקרה של אי-הכנת שיעורי-בית או של הפרת המשמעת. העונשים היו בשלוש דרגות של חומרה: הקלה – עמידה בפינת החדר, הסמוכה לשולחן המורָה, עם הפנים אל התלמידים, הישובים בספסליהם; הבינונית – עמידה באותה הפינה עם הפנים אל הקיר; החמורה – עמידה בפינה עם כובע מנייר, שכינויו היה "כובע של חמור" (le chapeau d'âne), על הראש.
הכיתות היו מעורבות, בנים ובנות יחדיו. הייתה חובה ללבוש תלבושת אחידה. זו של הכיתות הנמוכות כללה – והדבר אמור גם לגבי הבנים – שמלה שחורה עם צווארון לבן.
בפרק הזמן שבו למדתי בבית-ספר זה רכשתי ידיעות בסיסיות בשפה הצרפתית.
בבית-הספר "תלמוד תורה"
בית-הספר "תלמוד-תורה", אליו עברתי, נמצא ברחוב וֶליסאריאוּ בקרבת הכנסייה "אגיאה טריאדה" (השילוש הקדוש) בחלק של העיר, שהיה מכונה בפי תושביה היהודיים "לאס קאמפאניאס" (השדות, החלק שמחוץ לעיר). חלק זה, החדש באופן יחסי, הלך והתפתח עם גידולה והתפשטותה של העיר, והתגוררו בו בני המעמד הבינוני ובני השכבות האמידות. המקום שבו נמצא בית-הספר היה רחוק מאוד מבית מגורינו, דבר שחייב נסיעה בחשמלית, אמצעי התחבורה העיקרי בעיר באותם הימים. יש להניח, כי ההחלטה של הוריי לשלוח אותי לבית-ספר מרוחק זה, על-אף היותי כה צעיר, הושפעה מן העובדה שדודי היה מנהלו. ובוודאי הקלה על החלטתם העובדה, כי בנסיעתי אל בית-הספר ובחזרתי ממנו ליוותה אותי דודתי ז'אנה (בת-שבע), אחותה הצעירה של אימי – בת הזקונים של המשפחה – שלמדה בבית-ספר תיכון יהודי-צרפתי פרטי באותה הסביבה, כמדומני בית-ספר "ליאון גאטֶניוֹ".
בבית-הספר "תלמוד תורה" היה נהוג יום לימודים ארוך. הלימודים היו מתקיימים בכל ימות השבוע, להוציא שבתות (דבר הראוי לציון, לאור העובדה, כי יום א' בשבוע היה יום שבתון חובה ביוון), חגי ישראל והחגים הלאומיים של יוון. בימי החול הרגילים היו הלימודים נמשכים מהשעה שמונה בבוקר עד השעה ארבע אחר-הצהריים, בימי שישי ארבע-חמש שעות. למעט בימי ו' הייתי לוקח עימי דברי-אוכל לארוחת-הצהריים, בדרך-כלל מבושלים. את המאכלים הייתי נושא עימי במערכת של שלושה סירים קטנים בעלי אוזניות, שהוחזקו צמודים זה אל זה על-ידי ידית נשיאה, שהושחלה דרך האוזניות. עם הגיעי בבוקר לבית-הספר הייתי מוסר את מערכת הסירונים, על המאכלים שבה, לדודתי לוּנָה (אשתו של דודי חיים, שהתגורר עם משפחתו בקומה העליונה של מבנה בית-הספר). דודתי הייתה דואגת לחימום האוכל לקראת ארוחת-הצהריים, שאותה אכלתי אצלה ברוב המקרים.
את ספרי-הלימוד, את המחברות, את מכשירי הכתיבה ואת שאר העזרים, הכלולים בציודו של התלמיד, הייתי נושא בילקוט-גב מעור, דבר אשר אִפשר לי חופש-פעולה מסוים (ידי האחת הייתה "תפוסה" על-ידי מערכת כלי-האוכל) בכלל, ובעת נסיעתי בחשמלית בפרט.
בית-הספר "תלמוד תורה", למרות היותו שייך לקהילה היהודית ולמרות שתוכנית-הלימודים, הנהוגה בו, הייתה שונה בכמה תחומים מזו של בתי-הספר היסודיים הממשלתיים, היה מוכר על-ידי מערכת החינוך הממלכתית. בדומה לבתי- הספר היסודיים הממשלתיים נמשכו בו הלימודים שש שנים.
שפת הלימוד העיקרית הייתה, כמובן, השפה היוונית. מלבד השיעורים, הקשורים בלימוד השפה עצמה, כגון ספרות ודקדוק, ניתנו בשפה זו השיעורים במקצועות הכלליים: היסטוריה, גיאוגרפיה, חשבון והנדסה.
תוכנית הלימודים שלנו, ייחודיותה הייתה בכך, שכללה גם שיעורים בעברית, במקום שיעורי הדת הנוצרית בבתי-הספר הממשלתיים, וכן לימוד השפה הצרפתית. לימודי העברית, שלהם הוקדשו כמה שעות בשבוע, כללו בנוסף לשיעורים בתחום הדת והמסורת – תנ"ך (בעיקר הספרים הסיפוריים: בראשית, שמות, יהושע ושמואל), תפילות ומנהגים – גם שיעורים בספרות, בדקדוק, בתולדות עם-ישראל, בגיאוגרפיה של ארץ-ישראל ועוד.
אחד המאפיינים של בית-הספר הזה היה ריבוי שיעורי הבית וחובת הלימוד בעל-פה. בתחום הראשון – שיעורי בית – יהיה זה חומר לקריאה, יהיו אלו עבודות בכתב, בראש ובראשונה כתיבה תמה, שבמסגרתה מילאנו מחברות אין ספור, במיוחד כאשר למדנו בכיתות הנמוכות של בית-הספר, אלה ניתנו בשפע ודרשו מאיתנו, התלמידים, שעות רבות להכנתם. מן הבחינה הזאת המורים לא היו "מרחמים" עלינו, ושום תירוץ לא היה מתקבל על אי-הכנת שיעורים. באשר לי, אם נזכור כי הייתי שב מבית-הספר הבייתה בסביבות השעה חמש אחרי-הצהריים, הרי שהכנת שיעורי-הבית הייתה נמשכת זמן רב לאחר רדת החשיכה (במשך תקופה של שנים אחדות, עד לחיבור השכונה לרשת החשמל, הכנו אותם לאורה של מנורת נפט).
באשר ללימוד בעל-פה, המורים לא ידעו כל גבול. כמעט כל דבר, חובה היה ללמוד אותו בעל-פה (הדבר אמור לגבי כל תחומי הלימוד ושפות הלימוד): כללי דקדוק, כללי חשבון ונוסחאות, קטעי ספרות, שירה ועוד ועוד. מבין אלה את המקום הראשון תפסה הספרות – שירה ופרוזה. לא ייפלא אפוא, שעד עצם היום הזה שמורים בזכרוני עשרות רבות – אולי מאות – של קטעים ביניהם, אם להזכיר רק את אלה, הקשורים בדת ובמסורת: "שירת-הים", "עשרת הדיברות", "תפילת חנה", "קינת דוד על מות שאול ויהונתן", מזמורי תהילים שונים, ברכות ותפילות.
לקראת כל חג הוקדשו שיעורים ללימוד המנהגים, התפילות והפזמונים המיוחדים לו, על ניגוניהם. כך, למשל, למדנו את ה"הגדה" לפני חג הפסח; את הפזמונים "אחות קטנה" ו"עת שערי רצון" לקראת ראש-השנה; את הפזמונים-הבקשות "לך אלי תשוקתי", "אל מלך יושב על כסא רחמים", "עננו אלוקי אברהם, עננו", "אדון הסליחות", "אדיר ונאור" ו"אל נורא עלילה" בין כסה לעשור; וכן הלאה לפני שאר מועדי ישראל.
