הפגישה עם אנשי הבריגאדה היהודית

ביום ו', ה-22 ביוני 1945, עזבנו את אבנזה. בבוקרו של אותו היום עלינו, אנו הניצולים יוצאי-יוון, על משאיות ומסענו ליוון החל. בהיותנו באבנזה, התרכזנו הניצולים יוצאי יוון, בשניים או שלושה צריפים. כאשר עלה נושא החזרה ליוון על סדר היום, התעורר ויכוח חריף בין אנשי הקבוצה, באיזו דרך תהיה החזרה, דרך יוגוסלביה, כפי שרצו הקומוניסטים שבחבורה ומקורביהם, או דרך איטליה, כהצעת מתנגדיהם. הוויכוח לא הוכרע, ובסופו של דבר היה פיצול בדרך החזרה. כמה עשרות ניצולים, כולם יהודים ואני בתוכם, אשר העדיפו לחזור ליוון דרך איטליה. בדרכנו לאיטליה נסענו דרך נופיה ההרריים, היוצאים מן הכלל ביופיים, של דרום אוסטריה.

            בזמן הנסיעה ראינו כמה משאיות צבאיות ועליהן סמל מגן-דוד. גם החיילים שנסעו בהן נשאו על שרוולם את אותו הסמל. שיערנו שהם יהודים ולפלא היה הדבר בעינינו. באחת העצירות ניתנה לנו ההזדמנות לקשור שיחה עם חיילי אחת המשאיות האלו. לאחר שניסיונות לקיים שיחה בשפה אחרת לא עלו יפה, הצלחנו לדבר עימם עברית, שבה היה לאחדים מקבוצתנו – ואני ביניהם – ידע מסוים בה עוד מימי בית-הספר. לאחר שהתוודענו אלה לאלה כיהודים עברנו לשאלות היותר ענייניות. למדנו מהם, כי הם מארץ-ישראל וכי הם משרתים בצבא הבריטי (הם היו אנשי הבריגאדה היהודית). אנו מצידנו סיפרנו, כי אנו יוצאי-יוון, ניצולי המחנות, וכי אנו עושים את דרכנו חזרה לארץ מוצאנו.

       בלילה לנו בעיירה וילאך (Villach), השוכנת כעשרה ק"מ ממפגש הגבולות אוסטריה-איטליה-יוגוסלביה. תחנותינו בשני הלילות הבאים היו אודינה (Udine),  שבצפון איטליה, ומסטרה (Mestre), הסמוכה לוונציה.

ההחלטה לעלות לארץ ישראל

       בערב שבו הגענו למסטרה שיכנו אותנו בבניין רחב-מימדים, באו לפגוש אותנו כמה חיילים יהודיים נושאי אותו סמל שרוול, שכבר היכרנו. בשיחה שהייתה לאחדים מאנשי קבוצתנו עם הבאים, סיפרנו שוב, כי אנו בדרכנו ליוון, לשאלוניקי. הם העלו שאלות, כגון: "מה יש לכם לעשות ביוון? את מי תמצאו שם? האם ידוע לכם, כי ביוון משתוללת מלחמת אזרחים וכי בחזרכם שם יגייסו אתכם לצבא?" בהמשך הם הציעו לנו במפורש לזנוח את תוכניתנו ולעלות לארץ במקום לחזור ליוון. נפרדנו מבלי שאיש מאיתנו יביע את הסכמתו להצעה. החיילים הודיעו, כי יחזרו למחרת להמשיך בשיחה. לאחר שהחיילים עזבו, התפתח בקבוצה ויכוח נוקב בין המצדדים בהצעה לבין המתנגדים לה, דבר שהוכיח, כי היו כאלה שהיטו אוזן קשבת לדברים. על כל פנים, בליבם של כ-25 מבחורי הקבוצה, כולל אותי, גמלה ההחלטה לקבל את ההצעה לעלות ארצה.