ללימוד השפה העברית החדשה והמדוברת שימשה לנו סִדרה של ספרים בשם "בדרך", אשר יצאה-לאור בארץ. לכל שנת לימודים הוקדש ספר אחד של הסדרה. הספרים כללו סיפורים ותיאורים על חיי היהודים בארץ-ישראל בעבר ובהווה, דברי ספרות, שירים וכיוצא באלה מאמרים.
שנים מהשירים שאהבתי מאוד ושהשאירו בי רושם עז פרחו דווקא מזכרוני במרוצת השנים, ורק זכרתי את תוכנם הכללי וחלק מהמִלים שלהם. השיר האחד היה שירו של שאול טשרניחובסקי "בעין-דור", המתאר את ביקורו של שאול המלך אצל בעלת-האוב בלילה שלפני הקרב בגלבוע, שבו מצאו את מותם הוא ובנו, והפותח במלים:
ובחשכת הליל, בלי קשת ושלח,
על סוס קל עין-דורה בא שאול המלך….
השיר השני, שאף את שמו ואת שם מחברו לא זכרתי, היה מוקדש לשומר בלילה בשדות עמק-יזרעאל. משיר זה זכרתי, פחות או יותר, רק את מִלותיהם של שני בתיו הראשונים:
מה תציץ, כוכבי?
מה תרעד, כוכבי?
האירה נא, כוכב,
הדרך לאבי.
אני נח על מיטתי,
???? ,
אך שינה ומנוחה,
מוזרות לאבי.
בשנים שלאחר עלותי ארצה השתוקקתי מאוד לקרוא את השירים האלה. לא היה לי קשה למצוא את השיר הראשון, אותו חזרתי וקראתי פעמים אחדות. לא כן הדבר באשר לשיר השני, שלא הצלחתי לעלות על עקבותיו. והינה, כאשר ביקרתי בחדר הזיכרון, אשר בבניין הקהילה היהודית בסלוניקי, בעת ה"מסע סלוניקי-אושוויץ", שכבר הזכרתי, ראיתי באחד מדוכני התצוגה את סדרת הספרים "בדרך". התעורר בי דחף עז למצוא את השיר האמור. בלי להתעכב כהוא-זה התחלתי לדפדף בהם. חיש-מהר מצאתי את מה שביקשתי. היה זה בספר של כיתה ג' או ד' (מרוב התרגשות שכחתי לרשום את הדבר). השיר נכתב על-ידי אליעזר שטיינמן, ואני מביאו כאן במלואו, כפי שהעתקתי אותו בו-במקום.
בן השומר
|
1 מה תציץ, כוכבי? מה תלחש, כוכבי? האירה נא, כוכב, הדרך לאבי. 2 אני נח על ערשי, ורך הוא משכבי, אך שינה ומנוחה, מוזרות לאבי. 3 הוא שומר בלילות, את אדמות ישראל, את אורך, את זיוך, כוכבי, לו החל. 4
בדרכים אפלות, את שדמות יהודה, הוא נוטר (?) בלילות. |
5 עת נמים כולנו, הוא שינה לא ידע – שפוך אפוא את אורך, על דרכו הכבדה. 6 ברחבי הלילה, הוא טס רטוב טללים, גשם יארבו צללים, שם יבכו שועלים. 7 הוא נישא בבקעות, מקפץ על הרים, הוא שומר גבולנו, מחומסים וצרים. 8 שמרהו גם אתה, כוכבי, מלמעלה, מחרב נוקמת, מחץ יעוף לילה.
|
9
ושחר כי ישלח,
קו-פז אל משכבי,
לביתו בשלום,
לוּ ישוב אז אבי.
משה קורא את השיר בן השומר במוזיאון בשאלוניקי – יוני 2011
משה מחזיק בספר "בדרך" בעמוד השיר בן השומר – שאלוניקי יוני 2011
ללימודי השפה הצרפתית הוקדשו שעות מועטות, שעתיים עד ארבע שעות בשבוע. השיעורים התרכזו אך ורק בלימוד השפה. לצורך זה שימשה לנו סידרה של ספרים בשם "LISONS" (נִקרָא), שכללו סיפורים קצרים – תמיד מלווים במוסר השכל – ותרגילים דקדוק, בהבנת המקראה וכדומה.
המשטר בבית-הספר היה קפדני ביותר. המשמעת נכפתה אם על-ידי אישיותם של המורים – שרובם, אגב, היו גברים – ואם על-ידי עונשים שונים, לרבות הלקאה בסרגל – לא מכות חזקות – בכפות הידיים ובאצבעות. בכיתות הנמוכות של בית-הספר ישבנו בזמן השיעורים, שניים ליד שולחן, כשאצבעות ידינו משולבות. תלמיד, אשר רצה לענות לשאלה של מורה, הרים את זרועו הימנית, כאשר מרפקה נשען על השולחן, והצביע באצבעו. מי שניתנה לו הרשות לענות, קם ממקומו, עמד ליד הספסל והשיב. לעיתים פנה המורה מיוזמתו אל אחד התלמידים והציג לו שאלה, עליה הוא נדרש לענות בקימה. אין צורך לומר, כי בכל מקרה מוטב היה, כי התשובה תיאמר מהר ותִּשא חן בעיני המורה.
האיש ממנו פחדנו יותר מכל בבית-הספר היה ה"משגיח", שתפקידו היה לסייע למורים באכיפת המשמעת ובשמירה על השקט בזמן שהתקיימו השיעורים. מצויד בסרגל, אותו הניע קדימה ואחורה בעת הליכתו, כשהוא מחזיק אותו בקצות שתי אצבעות ידו, עבר המשגיח מכיתה לכיתה. בהגיעו אל אחת מהן הוא עמד ליד אחת הדלתות שמאחורי גבם של התלמידים וסקר את מעשיהם. לאחר מכן הוא התגנב אל תוך הכיתה ופסע בשקט-בשקט בין שורות הספסלים, כשהוא אורב לתפוס את מישהו מאיתנו בקלקלתו: משוחח עם חברו, או משחק בכלים שלפניו, או סתם מסיח דעתו מן השיעור. בו-ברגע עט הוא על קורבנו, ובעודו לידו הפיל את הסרגל שבידו אל הרצפה (לדבריו הסרגל – מעשה פלא – נשמט מעצמו מידיו, כאשר הוא נמצא ליד תלמיד-עבריין, ובכך ניתנה לו, למשגיח, האות מי היה התלמיד שסרח). רעש הסרגל הנופל, שתמיד בא אלינו בהפתעה, היה מקפיץ את כולנו ממקומנו ומעורר את פחדנו. וככל שהרעש היה קרוב יותר לתלמיד, כן גבר פחדו, כי הרי רבו במקרה זה סיכוייו להיות המועמד לספיגת המכות. או-אז, הרים המשגיח את הסרגל מן הרצפה במהירות הבזק, ובטרם יידע התלמיד-הקורבן – וזה היה יכול להיות כל אחד ואחד מאיתנו – מה, מדוע וכיצד, הונחתו על גבו מכות כראות עיניו של המכה.
שבת
כפי שהזכרתי קודם לכן, משפחתנו הייתה משפחה מסורתית. אבא הקפיד להתפלל יום-יום. בימי חול התפלל את תפילת השחרית בדרך-כלל בבית ואילו מנחה וערבית הוא התפלל בבית-כנסת שליד מקום עבודתו.
בשבתות ובחגי ישראל שררה בביתנו – וגם בשכונה – אווירה מיוחדת. למעשה זו הורגשה עוד קודם-לכן, בעת שהחלו ההכנות לקראתם.
התכונה לקראת השבת הקְרֵבָה החלה עוד ביום ה' של השבוע (לעיתים-קרובות עוד קודם-לכן). ביום זה התחילו בבית עבודות ניקיון מקיפות ויסודיות יותר מן הרגיל, שנמשכו עד לשעות המאוחרות של הערב, ולפעמים גם ביום המחרת. עיקר עיסוקה של אימי בשעות שלפני הצהריים של יום השישי, בצד הליטוש האחרון של הבית, היה בישול המאכלים לשבת: ה"פַּסטֶל" ו"הבּוֹרֶקאס", השעועית הירוקה בקיץ ו"הפיז'וֹנֶס" (שעועית לבנה) בחורף. את זו האחרונה בישלו בתוך תערובת של בצל מטוגן ומיץ עגבניות, בתוספת של בשר ושל חתיכות שומן.
באותו היום, שהיה כאמור יום לימודים קצר, אנחנו הילדים עשינו את שיעורי-הבית (שנקראו אצלנו חובות), שבדרך-כלל היו מעטים יותר מן הרגיל, מייד אחרי ארוחת הצהריים. בהמשך, בהתאם לעונת השנה, שכבנו לנוח או יצאנו לשחק. לאחר מכן אימי רחצה אותנו – בחלק מן התקופה בתוך גיגית עם מים, באין בנמצא אמבטיה או מקלחת עם מים זורמים – ערכה לנו בדיקה לגבי כינים והלבישה אותנו בבגדים נקיים, בגדי שבת.
סמוך לכניסת השבת, עוד בטרם צאתו של אבי לבית-הכנסת (אני לא נלוויתי אליו ברוב המקרים), ערכה אימי את השולחן לקראת הסעודה של ערב שבת (פרט מעניין – לא זכור לי, כי הדליקה נרות שבת).
עם היכנסו של אבי הבייתה בחוזרו מבית-הכנסת, פתח בברכת "שבת שלום" ונענה ב"שבת שלום ומבורך". אחותי ואני נישקנו את ידו והוא, בהניחו את ידו על ראשינו, מלמל ברכה כלשהי. זמן לא רב לאחר מכן, להוציא המקרים שבהם הוזמנו אצל סבא וסבתא ברודו, הסבנו לארוחת ליל שבת ליד השולחן, שאותו ערכה אימי מבעוד מועד. אבי קידש על היין בניגון המסורתי ומייד עברנו לארוחה עצמה, שתפריטה היה מותאם לעונת השנה. לאחריה ברכת המזון.
לפני הפרישה לשינה בילינו את זמננו במשחק כלשהו או בצעצוע – לא היינו משופעים בכגון אלה באותם הימים – בעוד שההורים שוחחו או קראו ספר או עיתון. יש לזכור, כי בסלוניקי ראה אור שפע של עיתונים, של כתבי-עת ושל ספרים אחרים מכל הסוגים באיספניולית, אם בכתב רש"י ואם באותיות לטיניות, שהיו לשם דבר ברחבי העולם היהודי-ספרדי. גם עיתונים בצרפתית לא חסרו.
בבוקרו של יום המנוחה אבי הלך לבית-הכנסת. אימי, פטורה מן הצורך לערוך את ההכנות, הקשורות בצאתו של אבי לעבודה ובשליחתנו לבית-הספר, מצאה לה הזדמנות לנוח; אחותי ואני, משוחררים מן החובה ללכת לבית-הספר, הארכנו בשינה.
כאשר חזר אבי מבית-הכנסת, ולאחר הברכות המקובלות ונשיקת היד המסורתית, הסבנו לארוחת ביניים ואכלנו בתיאבון מן הפסטל או מן הבורקאס, אשר הכינה אימי, ביחד עם חלבה בחורף ועם אבטיח או מֶלון בקיץ.
יתרת היום התנהלה בעצלתיים, כאשר מִשׂחָקים או ביקור אצל קרובים או מכרים ביחד עם ההורים, ארוחת צהריים, מנוחה אחריה (במיוחד בקיץ), קריאה או שוב מִשׂחָקים, באו בזה אחר זה. ובצאת השבת יכולת לשמוע את זמירות מלווה-מלכה בוקעות מבתי יהודי הרחוב, ובראשם את השיר הידוע:
בּוּאֶינָה סֶמָאנָה וֶמוֹס וֶניר, [שבוע טוב אנו חוזים בבואו,]
לָה סָאלימוֹס אָ רֶסֶביר, [אנו יוצאים להקבילו,]
פָּארה קֶה מוֹס דֶשֶה אֶל דיו בִּיבִיר, [כדי שיתן לנו האל לחיות,]
אָ נוֹס אי אָה טוֹדוֹ ישראל. [לנו ולכל ישראל.]
חגי ישראל ומועדיו
חגי ישראל ומועדי ישראל נחוגו גם הם כדת וכדין, כל אחד ואחד מהם על-פי מנהגיו ועל-פי דקדוקיו. לאחדים מהם ההכנות היו מתחילות אף חודש לפני מועדם.
השיא, מן הבחינה האחרונה הזאת, היה שמור לחג הפסח, ובמיוחד לליל הסדר, שההכנות לו החלו מייד עם צאת חג הפורים, אם לא קודם-לכןץ לנושא הניקיון הקשור בחג זה יוחד פתגם מיוחד, שגרס: ברוך הניקיון של ליל פסח (בֶּנְדִיצָ'ה לָה לימפִּיאֶזָה דֶה נוֹצֶ'ה דֶה פֶּסָה). ההכנות לחג כללו, בין היתר, סיוד הבית וניקויו היסודי מן המסד ועד הטפחות. קצב העבודות גדל עם התקרבותו של החג. הבאת המצות הביתה ואחסונן במקום מבודד כלשהו, כדי שלא יבואו במגע עם החמץ, נעשו בטקסיות מסוימת. דרך אגב, המצות נאפו בצורה של משטחים גדולים, ללא צורה מוגדרת, ונמכרו בתפזורת, על-פי משקל. לא אפרט כאן את ההכנות האחרונות של ערב החג, שדמו ככלל לאלו של ערב שבת, עם המיוחדות של החג, כמובן.
סדר הפסח נחוג בחגיגיות גדולה סביב שולחן ערוך, במסגרת המשפחה המורחבת. המשתתפים קראו קטעים מן ההגדה בזה אחר זה, לפי התור ובניגון. ההגדה כולה נאמרה בלאדינו, להוציא את הקטע הראשון: הא לחמא עניא, שהושר גם על-פי נוסחו הארמי. אציין, כי על-פי הנהוג בסלוניקי, כל קטע של תפילה, להוציא הקדיש, שמקורו בארמית, נאמר בתרגומו בלאדינו. ובאשר לתרגומים עצמם, אלה שמרו על המילוליות ועל מבנה המשפט של העברית בהקפדה כה גדולה, עד כי הלאדינו שלהם היה שונה לעיתים במידה די גדולה מן העגה היום-יומית. מנהג גניבת האפיקומן היה מקובל גם אצלנו, אך לא זכור לי מה הייתה התמורה המבוקשת, אם בכלל, בעד החזרתו.
אינני יכול לציין דברים מאוד מיוחדים, הקשורים בחג השבועות, מלבד אכילת מאכלי-חלב והעובדה שהכול קמו ועמדו בבית-הנסת, בזמן שנשמעו עשרת הדיברות בעת קריאת התורה. דבר נוסף, בכל אחת השבתות, שבין חג הפסח לבין חג מתן תורה, נהגו לקרוא את אחד מששת הפרקים של מסכת אבות (פרקי אבות).
ראש השנה ויום הכיפורים היו החגים מעוררי הרגשות הגדולים ביותר. בית- הכנסת שלנו, וכך בוודאי בתי-הכנסיות בכל רחבי העיר, התמלא עד אפס מקום, לרבות עזרת הנשים. רבים היו אלה אשר התמקמו בחצרו.