       כאשר שבו החיילים, כפי שהבטיחו, ומסרנו להם על ההחלטה, הם הסדירו הפרדתנו משאר אנשי הקבוצה והודיעו לנו, כי נישלח להכשרה בת שניים-שלושה חודשים לקראת עלייתנו ארצה. ביום ג' 26 ביוני 1945, התחלנו בנסיעה דרומה ברכבת. כעבור ארבעה או חמישה ימים – פגיעות המלחמה גרמו לכך שתנועת הרכבות תתנהל באיטיות רבה – הגענו ל-Bari, בדרום איטליה. שם, שוּכָּנו במחנה עקורים שבאחריות אונר"א (U.N.R.R.A.). כעבור יום-יומיים, לאחר שעברנו רישום ונופקו לנו פרטי לבוש שונים, הוסענו לעיירה סנטה מריה די באניי (Santa Maria di Bagni), בקצה הדרומי של עקבו של חצי-האי. במקום הזה, הוקצתה לנו למגורים וילה דו-קומתית, שהייתה שייכת לאישיות בכירה בתקופת משטרו של מוסוליני. דרך אגב, בסביבת העיירה שלנו היו עוד כמה עיירות, שבהן רוכזו יהודים ניצולי המחנות או עוזבי ארצות מגוריהם במזרח אירופה, לקראת עלייתם ארצה. קבוצתנו הייתה הראשונה שהגיעה לעיירה הנזכרת.

       השתלשלות הדברים מכאן ועד שדרכה רגלי על אדמת הארץ היא סיפור בפני עצמו, שסבורני כי אין זה המקום לספרו לפרטיו. אציין בהמשך את אבני-הדרך העיקריות, שדליתי מן הרישומים שביומני:

*בחודש אוגוסט 1945 אוחדה קבוצתנו עם כ-150 איש מחבורות נוספות של יוצאי ארצות מזרח אירופה, שהגיעו לסנטה מריה די באניי, למה שכונה "קיבוץ לחופש".

*בחודש ספטמבר 1945 נשלחו ארצה חמישה מבני קבוצתנו, תוך הפרת הבטחה, שנתנו לנו עוד במסטרה, כי נעלה כקבוצה. בשלב מאוחר יותר נוכחנו לדעת, כי אנו מוּפְלים לרעה בקשר לעלייה, קרוב לוודאי מפני שלא השתייכנו לתנועת נוער כלשהי, וכן בגלל שהחמישה שנשלחו ארצה, פרט לאחד, לא הצטרפו לקיבוץ. הדבר גרם להתנגשויות בינינו לבין שליחי העלייה במקום.

*בסוף חודש אוקטובר הכרתי את חנה ולדמן, שעתידה הייתה להיות רעייתי. גם היא השתייכה ל"קיבוץ לחופש".

*בחודש ינואר 1946 נלקחו עוד שלושה-ארבעה מאנשי הקבוצה, כדי להישלח ארצה. בתחילת פברואר הופיעו שניים מהם בסנטה מריה, בלי ידיעתם של האחראים עליהם, והציעו, כי כל הקבוצה תבוא למקום, שבו הם רוכזו לקראת העלייה ארצה. עשינו כן. חנה באה עימי. בהגיענו לבארי התפתח עימות חריף בין ראשי  קבוצתנו לבין ראש שליחי העלייה בדרום איטליה, שהסתיים בקבלת תנאינו. עברנו למחנה סגור, בו רוכזו המועמדים לעלייה.

*3 באפריל – כל אנשי המחנה הוסעו לכיוון רומא. נאמר לנו, כי באחד הנמלים ממתינה לנו אונייה. כאשר הגענו לרומא, נקטעה הנסיעה. שיכנו אותנו בווילה קאוואלטי (Cavalletti), באחד מפרוורי העיר. כעבור יום-יומיים נמסר לנו, כי האונייה שהיינו אמורים לעלות עליה נעצרה בנמל לה-ספציה וכי אנו נישאר בינתיים ברומא.  לאחר שבועות מספר הועברנו לווילה פראסקאטי (Frascatti), בפרוור מרוחק יותר.

*16 ביוני – נמסר לנו כי ניסע לטורינו ומשם לאחד הנמלים שבצפון-מערב איטליה, מקום שבו המתינה לנו אונייה, כדי להעלותנו ארצה. עזבנו את רומא ברכבת בדרכנו לטורינו.

*18 ביוני – הגענו לטורינו. כאן רוכזנו במחנה סגור כלשהו, גברים לחוד ונשים לחוד.

*19 ביוני – בחוף מבודד ליד סאבונה (Savona) עלינו עם שחר על אונייה, ששמה היה וג'ווּד (Wedgwood). האונייה, ששררו בה תנאים קשים וצפיפות גדולה, הפליגה כעבור שעה קלה.

*26 ביוני – אוניות הצי הבריטי השתלטו על אונייתנו בקרבת קפריסין.

*27 ביוני – אונייתנו נגררה לחיפה. מכאן הסיעו אותנו באוטובוסים למחנה עתלית.

*17 ביולי 1946 – שוחררנו מעתלית. היינו חופשיים בארץ-ישראל.