הדבר שציפינו לו יותר מכל בראש השנה, היה תקיעת השופר. מסִדרַת הפזמונים שלפני התקיעה, הפזמון בעל הנעימה הנוגה "עֵת שערי רצון לְהִפָּתֵחַ", ובמיוחד חלקו השני, המתחיל בבית "שׂיחוּ לאִמִּי כי שְׂשׂוֹנָה פָּנָה", שפזמונם החוזר של בתיו הושר על-ידי הקהל כולו כאיש אחד בלאדינו, הרעיד את נימי הנפש וסחט דמעה מעיני הנשים. ולאחר מכן, בעת תקיעת השופר, כשהכול נזהרים שלא להסתכל אל עבר התוקע, הגיעה התרגשות לשיאה.
יום הכיפורים נכרך בתודעתנו עם הצום (הנוצרים, שראו בעובדת אי-האכילה מעין עונש, קראו לחג זה "היום השחור", לבטח מתוך בלבול עם תשעה-באב). אף בהיותנו ילדים, כשחובת הצום לא חלה עלינו, שאפנו לדחות ככל האפשר את רגע שבירתו. אחד האמצעים לכך היה להאריך בשינה בבוקרו של החג. לאחר מכן בבית-הכנסת, אם מישהו מן הילדים טען, כי המשיך הוא לצום, הוא התבקש להראות את לשונו. אם אדומה הייתה, ידענו שהוא לא עמד בניסיון, ואכל.
בביתנו, כמו גם בבית הסב ברודו, לא הוקמה סוכה. בליל החג בירכנו את ברכת הישיבה בסוכה ואת ברכת "שהחיינו" בסוכה של בית-הכנסת. למחרת, יום שבו נהגנו לבקר בבית סבי הרב, אכלנו את ארוחת-הצהריים בסוכתו.
ההקפות של שמחת תורה נחוגו ברוב עם, בשירה ובריקודים, אך רק בתוך כותלי בית-הכנסת. החתנים, שעל "זכייתם במצווה" הכריזו עוד בליל יום הכיפורים, לא חסכו בהוצאות ברצותם להשביע את רצונם של הנוכחים ולשמחם על-ידי הגשת שפע של מאכלים ושל ממתקים.
את המאורעות ההיסטוריים, הקשורים בשלושת מועדי ישראל: חנוכה, פורים ותשעה באב, הרגשנו כאילו חיינו אותם בעצמנו מחדש מדי שנה בשנה.
לניצחון על היוונים, שמסמל חג החנוכה, היה בשבילנו משמעות מיוחדת, כי היה מעין תגמול על עוולות, שגרמו לנו לעיתים צאצאיהם שבקרבם חיינו.
חג הפורים היה החג השמח ביותר. יהודים רבים נהגו להתחפש בו. מכיוון שחג הפורים חל בסמוך לימי הקרנבל – לעיתים אף התלכד עימהם – שבהם נהגו הנוצרים להתחפש, הרי שמעשה זה של היהודים לא התקבל כמשהו יוצא-דופן או חריג. משלוח-מנות – וגם קבלתן כמובן – היה נחלתו של כל בית יהודי (רבים כיבדו במשלוח-מנות גם את שכניהם היוונים). המנות כללו כל מיני פירות, מאפים – ביניהם אוזני המן – וממתקים, אך הנפוצות ביותר סוכריות בצורת בובות-פסלונים עם דמויותיהם של אסתר המלכה, מרדכי היהודי, המן הרשע, אחשורוש ועוד דמויות ממגילת אסתר.
בתשעה באב התאבלנו על חורבן הבית – הראשון והשני – ועל אובדן העצמאות, שתוצאותיהם השפיעו גם על חיינו, וגם על האסונות הנוספים, שפקדו את עמנו לאורך תולדותיו באותו התאריך, ובמיוחד על גירוש ספרד, ששָׂם קץ לתקופה הארוכה שחיו בארץ זו אבות-אבותינו, תקופה של פריחה בכל התחומים, תור זהב.
שאלוניקי ותושביה
חיינו כיהודים בעיר לא התנהלו בחלל ריק. להכרת הרקע שבו חיינו, ארחיב את הדיבור על העיר שאלוניקי עצמה, מיקומה ואקלימה; על תושביה היווניים ועל אורח-חייהם, שללא כל ספק הושפע רבות מן המיקום ומן האקלים; על יחסם של אלה אלינו, היהודים; על האווירה הכללית בה; וכן על השינויים בשלטון, שחלו ביוון בילדותי ובבחרותי, כפי שהשתקפו בעיניי.
שאלוניקי שוכנת בקצהו הצפוני של מפרץ שאלוניקי, בחלקו הצפוני של הים האגאי. בצד דרום-מערב, במרחק של כמה עשרות קילומטרים ממנה, מתרומם הר האולימפוס, ההר הכי גבוה של יוון, ששיאיו המושלגים כמעט תמיד והעננים המכסים את פסגותיו, אותם היה אפשר לראות מן העיר בימים בהירים, השפיעו על היוונים הקדמונים במידה כה רבה עד שקבעו בו את משכנם של אליליהם. בצידה הצפון-מערבי של העיר משתרע עמק הנהר אַקסִיאוֹס, המוכר יותר כנהר הוָרדָר, הנמשך צפונה אל תוככי יוגוסלביה.
אקלים העיר, אקלים ים-תיכוני אופייני, מצטיין בקיץ חם וארוך באופן יחסי, כמעט ללא גשמים, ובחורף קר, לעיתים קר מאוד, מלווה תמיד בשלגים וברוחות קרות, שחודרים מצפון דרך עמק הוורדר.
בקיץ נהגו בעלי-החנויות לסגור אותן במשך שעות אחר הצהריים המוקדמות, והמנוחה שלאחר ארוחת-הצהריים הייתה מנהג נפוץ. בערבים, כדי לפוש מן החום, נהגו התושבים לצאת מן הבתים ולשבת בחצרות בתיהם או אף ברחוב לפני פתחיהם, ולנהל שיחות על דא ועל הא אל תוך הלילה, תוך פיצוח גרעינים, שתיית עראק (ראקי) בקרח או אכילת אבטיח או מֶלון קר. לעיתים, בעיקר בימי א' של השבוע, היו המונים מטיילים בטיילת שלאורך שפת הים, שבקצה שלה התרומם במלוא גובהו "המגדל הלבן", ורבים-רבים ישבו בבתי-הקפה, שפרסו כיסאותיהם ושולחנותיהם על המדרכות.
בחורף התנהלו החיים בבתים פנימה. בערבים ובלילות הארוכים והקרים התאספו המשפחות סביב התנורים, המוסקים בעצים או בסוגי פחמי-אבן שונים, או סביב המנגלים, ותוך כדי ניהול שיחות או קריאה פיצחו גרעינים, או אכלו בוטנים ומיני פירות יבשים או ערמונים מבושלים או קלויים. בדרך-כלל נהגו לעלות מוקדם על המשכב.
ככלל, תושבי העיר הנוצריים, היו אנשים מאמינים ופטריוטיים. הם חשבו את עצמם לדמוקרטים, לממשיכי המסורת הדמוקרטית של אתונה הקדומה. ואולם, לדעתי על-כל-פנים, הם היו רחוקים מהיות ליבראליים וסובלניים.
הנוצרים תושבי העיר, כמוהם כשאר תושבי יוון, השתייכו ברובם המכריע – וכך גם כיום – לכנסייה היוונית-אורתודוכסית. הציבור הרחב, בראשו הנשים, הצטיין באדיקותו. הכנסיות, שבהן הם הִרבּוּ לבקר, וכן הכמורה, השפיעו עליו רבות. המסופר בכתבי-קודשיהם על יחס היהודים אל ישו ועל חלקם במותו, התקבל אצל רבים מהם כפשוטו וקבע את רגשותיהם כלפינו. העוינות גדלה בימי הפסחא, שבהם התגוללה בפניהם פרשת ייסוריו וצליבתו של מייסד דתם. בזמן שהתקיימו התהלוכות הדתיות רבות המשתתפים, הקשורות בחגם הנזכר, מוטב היה ליהודי שלא יימצא בקרבת מקום.
מתן כבוד לדגל ולשאר הסמלים הלאומיים היה מאוד מקובל. כך, למשל, המוני האנשים שטיילו בימי א' של השבוע בטיילת בת כמה הקילומטרים שלאורך שפת הים, עמדו על מקומם ללא-ניע ויישרו את גופם בעת הורדת הדגל מראש התורן אשר במרומי "המגדל הלבן". ובמקרים אחרים, כאשר עבר ברחובות העיר מצעד של חיילים, שבראשו נישא דגל הלאום עם הדמות של קדוש העיר, לא היה איש שלא עמד דום, הסיר את כובעו – אם חבש כובע – וקד קידה.
היוונים שנאו שנאה חולנית את הבולגרים – אפשר לומר, כי ינקו אותה עם חלב אימם – ואת הטורקים, אולי את האחרונים קצת פחות מן הראשונים. בנו, היהודים, ראו במקרה הטוב גורם זר, אף כי נשאנו בכל החובות של אזרחים, ביניהם החובה לשרת בצבא.
הגורם הלאומי וגורם הדת היה להם חלק עיקרי ביצירת סטריאוטיפ לא חיובי של יהודי ובנטיות האנטישמיות, אשר קיננו בלב מרבית היוונים, לעיתים אף מבלי שיהיו מודעים לכך בעצמם. הוכחה לעניין הסטריאוטיפ, שהייתי לא פעם עֵד לו, הייתה האמירה ששמעתי מפי חברים ומכרים נוצרים, שאני בטוח שלא נתנו את הדעת על מה שמסתתר מאחוריה, לאמור: "אתה לא דומה ליהודים האחרים".
הגידוף שהרבו להשתמש בו כלפי היהודים היה "ציפוטיס", מלת גנאי טורקית במקורה, שפירושה קמצן.
תופעות גלויות של אנטישמיות באו לידי ביטוי מוחשי פעם אחר פעם, והשלטונות לא תמיד נקטו צעדים בזמן, כדי לבלום אותן, אם בכלל. נמצאו עיתונים, אשר הטיפו בגלוי נגד היהודים, כשהם פורטים אם על הרגשות הדתיים: "היהודים הרגו את ישו", ואם על הלאומיים: "היהודים הם אויבי האומה היוונית", והסיתו למעשי אלימות נגדם. הארגון שהוביל את המסע ואת התעמולה האנטישמיים באותם הימים היה ה-E.E.E.(שלושה אֶפְּסילון), ארגון לאומני שנודע לשמצה.
סידרה של התפרצויות אנטישמיות הייתה בקיץ של שנת 1931. תחילתה הייתה הסתה פרועה באמצעות העיתונות האנטישמית המסורתית, ובאמצעות מודעות, שהודבקו במקומות שונים בעיר, וקראו לגרש את היהודים ממנה; המשכה – הכאת יהודים, התנפלות על חנויות ומועדונים אחדים ובזיזתם, סימון שיטתי של הבתים, אשר בבעלות יהודים, ועוד מעשים כאלה; וסופה – התנכלות שיטתית ומאורגנת של פורעים לשכונות היהודיות, פציעת יהודים ושריפת בתים.
היטב חרותה בזיכרוני החרדה, אשר אחזה ביהודי הסמטה שלנו, כאשר התגלו על קירות הבתים ועל דלתותיהם הסימונים, שנצבעו על-ידי הבריונים האנטישמיים. הבחורים היהודיים של השכונה קיימו משמרות במשך כמה לילות, כדי לקדם את פניה של כל רעה.
החמור באירועים היה ההתנפלות של המון יווני פורע, שמנה אלפיים איש בערך – שהיה מורכב, כך נאמר, ברובו מפליטים מאסיה הקטנה – על אחת השכונות היהודיות, שכונת קַמְפְּבֶּל. על-אף העובדה שנכח במקום כוח משטרה, עלה בידי המתנפלים לשרוף עשרות בתים, ביניהם את בית-הכנסת ואת בית-הספר של השכונה, להכות מכות נמרצות יהודים רבים ולפצוע כעשרים מהם. המקרה גרם זעזוע עמוק ליהודי העיר.
ההתפרצויות והעשייה האנטישמית בכללותה ינקו את השראתן וקיבלו עידוד לא רק מפעילותם הבוטה והגלויה לעין-כל של היסודות שונאי היהודים במוצהר, או מזו המעודנת יותר והגלויה פחות של גורמים מוסדיים בעלי השפעה רבה, ביניהם תנועות ומפלגות שבראשן עמדו אישים, שנמנו עם מעצבי דעת-הקהל של שכבות רחבות של האוכלוסייה. פעילות זו נתמכה בעקיפין גם על-ידי הממשלות היווניות במרוצת הזמן. אלו הצהירו אומנם מדי פעם בפעם, כי הן מתנגדות לאנטישמיות, מגנות אותה ופועלות נגדה, אך למעשה – וזאת מרגע שבאה העיר תחת שלטון יוון בשנת 1912 – הן נקטו מדיניות שנועדה להצר את צעדיהם של יהודֶיהָ ואף לפגוע בכל יסוד, אשר הקנה להם כוח ויתרון, ביניהם: היותם חלק הארי של אוכלוסייתה, שליטתם בכלכלתה, השפעתם הגדולה על כל תחומי חייה והצביון המיוחד אשר הטביעו עליה על-ידי ייחודם התרבותי והדתי.
יהיה זה מיותר לומר, כי לא היה כל סיכוי, שיהודי העיר יוכלו לעמוד מול פעולותיו, אפשר לומר מזימותיו, של השלטון, שנעשו בתחכום רב, כדי למנוע תגובות מצדדים שונים, בין היתר מצד יהדות העולם וממשלות זרות.
כתוצאה מצטברת של המעשים שסיפרתי עליהם, ושל אלה שאתאר בהמשך, התגבשה החלטה בליבם של יהודים רבים לעזוב את העיר וגם את יוון. ואכן בשנות השלושים, יהודים במספרים ניכרים היגרו לארצות-הברית, לארצות מערב-אירופה, במיוחד לצרפת, ולארץ-ישראל.
כיבוש שאלוניקי על-ידי היוונים ב-1912, ניתן לראותו כציון-דרך חשוב וגורלי בחיי היהודים בה, כנקודה שבה החלה ירידתה של הקהילה היהודית, שהסתיימה בהכחדתה בזמן הכיבוש הנאצי, פחות מדור אחד לאחר מכן.
עמדתי כבר קודם-לכן על השינוי הדמוגראפי, שהתהווה בעיר ובסביבתה עם בואו של זרם הפליטים היווניים, שגורשו מטורקיה בשנת 1923, שביטויו היה הפיכת היהודים שחיו בהן מרוב למיעוט. אך עוד בטרם התרחש הדבר התערבה יד הגורל, אשר הסתייעה ככל הנראה במעשה ידי אדם, כדי לפגוע במוקדי הכוח האחרים של הקהילה. ביום שבת, ה-18 באוגוסט 1917, פרצה דליקה בעיר, אשר התפשטה חיש-מהר והקיפה חלקים עצומים שלה. אלפי מבנים נשרפו, מעל לרבבת משפחות, עשרות אלפי נפשות – רובם הגדול יהודים – נשארו ללא קורת-גג וירדו מנכסיהם בתוך שעות אחדות (כדי לשכנם נבנו אז בפאתי העיר בתרומת גורמים שונים – ביניהם גם בין-לאומיים – שכונות של אוהלים, פחונים וצריפים, שהיו לשכונות עוני). האסון היה עצום. מה שנפגע היה לא רק הרכוש הפרטי והקהילתי, אלא גם נכסי התרבות, ומעל לכל אותו צביון מיוחד, שהזכרתי. הממשלה היוונית ניצלה את ההזדמנות שנקרתה לידיה והוציאה צו הפקעה על כל האזורים, שנפגעו על-ידי הדליקה, בְּנַמקָה זאת בצורך בהכנת תוכנית מִתאר כוללת לשיקום האזורים ההם. הניזוקים העיקריים מן הצו היו, ללא כל ספק, היהודים.
אירוע נוסף, שהשלכותיו על החיים היהודיים של העיר היו גורליים לא פחות, היה הצו הממשלתי, אשר פורסם בשנת 1924, שקבע את יום א' של השבוע כיום מנוחה חובה. בעלי העסקים היהודים למיניהם – בעלי בתי-מסחר, חנוונים, רוכלים ואחרים – כמו גם בעלי מקצועות הצווארון הלבן, אשר לאחר פרסום הצו המשיכו לסגור את עסקיהם גם ביום השבת, לא יכלו להמשיך בכך במשך זמן רב. זאת מכיוון שהדבר גרם להם לאובדן לקוחות והעמידם במצב נחות מול מתחריהם היוונים-הנוצרים, הרוב ביניהם פליטים שזה מקרוב באו, שהתגלו כבעלי יוזמה ותושייה רבה בתחומי המסחר והמלאכה. לאט-לאט, מעט פה-מעט שם, נאלצו בעלי-העסקים היהודיים, שניצבו בפני הסכנה של התמוטטות עסקיהם, להפעיל אותם בשבת. מול מציאות זאת לא עמד לרבני העיר הכוח להשפיע על צאן מרעיתם להימנע מחילול השבת, והתופעה הלכה והתרחבה. בשנה שלפני סיימי את בית-הספר היסודי התחיל גם אבי לצאת לעבודתו בימי שבת, למגינת ליבו הגדולה, אף כי היה הולך בשעה מאוחרת מן הרגיל.
תהפוכות בשלטון
בשנות לימודיי בבית-הספר "תלמוד תורה" חלו תהפוכות בשלטון ובמשטר של יוון, שבאו לידי ביטוי, כמובן, גם בחומר הלימוד של בית-הספר.
בשנת 1924 בוטל ביוון המשטר המלוכני, שכונן בשנת 1833, כעשור לאחר זכתה בעצמאותה, ובמקומו הוכרזה בה רפובליקה. המלך יצא לגלות, אך מצדדי המלוכה שלא השלימו עם ביטולה, שאפו להחזרתו. הדבר עורר מחלוקות פוליטיות חריפות בין המחנה של המצדדים ברפובליקה לבין המלוכנים. המשטר החדש, שלא היה יציב במיוחד – ממשלות התחלפו בזו אחר זו לעיתים קרובות – פעל בדרכים שונות, כדי להשריש את תודעתו בקרב העם, ביניהן פעולות של אינדוקטרינציה במערכת החינוך, החל מן הכיתות הנמוכות.
אחד השירים שלימדו אותנו באותה התקופה בבית-הספר, הציג את האכזריות של המלוכה לעומת מעלותיה של הדמוקרטיה. היוונים הרבו להתפאר בכך, שאבות אבותיהם הם הם אלה שהביאו את הדמוקרטיה לעולםת והנחילו אותה לשאר העמים. ואולם, מעשיהם לא תמיד העידו על מורשתם. ואלה מִלוֹת השיר (בתרגום חופשי):
ממעמקי המאות הדמוקרטיה יוצאת לדרך,
בידה האחת מחזיקה מגן ובאחרת חצוצרה.
את כסאות המלכות, שכוננו על הדם, היא מפילה בעוז,
ואחר כך היא מתחילה לחצצר בקול רועם:
בוא, העם! את רצונך השלט אתה במקומם!
זו צורת הממשל היחידה האמיתית, המתוקה, הנעלה.
בחודשים הראשונים של שנת 1936 עלה לשלטון הגנרל מֶטאכסאס, שהקים משטר אוטוריטארי, אם כי לא טוטאליטרי. אף כי לא היה בעל אידיאולוגיה פשיסטית וליהודים הייתה הרווחה מסוימת בהיותו בשלטון, הוא עודד את הלאומנות. מטאכסאס היה מלוכני בהשקפותיו, וכעבור חודשים מספר מיום עלותו לשלטון החזיר את המלך הגולה, גאורגיוס ה-II, אל כס המלוכה.
בחודשים שנותרו עד לסיום אותה שנת הלימודים עוד הספיקו ללמד אותנו שיר חדש, שיר-לכת, שהפך למעשה ההמנון של המשטר החדש, לאמור:
מדוע שמח העולם ומחייך, אבא?
מדוע כך קורנת השמש? מדוע זוהֵר כך היום?
כי ביום מוזהב כזה, בני, שגם אתה נהנה ממנו,
התייבשה הדמעה השחורה, הגלידו פצעים רבים,
גבהו השיבולים, וכל השדות מסביב,
הפכו להרי פרחים ולמעיינות של זהב.
ביום כזה מלא-האור והיפה,
נפרש מחדש דגלנו התכול,
שצבע השמים לו ומכסה את הקרקע הקדושה,
שחופשי אתה דורך עליה,
וכך, כשאתה פוגשו, כך אתה שוב מכיר אותו,
אתה מכיר אותו מחיתוך החרב הנורא.
(המִלים דגל וחירות ביוונית הינן ממין נקבה. כך מתקבלת זהות בין מִלות שתי השורות האחרונות של השיר לבין מִלות שתי שורות ההתחלה של ההמנון היווני הלאומי, שהוא שיר הלל לחירות).
עם שובו של המלך מן הגלות, הפכו שוב לנחלת הכלל, והושרו בכל הזדמנות, השירים הישנים מלפני ביטול המלוכה, שהִשְווּ אותו לבנו של הנשר ושיבחו את ניצחונותיו על אויבי המדינה.
בשכונה החדשה
את לימודיי בבית-הספר "תלמוד-תורה" סיימתי בקיץ 1936. ככל שאר המסיימים קיבלתי שי – ספר תנ"ך עם הקדשה. ציוניי היו טובים, כך שהייתה לי האפשרות להמשיך את לימודיי בגימנסיה. כשנה לפני-כן עברנו לגור לבית שזה מקרוב נבנה. הבית נמצא מחוץ לשכונתנו הקודמת, אך לא במרחק גדול ממנה. היה זה בניין בן שש או שבע קומות. אנו שכרנו את דירת הקרקע. הדירה הייתה בת שני חדרים, מטבח ושירותים. כל שאר דיירי הבניין היו נוצרים, ועם אחדים מהם היו להוריי יחסים ידידותיים. הסביבה החדשה הייתה שונה לחלוטין מן הקודמת. היא לא נשאה אופי – וגם לא שם – של שכונה. במיוחד בלט היעדרם של החמימות ושל יחסי הקרבה, שהיינו רגילים אליהם בשכונה שעזבנו. יהודים רבים לא היו בנמצא בסביבה, ואלה שהיו השתדלו שלא להתבלט. ההווי היהודי לא הורגש כלל. את המנהגים השונים קיימנו בין כותלי הבית, ואף את השירים ואת הפזמונים, הקשורים בהם, שרנו בפחות קולניות מאשר בעבר, אולי אף לא בדבקות ובהתלהבות הקודמים.
לאחותי ולי נדרש זמן מסוים כדי להתערות בסביבה החדשה. בשנה הראשונה של מגורינו בבית החדש לא היו לנו חברים למשחקים, כך שיצאנו מעט מאוד לשחק מחוץ לבית. מסיבה זוֹ, הרבינו לגשת אל שכונתנו הישנה בשנה ההיא, כדי לשחק עם החברים ולא רק כדי לבקר בבית הסבים ובביתם של שאר הקרובים.
באותה התקופה, אולי כתוצאה של מה שתיארתי, הפכתי ל"בולע" ספרים. רוב הספרים שקראתי היו בשפה היוונית ומקצתם בלאדינו. אז עשיתי את היכרותי עם הסופרים היווניים הפופולאריים, אך גם עם ז'ול ורן, עם קונן דויל וגיבורו שרלוק הולמס ועם אחרים. אחד הספרים בלאדינו שנפל לידיי – ספר עב כרס, שהרביתי לקרוא בו – נשא את השם "ספר בן-גוריון הכהן", שכעבור שנים התברר לי שהוא הכיל את כל כתבי יוסף בן מתתיהו (את הספר הזה, כמו ספרים רבים אחרים בעברית ובלאדינו, שהיו ברשותנו, הפקדתי לפני שנעקרנו לפולין בבית-הכנסת "מונאסטרליס", בית-הכנסת שבו התפללנו מאז עברנו לבית החדש).
בד בבד עם זה התחלתי באיסוף בולים ובלימוד נגינה במנדולינה (כולל קריאת תווים) כשאבי, שידע לנגן בה היטב, משמש לי מורה.
בגימנסיה
משה (ראשון מימין) כתלמיד גימנסיה, אביו אליהו, אחותו אסתר-נינה ואמו רחל
לקראת הפתיחה של שנת הלימודים החדשה (1937-1936) ניגשו הוריי לרשום אותי לגימנסיה. בהתאם למקום המגורים שלנו הייתה זו "הגימנסיה הרביעית לבנים של תסלוניקי", ששכנה ברחוב סינגרוּ.
בעת ההרשמה, לאחר שהתברר למזכיר בית-הספר, כי טרם מלאו לי 12 שנה על-פי דרישת החוק, סירב לעשות כן. הדבר ציער אותנו מאוד לנוכח האפשרות, כי אצטרך להפסיק את לימודיי במשך שנה אחת. והינה בהיותנו במשרדו של המזכיר שמתי לב, והערתי את תשומת-ליבו של אבי לכך, כי באחד התצלומים שעל הקיר, תצלום ובו חברי ועד ההורים של בית-הספר, הופיע אחד השכנים שלנו בבית החדש. אבי נפגש עימו וביקשו להשתדל לשינוי ההחלטה אצל הנהלת בית הספר. האיש הבטיח לטפל בנושא וכעבור ימים אחדים הודיע, כי מאמציו הוכתרו בהצלחה.
עם תחילת הלימודים בגימנסיה נתקלתי בשוני הגדול שבין הלימודים בו לבין מה שהורגלתי עד אז, בשני מובנים, האחד הרכב אוכלוסיית התלמידים והשני, משטר הלימודים. כפי ששמה העיד עליה, תלמידי הגימנסיה היו כולם בנים. מספר התלמידים היהודיים בכיתות הראשונות, ובכלל בבית-הספר, היה קטן ביותר, וכמובן מאליו נקשרו בינינו יחסי חברות החל מן הימים הראשונים. שניים מהם, יונה יעקב ומרסל לוי, אשר למדו עימי באותה הכיתה וגם גרו בקרבת מקום לביתי, היו לחבריי הקרובים. מעניין לציין, כי שלושתנו ניצלנו ממחנות ההשמדה ועלינו ארצה לאחר המלחמה. בארץ נפגשנו בכמה הזדמנויות. את יונה יעקב, שנפטר בתל-אביב בשנת 1985, פגשתי באחד הימים במחנה אושוויץ בתקופת היותי אסיר בו, וממנו נודע לי לראשונה על השמדת בני משפחתי (על כך ראה בפרק "מחירות לעבדות"). מרסל לוי, ייבדל לחיים ארוכים, משמש מזה מספר שנים ועד היום (2006), כמוני, חבר הוועד המנהל של "בית אבות רקנאטי).
באשר לסדרי הלימודים – מספר שעות הלימודים ביום היה חמש-שש שעות, דבר שהשאיר זמן פנוי במידה מספקת, בשונה מן העבר. לימודים התקיימו שישה ימים בשבוע, ימי השבתון היו בימי א' ובחגים הנוצריים. לנו היהודים הייתה רשות להיעדר בחגים העיקריים שלנו: בראש-השנה, ביום הכיפורים ובשלוש הרגלים, לא כולל חול המועד.
מגמת הלימודים הייתה הומאניסטית, והתוכנית כללה את הנושאים הרגילים, כגון לשון, ספרות, מתמטיקה והנדסה, גיאוגרפיה, היסטוריה, ציור, זמרה והתעמלות. ההדרכה הייתה ברובה פרונטאלית, כשהלוח והגיר משמשים עזרי-הדרכה כמעט יחידים. גם בבית-ספר זה שיעורי הבית היו מרובים וכן נדרשנו ללמוד חומר רב, בעיקר ספרות, בעל-פה.
החל משנת הלימודים הראשונה, כללה התוכנית לימוד השפה היוונית העתיקה והשפה הצרפתית, שהייתה השפה הזרה שנהגה ביוון.
מן הכיתה השלישית למדנו את השפה הלטינית. עד היום אני זוכר את המשפטים הראשונים שלמדנו בשפה זאת, והם (מלווים בתרגום בעברית):
|
המלכה אוהבת פרחים. החקלאים את היערות את צל היערות אוהבים. מה את מכינה, הבת? אני מכינה ארוחה לחקלאים. |
Regina rosas amat. Agricola silvam et umbram silvarum amant. ?Quid paras, filia Paro cenam agricolis |
בשנה הראשונה של לימודיי בגימנסיה חליתי פעמים אחדות ובסך-הכול החסרתי ימי לימוד רבים. מסיבה זו, אך גם בגלל קשיי למידה – לדעת הוריי גם בגלל גילי הצעיר – לא השגתי את ההישגים הדרושים, כדי לעלות כיתה. בשנים הבאות הישגיי בלימודים היו טובים מאוד, ואף נחשבתי לאחד התלמידים הטובים בכיתה.
תלמידי הגימנסיה, להוציא את תלמידי הכיתה האחרונה, חויבו לגזוז את שיער ראשם. כמו-כן חלה עליהם החובה לחבוש כובע מצחייה עם סמל הגימנסיה. תלבושת אחידה לא הייתה נהוגה בה.
במסגרת בית-הספר התקיימו חוגים אחדים, ביניהם תזמורת כלי-מיתר. לפרק זמן קצר השתתפתי בה כמנגן במנדולינה.
בעת המסע לשאלוניקי במרס 1987 ביקרתי בחצר הגימנסיה ובקומת הכניסה. המבנה עמד על כנו ולא ניכרו בו שינויים, מלבד העקבות שהשאיר הזמן שחלף. עם זאת, הוא הוסב לבית-ספר מקצועי.
בגימנסיה, אף כי מעטות היו ההתנכלויות לנו על היותנו יהודים, ויש להדגיש שלא מצד המורים, נתקלנו במעשים מסוימים של כפייה ושל הפלייה.
בוקר-בוקר, לפני התחלת הלימודים, התקיים מסדר כללי בחצר בית-הספר, שבמסגרתו נערכה תפילה, שכללה הצטלבויות ושירת הִמְנון דתי כלשהו, בהתאם לתקופת השנה, בניצוחו של כומר, ששימש מורה מן המניין לנושאי דת בבית-הספר. אנו, התלמידים היהודיים לא היינו משוחררים ממעמד זה, אם כי לא חויבנו ליטול חלק פעיל בחלקים הדתיים.
באשר להפליה, זו התבטאה בכך שלא קיבלו אותנו לארגון ה"נוער הלאומי". דבר זה נעשה בהוראת השלטון, דבר שהטביע גושפנקא ממלכתית להפליה. דרך אגב, בארגון זה נהגו גינונים לאומניים, אפשר לומר פשיסטיים, כגון ההצדעה במועל יד. ככל שזכור לי, בכל תקופת לימודיי בגימנסיה לא רכשתי לי חברים מבין התלמידים הנוצריים.
בר-מצווה
מספר רב של חודשים לפני הגיעי לגיל המצוות החל סבי משה, הרב, ללמדני את פרשתי, פרשת פיקודי, האחרונה בספר שמות. לצורך זה נהגתי לגשת לביתו פעם-פעמיים בשבוע. סבי עמד על כך, כי אלמד לקרוא את כל הפרשה. הדבר היה, כמובן, מאוד קשה בעבורי, בהתחשב בכך, שרמת העברית שלי הייתה די נמוכה, ובצד הלימוד של הקריאה בלי הניקוד ושל הניגון בטעמי המקרא, נזקקתי להסברים, שניתנו לי בלאדינו, השפה השגורה בפי סבי, להבנת התוכן. מלבד הפרשה לימדני סבי גם להניח תפילין ועוד הלכות, הקשורות בכניסה לעול המצוות. בפרק-זמן זה למדתי להכיר ולהוקיר את רוחב ידיעותיו ואת עומק למדנותו של סבי.
חגיגת בר-מצווה נערכה למעשה רק בבית-הכנסת, בית-הכנסת "מונאסטרליס". לקראתה קנו לי הוריי חליפה חדשה. ביום החמישי, שקדם לשבת הייעודה, הנחתי תפילין וקראתי קטע של פרשת השבוע, כמקובל.
בשבת עצמה התאספו כל בני המשפחה, הקרובים והמכרים בבית-הכנסת הנזכר. גברי המשפחה – גם אני ביניהם – ישבו בחלק המוגבה של האולם ליד ארון-הקודש, שכרגיל היה מיועד לפרנסי בית-הכנסת, הנשים – בעזרת הנשים. בעת שנשאתי את ספר התורה מארון-הקודש לתיבת החזן ובחזרה, הנשים הטילו עליי סוכריות (קונפיטֶס). לא היו לי קשיים כלשהם בקריאה בתורה.
לאחר תום התפילה באו כל הקרובים באו לביתנו. אינני זוכר אילו מתנות קיבלתי, בוודאי לא רבות. סבי עמנואל העניק לי שעון-יד מוזהב. הייתה זו הפעם הראשונה בחיי, שהיה לי שעון. בין המבקרים בבית היו גם חבריי מבית-הספר וחבורה של בחורים, לא מוכרים לי או למשפחה, מקהלה של "פייטנים", אשר שרו שירים מסורתיים. קרוב לצהריים הסתיימה כל התכונה.
המקרה, או אולי יד הגורל, מביא לעיתים להשתלשלות כזו של הדברים, שאיננו מסוגלים להסבירה. כך קרה, כי בשבת פרשת ויקהל-פקודי (כז' באדר התש"מז – 28 במרס 1987) – בדיוק ביום השנה ה-49 להיותי בר-מצווה – שהיתי בשאלוניקי עם הקבוצה, אשר השתתפה ב"מסע שאלוניקי-אושוויץ". בערב שבת, בעת תפילת קבלת-שבת בבית-הכנסת החדש של העיר, נודע לי כי למחרת עמדה להתקיים תפילה חגיגית בבית-הכנסת "מונאסטרליס", לרגל בר-המצווה של אחד מנערי העיר. הנני מזכיר כאן, כי בית-כנסת זה הוא היחיד שנותר בעיר מן התקופה שלפני השואה.
פניתי לרב אבוהב, רבה של קהילת שאלוניקי, סיפרתי לו על המקריות ואמרתי לו כי מעוניין אני לעלות ולקרוא בתורה למחרת היום. הייתי צריך לגייס את כל כוח השכנוע שלי, כדי לקבל את הסכמת הרב למלא את בקשתי, היות שככל הנראה לא היה בטוח, כי אני מסוגל לכך.
התפילה, בבוקרו של יום השבת הייתה מרגשת במידה שלא תתואר. כל משתתפי המסע שרו את התפילות על-פי המנגינות המסורתיות. בהתלהבות מיוחדת הושר הפזמון "בריך שמה דמארי עלמא" בלאדינו. בבוא תורי עליתי לתורה וקראתי את פרשת "פקודי" בשלמותה. בתום הקריאה בתורה ערך הרב תפילת השכבה לבני משפחתי ולאחריה הוא הזכיר, כי היה תלמידו של דודי בבית-המדרש שליד בית-הספר "תלמוד תורה" (לי לא היה ידוע על קיום בית-מדרש זה). בעת ברכת "מי שברך" מצא לנכון לציין ברבים את הסיפור, הקשור לבר-המצווה שלי.
מלחמה
איטליה תקפה את יוון מצד גבולה הצפוני-מערבי, הגובל עם אלבניה, ביום 28 באוקטובר 1940 ובכך פרצה המלחמה בין שתי הארצות. איטליה כבשה את אלבניה כשנה וחצי קודם-לכן. היה זה בסמוך לתחילת שנת הלימודים, שבה הייתי תלמיד הכיתה הרביעית בגימנסיה.
בשנים שלפני פרוץ המלחמה, השנים שבהן הפכתי להיות עלם, התנהלו החיים במשפחתנו ללא מאורעות הראויים לציון מיוחד. ביחד עם חבריי, שהזכרתי אותם קודם-לכן, ועוד שלושה-ארבעה בחורים ובחורות יהודיים, שהתגוררו בסביבה הקרובה, התגבשנו לחבורה. הפעילויות החברתיות והבילויים לא היו רבים. הם הצטמצמו בהליכה לקולנוע במשותף ובמפגשי ריקודים סלוניים במסגרת החבורה.
אנו, הבחורים, נהגנו לשחק כדור-רגל ברחובות שבקרבת מקום. הדבר היה אסור, ומזמן מזמן הציב איזשהו שוטר מארב כדי לתפוס את המְשַחֲקִים. זכורני, כי באחד הימים נתפס אחד מחברינו בזמן ששיחקנו ונלקח לתחנת משטרה. שם הוא נאלץ למסור את שמות שאר המשתתפים במשחק. השוטר העיד – עדות שקר – כי בעת המשחק שברנו שמשות באחד הבתים. כולנו נעצרנו. הורינו שחררו אותנו בערבות. נאמר, כי יודיעו לנו מתי יעמידו אותנו למשפט. בינתיים פרצה המלחמה ולא הועמדנו לדין.
לא הייתי חבר באחת מתנועות הנוער או המועדונים היהודיים, שהיו קיימים בעיר (למיטב ידיעתי גם שאר חבריי כך). ייתכן, כי הדבר נבע מכך שאלה היו רחוקים מסביבתנו. הייתי חבר במועדון ימק"א זמן קצר והשתתפתי בריצות קצרות. חברה קבועה לא הייתה לי.
עם פרוץ המלחמה נערך גיוס כללי לצבא, שבמסגרתו גויס גם דודי יצחק. הצבא היווני הדף את ההתקפה, עבר למתקפת נגד והצליח לכבוש חלקים נרחבים של דרום אלבניה. ברחבי יוון הייתה התרוממות-רוח עצומה. רוח פטריוטית אחזה בכל, דגלים הונפו בכל מקום ונשמעו שירים לרוב, אשר שיבחו את עוז רוחו ואת גבורתו של הצבא היווני והעלו את תהילתה של יוון. העיתונים מלאו קריקטורות שהקניטו את איטליה, את מוסוליני ואת החיילים האיטלקיים על פחדנותם. גם סופרו עליהם אין-סוף בדיחות.
לא עברו ימים רבים מפרוץ המלחמה והלימודים, שהופסקו לזמן מה, התחדשו כסדרם.
ביום 6 באפריל 1941 תקפה גרמניה את יוון לאורך כל גבולה הצפוני. הצבא הגרמני כבש את עירנו שאלוניקי כעבור ימים ספורים ואת יוון כולה בתוך כחודש. על מה שהתרחש לאחר מכן הרי סיפרתי בפרקים הראשונים של הספר.
אפריל 1991